"הרעיון שהוא אתה" ועוד: ארבעה סרטים שכדאי לראות עכשיו (ואחד שלא)

הדרמה הרומנטית "הרעיון שהוא אתה" עלתה באמזון פריים וידיאו לפני שבוע, ומיד הפכה לאחד הסרטים המדוברים של האביב. אפשר רק להצטער בשביל התאגיד האמריקאי שלא הפיצו את הסרט באולמות, כי כנראה שהם היו מרוויחים עליו הרבה כסף בקופות - אבל אנחנו לא מתערבים באיך תאגידים מחלקים את ההכנסות שלהם.

הסרט מבוסס על ספר בשם זהה של רובין לי, שהוא מעין שילוב של "נוטינג היל" ו"מאי דצמבר". אן האתוויי מגלמת אישה בתחילת שנות הארבעים לחייה, מנהלת גלריה לאמנות שבן זוגה בגד בה עם אישה צעירה בהרבה, וכעת היא מגדלת את בתם המתבגרת. השתיים הולכות יחד לפסטיבל מוזיקה, ושם האימא נתקלת במקרה במי שהיה המוזיקאי הנערץ על בת התשחורת - אליל חתיך בתחילת שנות העשרים לחייו, שקשה שלא לחשוב כי הוא מבוסס על הארי סטיילס. זה מפגש מקרי שלפי כל הסיכויים והנורמות לא אמור לצאת ממנו משהו, אבל נחשו מה: מפה לשם, מתפתח רומן סוער בין הגרושה והכוכב הצעיר, שהיה יכול להיות אחיה הקטן לכל הפחות.

כמובן שאם זה היה הפוך, אף אחד לא היה מרים גבה לנוכח רומן בין גבר ובחורה צעירה ממנו, אבל כשהוותק מוטה לטובת האישה, זה מזעזע את סביבתם הקרובה של השניים. התקשורת מאבדת את זה, החברים של המוזיקאי משפילים אותו, והאישה נאלצת לספוג את התסכול של בתה, שהילדים בתיכון יורדים עליה בגלל הבחירות של אימא שלה. ככה זה - החברה שלנו צבועה, וכדי לוודא שנבין את הנקודה, הסרט חוזר עליה בערך 17 פעם.

בעיני, המישור הכי מעניין בסרט הוא התגובה של הסביבה לרומן המפתיע, והצורה שבה ציפורי האהבה מתמודדים עם התגובות הללו. למרבה הצער, "הרעיון שהוא אתה" מגיע לשם רק בשלב מאוחר, ומבזבז את רוב 110 דקותיו על התפתחות הרומן - וזה קצת מיותר, כי ברור מהרגע הראשון שזה הולך לשם. היה מעניין יותר אם הגיבורים היו מתייחסים לקשר ביניהם כמובן מאליו.

למרות ש"הרעיון שהוא אתה" מקדיש כל כך הרבה זמן לרומן, הוא עדיין לא מצליח להבהיר מה פשר המשיכה בין השניים ולשכנע אותנו שהיא כל כך חזקה. אחת הסיבות לכך: למרות הנושא הפיקנטי, זה בעצם סרט די פוריטני, שמנסה ומצליח לפנות לציבור רחב ככל האפשר ובעיקר לקהל צעיר. בסרטים על "רומן אסור" ש"יוצא משליטה", תמיד ממחישים לנו למה הדמויות פשוט לא יכולות לעצור את עצמן, אבל זה לא קורה הפעם.

יש שתי בעיות נוספות. את הדרמה הרומנטית הזו ביים מייקל שואווולטר, שבתחילת דרכו היה אחראי לסרט הפולחן הפרוע "Wet Hot American Summer", אבל פה העבודה שלו עצורה ומאופקת בהרבה. והכי חמור: האליל הבדיוני מבצע שירים שנכתבו במיוחד לסרט, וכמובן שהם איומים ובלתי נסבלים. למה שאחזיק אצבעות לנגע תרבותי שכזה? רק רציתי שיפסיק לשיר.

