עשר שנים לאחר עלייתה לאוויר ורגע לפניית עליית העונה השישית של סדרת הקאלט הסאטירית "היהודים באים" בכאן 11, מגלים שני יוצריה, נטלי מרכוס ואסף בייזר, בריאיון לוואלה תרבות כי ייתכן מאוד ותהיה זאת העונה האחרונה. "מצד אחד, אנחנו בתחושה שזאת העונה האחרונה", אומר בייזר. "מצד שני, אנחנו בסוף כל עונה בתחושה שזאת העונה האחרונה. אתה מגיע לאיזה מקום של רווייה ומרגיש שזהו, זה מספיק. מצד שלישי, הפעם זה יותר מתמיד. מצד רביעי, תמיד זה יותר מתמיד".
"הפעם אנחנו לא באמת יודעים", מוסיפה מרכוס, שותפתו הוותיקה ליצירת הסדרה המוערכת. "לא סתם אנחנו עושים עונה פעם בשנתיים. זה לא כמו תכניות אחרות. אנחנו לא עושים רק את זה, אנחנו עושים הרבה דברים. יש לנו כל מיני דברים גדולים על הפרק, זה לפעמים קשור לתחושה שאנחנו לא רואים מתי יהיה לנו את הזמן להתחיל עוד עונה. אתה שואל אותי אם זה נעול סופי? לא".
מאיפה עוד נובעת התחושה שזאת העונה האחרונה?
בייזר: "יש פה שני מעגלים שהולכים ונגמרים. אחד זה הסיפורים שאנחנו רוצים לעסוק בהם, והשני זה הדברים שאנחנו רוצים להגיד היום על החברה הישראלית. כשאתה מרגיש איזה מיצוי בדבר הזה. כמעט בכל סוף עונה אנחנו מרגישים שהגענו לתחתית של איזושהי חבית. וכמו שפרויד אמר פעם, מצד שני, תמיד כשאתה חושב שהגעת לתחתית אתה שומע קולות מלמטה".
רגע, אמר את זה פרויד או קירשנבאום?
בייזר: "לא יודע. שווה לבדוק. נסגור על 'כמו שמישהו חכם אמר פעם'. או שנסגור על אוסקר ווילד?".
מרכוס: "מארק טוויין. או צ'רצ'יל. זה תמיד צ'רצ'יל".
בייזר: "ובנוסף לשתי החביות האלה, יש את העניין שלהצחיק זו עבודה קשה. הרבה פעמים אתה עושה את זה כ'מחיר' על משהו שאתה רוצה להגיד. מעניין אותנו להצחיק אבל יותר מעניין אותנו להגיד. אני עוד שנייה בן 50, נטלי עוד שנייה בת 40 (צוחק)".
מרכוס: "הווו, עוד שנייה אחרונה. כמה אפשר לעשות פאנצ'ים על התנ"ך, אתה אומר?".
בייזר: "כמה אפשר להיות בגיל ההתבגרות שבועט במסורת ולא להסתכל לכיוונים יותר מחבקים ופחות בועטים? תהליך ההתקרבות שלנו לדבר הזה שנקרא העם היהודי הוא בהתפתחות".
ככל שזאת באמת תהיה העונה האחרונה, יש מצב שתמשיכו באותה נבחרת של יוצרים ושחקנים אבל בפורמט אחר - לסרט (כמו ש"ארץ נהדרת" עשו את "זוהי סדום"), לסדרה (כמו שהחמישייה הקאמרית עשתה את הבורגנים) או אולי בכלל למשהו בימתי (כמו שאני יודע שמושונוב מאוד רוצה)?
מרכוס: "זה לגמרי אופצייה מבחינתי. אני חושבת שסרט או משהו בימתי מאוד מדגדג לנו לעשות עם האנשים האלה והחומרים האלה - התנ"ך, ההיסטוריה והיהדות. אנחנו מסתובבים כבר כמה שנים עם הטייטל 'התנ"ך - המחזמר'. עוד לא הוצאנו מזה כלום".
צפו בהצצה ראשונה לקטע מתוך המערכון "שריפת האסמים", מהעונה השישית של "היהודים באים" - מעל
כמעט כל העונה השישית של "היהודים באים" צולמה לפני המלחמה. השבוע שהתחיל ב-8 באוקטובר היה אמור להיות שבוע הצילום האחרון שלהם. ואז קרה האסון ב-7 באוקטובר. הם עצרו הכל, ורק אחרי כמה חודשים השלימו בזמן קצר יחסית את הצילומים. "כמובן שלא חזרנו לצלם מיד", נזכר בייזר. "השחקנים שלנו היו עסוקים בלהסתובב בארץ ולהופיע בכל מקום". מרכוס מוסיפה: "גם כשאנשים התחילו לחזור לצלם, אנחנו הרגשנו שאנחנו לא מסוגלים בגלל הז'אנר. יש הבדל בין לחזור לצלם את 'הַטַּבָּח' לבין לחזור לצלם מערכונים, בהם צריך להיות עם פיאות ולעשות צחוקים. חוץ מזה הבנו שנצטרך לנצל את ימי הצילום שנותרו כדי להתעסק במלחמה, לא הצלחנו עדיין להיות ברפלקציה".
