אחת האמירות המוכרות המיוחסות לאנטון צ'כוב, המחזאי והסופר הרוסי הנודע, הולכת בערך כך: אם אדם הולך ומשחק פוקר, מפסיד 3000 רובל, חוזר הביתה, לוקח אקדח ויורה בעצמו, אין סיפור. לעומת זאת אם אדם הולך לפגוש את רעיו, משחק פוקר, זוכה ב-3000 רובל ואז חוזר הביתה, לוקח אקדח ויורה בעצמו, אז, בדיוק אז, מתחיל העניין שלנו להתעורר.
האמירה הזאת, המעט עתיקה, הדהדה בראשי כשקראתי את "בני טובים", ספרה החדש של כנרת רוזנבלום בהוצאת כתר. העניין שלנו, אם נתייחס עוד רגע למה שצ'כוב כתב, מתעורר משום שאנחנו עומדים על סיפה של חידה. משהו לא צפוי קם ועומד ותובע את תשומת הלב שלנו. משהו שחורג מהמסלול הרגיל של סיבה ומסובב. הסופר, כמו פרפר שעט על הצוף, יתחיל לחוג סביב אותו מקרה או אותו אדם ויתחיל להעלות השערות. אבל סוג כזה של כתיבה מניח עוד הנחה: החיים הם בעצם סוג של חידה. אנחנו יכולים לשער השערות אבל לעולם לא ממש נדע. משהו בנוגע למניעים ולכוונות של אותו אדם יישאר תמיד לוט בערפל.
הסיפור של כנרת רוזנבלום עוסק בחברה משפחתית גדולה בשם "אטלנטיס" (על שם אותו אי אגדי המוזכר בכתביו של הפילוסוף היווני אפלטון). זו חברה שעוסקת בפרויקטים גדולים בתחום הבנייה - מחלפים, גשרים, חניונים ושכונות שלמות. חברה שהתחילה בשני אחים, יהודה ועודד, שקנו באמצעות הלוואה שקיבלו מאביהם הפרדסן שני טרקטורים לביצוע עבודות עפר, ואז הלכו והתרחבו וגם חוו ברכה כלכלית גדולה כתוצאה מהצלחת הפרויקטים שהיו מעורבים בהם. כל המשפחה הענפה והמסועפת מתגוררת יחד בנחלה גדולה בפתח תקווה: עודד ויהודה ובניו, אריק ואייל, שלוקחים עכשיו חלק פעיל בניהול והובלת החברה.
תחילת הרומן שכתבה רוזנבלום במיומנות רבה, תופסת אותנו בנקודת צומת מבחינת המשפחה: יהודה, האח הגדול ומנכ"ל החברה המשפחתית הגדולה, עובר אירוע מוחי - קל אמנם, אבל כזה שמכריח אותו להעביר את מושכות הניהול לידי אריק, בנו הבכור.
בנוסף מגיעה ל"נחלה" אישה צעירה בשם אליס, שהיא בתו של גדי, האח הצעיר, "הכבשה השחורה" של המשפחה, שעזב הכול מיד אחרי מלחמת לבנון הראשונה (כי כמה אפשר להמשיך לשקר לעצמנו ולהמשיך לקרוא לה מלחמת "שלום הגליל"), לטובת קריירת משחק בווסט־אנד בלונדון, ומת בנסיבות עלומות ומפוקפקות. הבת (שאביה מעולם לא חי בזוגיות מלאה עם האמא שלה), חוזרת לרשת את חלקה ב"נחלה", על אף שאביה, גדי, לא היה כאן בארץ ולא היה שותף כאשר "אטלנטיס", החברה המשפחתית, פרחה ושגשגה.
כל זה מבטיח שורה של שינויים וזעזועים שהחברה עומדת לעבור, שינויים שאותם מיטיבה כנרת רוזנבלום, שלצד היותה סופרת יש לה גם ניסיון רב כיועצת ארגונית, למפות ולבאר, תוך שהיא מסתייעת בכישרון רטורי מובהק וברגישות לפרטים קטנים וגדולים שמרכיבים את ההוויה המשפחתית הצפופה של "אטלנטיס".