ובכל זאת, "הרעיון שהוא אתה" (איזה שם מסורבל בעברית!) הוא סרט חביב ובכלל לא מזיק לצפייה. נקודת המוצא שלו מבריקה, והסיפור שבו מקורי ומציג על המסך דברים שעוד לא ראינו. הוא מתחיל ומסתיים עם שיר נפלא של מגי רוג'רס, שמעניק לו אנרגיות טובות. יש בו כמה סצינות מעולות, למשל המפגש בין הגיבורה לבת הזוג החדשה של האקס שלה. מי שליהק כאמא ובת את אן האתוווי ואת הכוכבת העולה אלה רובין ראוי לפרס - הן משכנעות להפליא כבנות משפחה. וגם: העיבוד הקולנועי משנה את הסיומת של הספר בצורה חכמה ועדיפה על המקור, שמשאירה אותנו עם מסר מלבלב ואופטימי - ומן הסתם גם זו אחת הסיבות שדווקא הסרט הזה כל כך מצליח עכשיו.

נכון חשבתם שבימינו כבר אין מקום לסרטים כאלה באולמות? נכון חשבתם כי דרמה אינטליגנטית שפונה לקהל בוגר, שלא מבוססת על קומיקס או על כל דבר אחר, שאין בה אפקטים, לא יכולה להפציץ בקופות? נכון חשבתם שכבר אין סיכוי לסרטים שמתרחשים בשנות השבעים וגם נראים כאילו נכתבו וצולמו אז, בתור הזהב של הקולנוע האמריקאי? ובכן, "נשארים לחג" של אלכסנדר חשב אחרת, ואחרי שרשם מספרים יפים בקופות ארצות הברית, להט גם אצלנו ומכר כשמונים אלף כרטיסים, כמות אסטרונומית בהתחשב בנסיבות.

עכשיו, אחרי ההצלחה הקופתית ואחרי שהיה מועמד לשלל אוסקרים וזכה באחד (דאווין ג'וי רנדולף בקטגוריית שחקנית המשנה), הסרט עולה ב-VOD של הפלטפורמות השונות ואם עוד לא ראיתם אותו - למה אתם מחכים? את הביקורת המלאה שלנו על הקלאסיקה המיידית הזו, תוכלו למצוא כאן.

תגידו, כשאתם רואים סרט, באיזו דקה בערך אתם יכולים לנחש לאן הוא הולך ומה יקרה באמצע ואפילו בסוף שלו? בדרך כלל, התשובה היא בין הדקה ה-12 ל-20, ובמקרה של ז'אנרים כמו קומדיות רומנטיות וסרטי אימה, זה קורה אפילו מוקדם מכך. "ברברי" ("Barbarian") הוא סרט יוצא דופן, כי גם אחרי הדקה העשרים ואפילו אחרי הדקה השישים, קשה לנחש מה עומד לקרות, מי הטובים והרעים ואיפה מסתתרים הטוויסטים. מותחן האימה הפסיכולוגי הזה מצליח לעשות משהו נדיר: לבנות מתח, לשמר אותו לאורך כל הדרך, ולהפתיע אותנו פעם אחר פעם. אולי מלבד הסצינות האחרונות ממש, אין בו קונבנציות או קלישאות.

כל זה לא אומר שמדובר באניגמה מבולגנת שלא ברור מה היא רוצה. להיפך: "ברברי" הוא סרט חד, חריף וברור שבסופו של דבר ברור לחלוטין מה קורה בו ומה הוא רוצה להגיד, רק שאלה לא אמירות צפויות, והמהלכים שלו אינם קלים לחיזוי. את הסרט כתב וביים זאק קרגר, שחקן שזה סרטו העלילתי הארוך הראשון מאחורי המצלמה, והקולנוען הטירון מצליח בעבודת הביכורים שלו לנשוף רוח חדשה בז'אנר האימה ההוליוודי שהפך בשנים האחרונות לגנרי ובנאלי מתמיד.

הסרט עלה לפני כשנתיים לקולנוע ונהנה מביקורות משתפכות והצלחה קופתית יחסית. מאז הוא גם טייל בדיסני פלוס ועכשיו עולה אצלנו בנטפליקס, בדרכו לכבוש בצדק קהלים חדשים.