בייזר: "לעשות שטויות באיפור כבד לא הרגיש אז נכון. אבל באמת החלטנו לקחת את הזמן עד הצילומים בשביל לכתוב משהו אחר. פה היינו תקועים. קודם כל, כמו שנטלי אמרה, הייתה ממש רפלקציה תוך כדי תנועה, שזה מורכב. תהליך הכתיבה היה ממש תרפויטי. לנסות להבין מה דעתך על הדברים בשלב שבו עוד היינו באיזה בלבול מוחלט וחוסר הבנה לאן דברים הולכים".
מרכוס: "הכתיבה בשבילנו היא הכלי שלנו להוציא את עצמנו מהסיטואציה. כשאנחנו כותבים אנחנו מתבוננים מבחוץ לרגע. יש בזה הרחקה. הכתיבה מרפאת, יוצרת זום אאוט וזה ממש עשה לנו טוב לחזור לכתיבה, למרות שבאמת היה קשה להתניע. גייסנו כמה כותבים של 'היהודים' שהיו פנויים והיה שבוע אינטנסיבי כזה".
בייזר: "המפגש הראשון מאז ה-7 באוקטובר של חבורת הכותבים הזאת - היה בזה משהו כל כך מחזק. פתאום מצאתי את עצמי בחיק המשפחה שלי. עצם ההתכנסות ולדבר על המצב ולחפש את המצחיק, החכם, העצוב והמרגש במצב - היה דבר עוצמתי".
אחת ההחלטות הראשונות של יוצרי "היהודים באים" אחרי 7 באוקטובר הייתה לשנות את הפתיחה של העונה החדשה. "התכנון היה לפתוח עם משהו הרבה יותר בועט, והרגשנו ששנייה לפני שמתחילים בבעיטות ובשטויות הרגילות שלנו, אנחנו צריכים איזה רגע של חיבוק אמיתי", אומר בייזר. "לאור זה כתבנו מחדש את קטע הפתיחה שלנו, שבו החזרנו את משה, שלמעשה לא היה מתוכנן להיות בעונה, גם מתוך תחושה שאנחנו צריכים מנהיג בסדר גודל הזה כרגע, וגם מתוך תחושה של סגירת חשבון של משה. הוא זה שתמיד אמר שאנחנו עם של קקות, אז נדבר על האם אנחנו באמת עם של קקות או לא. מה שבא לידי ביטוי גם בקטעים אחרים שלנו זה חיבור היסטורי. אנחנו עכשיו קיבלנו סטירת לחי מההיסטוריה. מה שקרה ב-7 באוקטובר לא היה רק אירוע נקודתי. זה לא רק סינוואר בא ותקף אותנו. זה העמלקים תקפו אותנו, פרעה תקף אותנו, המן הרשע תקף אותנו, היטלר תקף אותנו, כולם ביחד, בתפיסה והחווייה ההיסטורית שלנו. משה מסיים את הקטע ואומר: 'אני עברתי את פרעה, אתם תעברו את זה'".
לאור העובדה שרוב העונה צולמה לפני המלחמה, היו חומרים שחשבתם שהם לא רלוונטים?
בייזר: "מתוך מה שצולם קודם לא נזרק כמעט כלום. נזרקו משפטים מתוך מערכונים פה ושם, שהרגשנו שהם טריגריים עכשיו ולא מתאימים. רשימת הטריגרים של מדינת ישראל הכפילה את עצמה ב-7 באוקטובר. הדגש של העונה נכון לשעת כתיבתה היה כמובן נושא ההפיכה המשטרית. כל נושא הקרע הפנימי לפיו כתבנו לפני המלחמה - חזר להיות אקטואלי".
מרכוס: "עשינו למשל מערכון על יעל וסיסרא. יעל מגיעה עם הראש של סיסרא לדיון אם צריך לשלב נשים בקרב או לא. היא אומרת: 'אבל אני מחזיקה את הראש של סיסרא'. הם מסתכלים עליה עם הראש של סיסרא ועדיין מנהלים את הדיון אם צריך לשלב או לא לשלב נשים. זה נכתב וצולם לפני המלחמה ובלי קשר, ואחרי מה שקרה ב-7 באוקטובר וכל השיח על כך שלא הקשיבו לנשים ועל החוסר של נשים בעמדות מפתח, זה הפך עכשיו להיות מערכון סופר רלוונטי".