לתוך כל המערבולת הסמיכה הזאת נוספת גם העובדה שאחד הפרויקטים המרכזיים שהחברה המשפחתית עוסקת בהם הוא הקמת אותו קיר מכשול בעוטף עזה - פרויקט אמיתי ומוכר שהתקיים כאן בין השנים 2021-2017. אסון מתרחש בעת הקמת המכשול: בזמן שמהומות של אנשי עזה, מגובות על ידי אנשי תנועת החמאס, מאיימות לפרוץ את הגדר, מקפחים את חייהם אחד המח"טים שעובר שם במקרה וכמה מפקודיו. האסון מאיץ ומעמיק את השבר והזעזוע שפוקדים את המשפחה.
השאלה הגדולה היא, אם מכל מה שתיארתי כאן נוצרת גם ספרות גדולה, חזקה ויציבה. כי בכל זאת, המדור הזה עוסק בעמידותם של המילים ושל המבנה שהרומן הזה מנסה לייצב, ולא רק בעמידותם של חומרי ה"מציאות".
הפתיחה דווקא מבטיחה - עימות אכזרי בין קולין, הכלב ה"אנגלי" שאליס מביאה איתה לארץ, לבין מאשה־עוז (שם מקורי, תודו), כלבתו הנאמנה של איציק, ראש המשפחה, אביהם של יהודה, עודד וגדי (וגם סבא של אליס). קולין, הכלב האנגלי, נועץ את שיניו בצווארה של מאשה־עוז, ומסרב להרפות. מכאן מתגלגל הסיפור שנתיים לאחור, ומגולל את סיפור הגעתה של אליס לארץ והזעזועים והשינויים שבאו בעקבותיו.
אבל אם סיפור הנשיכה בפתיחה אמור לבטא את הקונפליקט בין אליס לבני המשפחה, הוא לא ממש עושה זאת, לטעמי. כלומר, כל מה שרוזנבלום בונה בכישרון רב לא ממש תומך בנקודת השיא שמופיעה בהתחלה. יותר מדי פעמים הולכת רוזנבלום אל עיגול הפינות ואל הפשרה. עיגול פינות שאמור לכאורה להעמיק את האנושיות של הדמויות, אבל לטעמי הוא קצת מרדד את העומק ה"חייתי" שנרמז בתיאור הפתיחה.
יתרה מזו, לרוזנבלום יש לפעמים נטייה להכביר בהסברים. מצד אחד הדבר הזה ראוי להערכה גדולה - אי אפשר להתעלם מהתחקיר המפורט ומהרצינות הגדולה שהושקעה ברומן שכתיבתו נמשכה למעלה משבע שנים. מצד שני, אם נחזור לרגע לאמירה של צ'כוב שהזכרנו בפתיחה, לפעמים ראוי להסתפק בפחות הסברים, להשאיר משהו קצת לוט בערפל, ולא להשתדל השתדלות - מאומצת אולי לפרקים - להניח לפנינו הכל מבואר ומפורש.
מעל הכול מונח כמובן צילו של האירוע הנורא שקרה לכולנו בשבעה באוקטובר, אירוע שמתקשר באופן ישיר לפרויקט המרכזי של אותה חברה - הקמת קיר המכשול שיסיר את איום המנהרות וחדירות המחבלים מהרצועה. אירוע שרוזנבלום מתייחסת אליו באחרית הדבר, למרות שכתיבתו של הספר נחתמה ונשלמה ואושרה לדפוס ממש כמה ימים לפני שהתרחש.
אירועים שקורים במציאות מחלחלים תמיד באופן טבעי לדרך שבה אנחנו קוראים כל יצירה ספרותית, אך ראוי לו לטקסט ספרותי שיעמוד חזק ויציב ונוגע גם בלי "עזרה" - כואבת ועצובה ככל שתהיה - מבחוץ.
ובכל זאת, זה רומן שנוגע בך. רומן שברגעיו הטובים, והם לא מעטים, עוזר לך למפות בדרך עדינה את הרגעים הקשים והמטלטלים שעברו על כולנו. לפעמים לא צריך לבקש יותר מזה.
"בני טובים" / כנרת רוזנבלום. הוצאת כתר. 375 עמודים.