אף שזה לא אחד מאותם סרטים שאפשר לתקצר במשפט וחצי, בואו בכל זאת ניתן קצת פרטים. "ברברי" מתאר כיצד צעירה מגיעה לדטרויט לריאיון עבודה, ומשתכנת איירביאנבי בשכונה קשה במיוחד. להפתעה, היא מוצאת במקום צעיר סימפטי הטוען כי שכר גם כן אותו בית, ואז שניהם מגלים משהו מוזר שמסתתר במרתף. ועכשיו נראה לכם שאתם יודעים מה יקרה מכאן והלאה כי את הסרט הזה כבר ראיתם אלף פעם? ובכן, תחשבו שוב. לא נגלה כמובן את הסודות, אבל נאמר כי בשלב מסוים נכנסים לתמונה גם במאי טלוויזיה בגילומו של ג'סטין לונג, שכוכבת הסדרה שביים מאשימה אותו באונס, וגם פלאשבק לשנות השמונים המציג בפנינו דמות חדשה (או שלא?).

דרך שני קווי העלילה הללו, מתגלה מה "ברברי" באמת רוצה לעשות, מעבר למתח ולהפחדות: לדבר על הקלות הבלתי נסבלת שבה גברים מרשים לעצמם לתקוף מינית, והחברה מרשה לעצמה להתעלם מכך; ולהזכיר לנו את חטאי אמריקה של רייגן וההזנחה והקריסה של דטרויט, ולהמחיש לנו את ההשלכות הקשות שיש לתהליכים ההיסטוריים הללו עד היום.

העלילה לא הגיונית במיוחד, לפעמים אף טיפשית, והסוף קצת אנטי-קליימקס, ובכל זאת "ברברי" ניצב בגאון כאחד מסרטי האימה הטובים, המורכבים והמותחים של השנים האחרונות, ואם אתם מאלה שמפחדים מסרטי אימה (אני לא, מצטער), אז הוא גם יפחיד אתכם כמובן.

"מתחרים" פתח את פסטיבל ונציה בקיץ האחרון והיה אמור לצאת לאקרנים מיד לאחר מכן, אבל הפצתו נדחתה בגלל שביתת השחקנים, והוא עלה לאולמות בשבוע שעבר - כחצי שנה אחרי התכנון. הדחייה לא עצרה את המומנטום שלו. הסרט נהנה מביקורות משתפכות, שובר קופות וכבר כעת נחשב לאחד הסרטים המדוברים של השנה.

בדומה ל"הכפתן הכחול", גם הסרט הזה עוסק במשולש אהבה, והפעם על רקע עולם הטניס האמריקאי. זנדאייה, בתפקיד שהופך אותה סופית לאחד השמות הגדולים בהוליווד, מגלמת טניסאית צעירה שמסובבת את הראש לשני שחקני טניס בגילה. הם נדלקים עליה, מריירים עליה ומתחרים עליה, אבל מעל הכל, נראה שהם בעצם מאוהבים אחד בשני. מכל זה תצמח מערכת יחסים משולשת ומלאת סימני שאלה, שתימשך במשך שנים ותכלול שלל תהפוכות אישיות ומקצועיות.

את הסרט ביים המאסטר לוקה גואדנינו, שהפליא ב"אני אהבה" ו"קרא לי בשמך" וגם כאן לוקח סיטואציות שחוקות כמו אהבה בשלישייה ומשחק טניס, ומציג אותן כפי שמעולם לא ראינו על המסך הגדול. את הגברים משחקים ג'וש אוקונור ומייק פיטס, אבל הצמד הכי לוהט בסרט הוא בכלל מי שכתבו את הפסקול - טרנט רזנור ואטיקוס רוס. הם הוציאו תחת ידיהם יצירת מופת מוזיקלית.

עם זאת, ההישג הכי גדול של "מתחרים" אחר: זה סרט שאין בו אף סצינת סקס וכמעט אין בו עירום, ובכל זאת הוא מתגלה כסרט הכי לוהט, סקסי ומחרמן של השנה. איך זה קורה? תצפו ותגלו, ותישארו עם הלשון בחוץ.