"אנחנו תמיד אומרים שבאיזשהו מקום, תכניות סאטירה שבועיות, שמגיבות למצב, מדברות על מזג האוויר", מוסיפה מרכוס. "הן מדווחות מה קורה עכשיו. לנו אין את הפרבילגיה הזאת, כי אנחנו צריכים להסתכל יותר קדימה, להסתכל על האקלים. כל ההתייחסות שלנו היא תמיד האם מה שקורה עכשיו הוא מספיק גדול, מספיק תופעה בחברה הישראלית, שכשאנחנו נדבר עליו בעוד חצי שנה זה יהיה רלוונטי. כל מה שקורה בחברה הישראלית כרגע גם בעצם קרה לפני וגם קרה בזמן ההפיכה המשטרית והגיע לפיצוץ שהגיע בגלל זה. אז למרות שכתבנו לפני, בגלל שהתייחסנו לדברים מאיזשהו מעוף ציפור ולא על האירועים המידיים שקורים, העונה נשארה רלוונטית. וזה אגב מה שהופך חלק מהמערכונים של היהודים באים לרלוונטיים גם אחרי עשור, כי אנחנו מדברים הרבה פעמים על תופעות, וזה נותן לנו יתרון מהבחינה הזאת. לכן העונה, למרות שהיא נכתבה לפני המלחמה, נשארה מחוברת למה שקורה, רק היינו צריכים להוסיף ולעדכן אותה עם מה שקרה לנו".
"יש לנו למשל מערכון שהוא שיר על צה"ל", מוסיפה מרכוס. "נושא צה"ל גם ככה הוא נושא פרה קדושה עבור הציבור הישראלי ואנחנו תמיד נוגעים בו מאוד בעדינות, בטח בשכול, אבל אנחנו מתעסקים בו. והיה לנו קצת קשה עם המערכון הזה, מצאנו את עצמנו אומרים: מה, נירה בתוך הנגמ"ש בזמן מלחמה? אבל בסוף הוא מערכון שמבקר את ההתמודדות של צה"ל עם כל מיני פדיחות ופאשלות ואפילו עם פגועי הנפש. ואיכשהו, למרות שהמערכון מאוד כואב לנו, הוא עדיין מאוד רלוונטי, ולכן הוא נשאר".
אתם תמיד עושים מערכונים על תקופות ואירועים היסטוריים. עכשיו אנחנו בתקופה כזאת. לא מדגדג לכם לעשות מערכונים באמת אקטואליים ולא תנ"כיים ותקופתיים?
מרכוס: "אני לא מסכימה עם הקביעה. אנחנו עושים לחלוטין משהו אקטואלי עכשווי. אנחנו פשוט משתמשים בסיפורים אחרים ובדמויות אחרות ובתקופות אחרות. זה לא שאני אומרת, איזו באסה, בא לי לעשות על ההפיכה המשטרית ואני לא יכולה. אני מוצאת איך לעשות על ההפיכה המשטרית דרך הכהנים. אני פשוט משתמשת בכלים אחרים, שזה לא הדמויות כשלעצמן, זה א"ב של כל יצירה ואמנות. חוץ מסאטירה שהיא אקטואלית, כל יצירה מתעסקת בדבר דרך איזשהו כלי או דמות. הרבה פחות מדגדג לי לכתוב על הדבר עצמו, אני הרבה יותר נהנית למצוא איפה המקומות האנושיים, התרבותיים והישראליים היותר עמוקים לתופעה, ועדיין לדבר עליה".
בייזר: "הכלי הזה שנקרא 'היהודים באים' מגביל מהבחינה הזאת שאתה לא מגיב בזמן אמת. לצד ההגבלה, הוא נותן לך פריבילגיה עצומה ואינסופית. קודם כל אתה יכול להגיד הרבה יותר. ברגע שאתה מרחיק באמצעות זמן ומקום, במקרה שלנו זמן, אז הסיבולת של הצופה היא הרבה יותר גדולה. ההרחקה הזאת נותנת לצופה אמירה הרבה יותר חריפה וקשה מאשר להגיב על המעשים של השבוע. דבר שני, זה פותח את הצופים בצורה מאוד משמעותית. יש לך ריקוד עם הצופה על מה אנחנו מדברים פה בעצם, וזה תמיד נשאר ברמה של מדברים ולא מדברים על משהו. אם יש לנו בפרק הראשון של העונה מערכון על הורדוס ועל כמה העם ישמח להיפטר ממנו למרות שהוא היה בעיני עצמו המלך הגדול והמנהיג הדגול של העם היהודי, אבל בעיני העם הוא נראה אחרת - אז ברור לחלוטין על מי אנחנו באמת מדברים שם מבלי לדבר עליו ישירות, רק נותנים לזה איזכורים קטנים פה ושם".
