במשפט אחד נוקב, איל קיציס חתם את העונה הכי עצובה של "ארץ נהדרת"

השאלה של השבוע האחרון הייתה איך אפשר לחגוג עצמאות כשמסביב בעיקר חורבן? איך אפשר לעטות פרצוף שמח ולצאת בחגיגות, כשלאן שלא מסתכלים יש אופק שחור?

התשובה של "ארץ נהדרת" לשאלה הזאת, כפי שבאה לידי ביטוי במערכון הפתיחה של תכנית הסיום, הייתה מוצלחת במיוחד. בנאמבר מוזיקלי שכמו לקוח מתוך "קזבלן" או מחזמר אחר, רוקדים להם יחד מפונים שלא חוזרים הביתה, אזרחים חרדתיים, בני משפחות חטופים שסופגים אלימות משטרתית, מילואימניקים עם עסקים קורסים ואנשים שנאנקים תחת יוקר המחיה. לאחר שהם מתארים את המציאות הבלתי נסבלת, הם מציגים חיוך גדול ופוצחים בשירת הפזמון: "מפה אפשר רק לעלות". והנה לכם האבסורד כולו: הדבר היחיד שאפשר לחגוג - הוא התקווה שלא יכול להיות יותר גרוע ממה שעכשיו. החיוכים והריקודים משדרים את ההיפך משמחה ושחרור. ובסוף אפילו מתגנבת המחשבה הבלתי נמנעת, שבוקעת מפיה של ליאת הרלב: האם הצניחה הזאת באמת הסתיימה?

באיזשהו אופן, שאלת החגיגות והחיוכים היא השאלה שליוותה את כל העונה המסובכת של "ארץ נהדרת" שהתחילה לפני כחצי שנה, זמן לא רב אחרי טבח אוקטובר, והסתיימה לה אתמול. כמי שעלתה קודם כל בשביל לנחם, וליוותה את מצב הרוח הלאומי בחודשים קשים וארוכים, תכנית הסאטירה שאלה את עצמה שוב ושוב איך צוחקים ועל מה - ועל מי - כשבעצם שום דבר לא ממש מצחיק השנה. היא נענתה לאתגר המורכב מאוד הזה, גם אם פספסה לא פעם. כשניסתה לייצר הסברה לעולם היא אמנם נהנתה מוויראליות, אבל התוצאה הייתה מגושמת. כשהיא הלכה על הראש של הפוליטיקאים הישראלים - היא גילתה שלעולם לא תצליח להפוך אותם למגוחכים ואוויליים יותר מאשר הם עושים את עצמם במציאות. כשהלכה למקום הנוח של חיקויי סלבס, היא כמעט חטאה לתפקידה בעת הזאת.

אבל היו גם רגעים אחרים: "ארץ נהדרת" הבריקה כשהיא השתמשה בכוחות שלה כדי לתאר את הלך הרוח הישראלי (מערכון האימהות שמפחדות להעביר את החרדה לילדים; מסיבת הפורים שהסתיימה באחת), או כשהיא יצאה אל השטח, לפגוש את החברה הישראלית בתחפושת (המונית של אשר פוגשת במפונים היא הדוגמה הטובה ביותר). כשהכניסה לסדר היום שלה, בין פליטות הפה לאזוטריה רכילותית - גם את מה שבאמת קורה, כלומר: מה שרבים מאוד מרגישים אבל נבלע בגלגלי החדשות הבלתי נגמרים, היא הוכיחה את גדולתה.

גם תכנית סוף העונה נעה בין שני הקטבים האלה. מול מערכון ההסברה החדש על הקמפוסים, עניין שמיצה את עצמו לחלוטין, ומערכון האירוויזיון שבא להרים לעדן גולן אבל נפל מבדיחות עבשות על מתחריה - היו רגעים שהציגו משהו אחר, כמו אותו מערכון פתיחה מדובר.

והיה גם הפאנל הפוליטי, שיצא מנקודת מבט מקורית: כשאי אפשר לחגוג 76, אולי עדיף להתחיל מדינה חדשה מאפס - רק כדי לגלות ששום דבר לא עומד להשתנות, והקודקודים שהובילו את ישראל לנקודת השפל שבה היא נמצאת היום לא הולכים לשום מקום. המערכון הזה מסמל את הרעיון שעולם כמנהגו נוהג, אבל סוף התכנית, בדיוק כמו מערכון הפתיחה, סימן שמשהו בכל זאת משתנה.

איל קיציס, שתמיד מפציר בצופים בבית לא לשכוח שיש לנו ארץ נהדרת, חרג ממנהגו הפעם. תוך קריאה להחזיר את כל החטופים, הוא העמיד את הפאנץ' הקבוע של סוף התכנית בסימן שאלה. "כי אחרי הכול, יש לנו ארץ נהדרת?", תהה בסופה של העונה, ומראה עד כמה משהו עמוק נשבר. והנה, ברגע אחד מדכדך, נוקב הרבה יותר מרוב הבדיחות שנשמעו בה בשנה האחרונה, הסתיימה העונה הכי עצובה של "ארץ נהדרת".

"היהודים באים" של כאן 11 עלתה לעונתה החמישית בדיוק באותו הערב שבו "ארץ נהדרת", אחותה הסאטירית, נפרדה מצופיה. לכאורה, שתיהן מתמודדות עם תנאים שונים - "ארץ נהדרת" היא סאטירה אקטואלית, "היהודים באים" היא פרודיה היסטורית. אבל התכנית של התאגיד נטועה באקטואליה לא פחות, וגם היא נאלצת להתמודד בעונה החדשה עם אותן שאלות שליוו את אחותה הגדולה, ובראשן - איך להצחיק על מה שאין בו שום דבר מצחיק.

הפרק הפותח, שליווה את אירועי הכרזת העצמאות, הסתפק רוב הזמן בבדיחות על בן גוריון וגולדה. לכאורה: מציאות שרחוקה מאיתנו שנות אור. אבל לא יצאנו בזול: במונטאז' הסיום רואה דוד בן גוריון את כל מה שיגיע מכאן והלאה, מראשית המדינה ועד לטנדרים בשדרות, ברצף שמראה איך כל האתוס של מגילת העצמאות נפרם לאיטו לתוך מציאות של קיטוב והפקרה. כן, היהודים באים, והם מורידים את הכפפות.