לפני שבוע, היתה לג'רי סיינפלד חגיגה כפולה: הוא חגג את יום הולדתו השבעים, וגם את עליית סרטו הראשון כבמאי. מדובר ב"קרב על הפופ-טארט" ("Unfrosted") שעלה ישירות בנטפליקס.

נוסף לכתיבה ולבימוי, סיינפלד גם מככב ב"קרב על הפופ-טארט". כמשתמע מן השם המיליטנטי למדי שניתן לסרט בישראל, הוא מתרחש בתחילת שנות השישים, על רקע המירוץ בין שני תאגידי ענק בתחום דגני הבוקר - קלוגס ופוסט. כל אחת מן החברות מנסה להמציא מוצר חדש שישבור את השוק, והתחרות הזו מולידה את הפופ-טארט, מאפה מתוק אותו מכינים בטוסטר, שאמנם לא כל כך מוכר או זמין בישראל, אבל הפך לחלק בלתי נפרד מן התרבות האמריקאית.

סיינפלד מגלם את דמותו של אחד מן העובדים בקלוגס, האחראי להמצאת הפופ-טארט. הוא מבוסס על דמותו של וויליאם פוסט, מי שהגה אותו במציאות. יש פה דמויות אמיתיות וכמובן שגם המאפה עצמו אמיתי (למרבה הצער), אבל סיפור הרקע כפי שהסרט מציג אותו - בדיוני לחלוטין.

חוץ מסיינפלד, משתתף בסרט גם אנסמבל מפואר, שכמותו מזמן לא ראינו - הרי מי יגיד לו לא? כולם פה: מליסה מקארתי כמדענית שעובדת בקלוגס, איימי שומר כמנהלת של התאגיד המתחרה, ויו גרנט מנסה לשחזר את השטיק שלו מ"פדינגטון 2" ו"וונקה" ומשחק את השחקן שמגלם את טוני הנמר, הקמע של קלוגס. לא סיימנו: הרשימה עוד ארוכה וכוללת את ביל בר כנשיא ג'ון קנדי, את מקס גרינפילד ופיטר דינקלג', את מריה בקלובה הבולגרייה שפרצה ב"בוראט 2", את קייל דאנינגן בתפקיד כפול כמגישים האגדיים וולטר קרונקייט וג'וני קרסון, ועוד ועוד. אף אחד מן השחקנים לא תורם לסרט. במקרה הטוב הם על טייס אוטומטי. במקרה הרע הם מעיקים ומעייפים.

את המורשת של "סיינפלד" אף אחד לא ייקח ממנו, אבל אחרי הסדרה ג'רי התקשה לשחזר את ההצלחה בלשון המעטה, וזה נכון במיוחד לקולנוע. צפיתי מחדש לא מזמן ב"כוורת בסרט" והתסריט שלו נטול עוקץ. "הקרב על הפופ-טארט" נוראי בהרבה.

סיינפלד הצהיר שהתכוון ליצור כאן את הסרט הטיפשי אי פעם. זו יומרה גדולה והוא עומד בה יפה מאוד. הקומדיה הזו מטופשת וסרת טעם כמו שרק יצירה על תולדות הפופ-טארט יכולה להיות. כדי לשבור את השיא הזה יצטרכו להפיק מהתלה על הסיפור שמאחורי המצאת הטורטית. ככל שהסרט הולך ומתקדם כך הוא גם הולך ומאבד את זה. שיא השפל מגיע כשניקיטה חרושצ'וב נכנס לתמונה, והקומדיה הזו מציגה את דמותו באמצעות הומור זול, גס ונחות סטייל "אקדמיה לשוטרים מתחילים: המשימה מוסקבה". לא רק ש"הקרב על הפופ-טארט" עוסק במלחמה הקרה, אלא שגם יש בו בדיחות שמזכירות סרטי אייטיז נחותים, מהתקופה שהמלחמה היתה בעיצומה.

הלוואי שיכולתי לומר כי הסרט הזה הוא לא רק מתנת יום הולדת שהעניק לעצמו, אלא גם מתנה שנתן לנו - אבל זה ממש לא המצב.