מרכוס: "בסוף עבודת הבילוש הזאת של הצופה ב'היהודים באים' היא צפייה אחרת. ב'ארץ נהדרת' אתה יודע במה אתה צופה, אתה יודע את מי מבקרים. כי היא תכנית סאטירה אקטואלית. ב'יהודים באים' יש איזה משחק שאנחנו מאוד אוהבים אותו. בוא, זה לא שאנחנו עושים פה שייקספיר, מאוד קל לדעת על מה אנחנו מדברים. אנחנו משתמשים בסיפור אמיתי, זה לא איזו אלגוריה, אבל תבינו על מה אנחנו באמת מדברים. זה כלי יצירתי מדהים".
בייזר, שעבד בעברו ככותב ב"ארץ נהדרת", מוסיף: "אם יש משהו שאני לא מתגעגע אליו, ככותב סאטירה אקטואלית, זה כמות החדשות שאתה אמור לצרוך וכמות החיבור שלך לשיח של כאן ועכשיו. אני לא רוצה להיות במקום הזה, בשיח של הכאן ועכשיו, הוא כל כך מגעיל אותי, דוחה אותי ומדכא אותי, שאפילו לצחוק על זה לא בא לי. בא לי להקיא עליו יותר מאשר בא לי לדבר עליו. ב'היהודים באים', כמו שאמרה נטלי, יש בחירה מודעת לדבר על משהו יותר רחב ויותר מלמעלה".
ואגב "ארץ נהדרת", יניב ביטון כיכב קודם ב"היהודים באים" אבל גדל ו"התפוצץ" ב"ארץ". זה מבאס אתכם או שאתם מפרגנים לו ול"ארץ"?
בייזר: "אנחנו סופר מפרגנים לו. מגיעה לו כל טיפת הצלחה. ואנחנו מבינים שהעולם לא סובב סביבנו".
בריאיון של יניב ביטון עם כותב שורות אלו בוואלה תרבות, לקראת העונה השלישית של "היהודים באים" הודה ביטון כי הוא למעשה חייב את התפקיד בסדרה לרועי בר נתן, שעזב ברגע האחרון את "היהודים" כי קיבל הצעה מ"ארץ נהדרת". ביטון תפס את מקומו, ורק מאוחר יותר הצטרף בעצמו ל"ארץ". "אמרו לי 'יש איזו תכנית מערכונים, מושונוב המליץ עליך, אז תבוא'. נפגשתי עם אסף בייזר ונטלי מרכוס. היה נראה לי שבייזר יותר מתלהב ממרכוס, אבל היא הכחישה את זה". אני מזכיר את הטענה הזאת למרכוס, והיא מגיבה: "זו אגדה אורבנית. בייזר היה זה שהציע את יניב אחרי שעבד איתו ב'נבחרת ישראל'. אני לא הכרתי אותו בכלל. ביטון טוען שבגלל זה כל העונה הראשונה אני בחנתי אותו בקשיחות מהצד והוא ניסה להרשים אותי. אני כמובן מעריצה את האדמה שהוא דורך עליה ועדיין מצפה שהוא יעבוד קשה להרשים אותי כל עונה מחדש".
העונה השישית של "היהודים באים" תיפתח בפרק ספישל שישודר ביום העצמאות בכאן 11, ויתמקד כולו באירועים סביב הכרזת העצמאות של ישראל. לאחר מכן תשודר מדי מוצ"ש, והעונה החדשה מבטיחה להמשיך לחשוף את האמת מאחורי הפרשיות הגדולות והקטנות שעיצבו את דמותו של העם היהודי. נגלה מי רצח את ארלוזרוב, איזה עונש קיבל ההומו הראשון בצה"ל, למה אף אחד לא בכה על מותו של הורדוס, מה גרם לאסון מירון הראשון, איך לא עלו על חיים צינוביץ "השרוף" ומה באמת עומד מאחורי הביטוי "אנשים אחים אנחנו".
בניית DNA למוצר תקשורתי או תרבותי הוא דבר קשה מאוד. לרשת 13 למשל אין DNA ברור עד היום. אחד הדברים היפים ב"יהודים באים" הוא שיש לתכנית הזאת DNA משלב מוקדם מאוד. זה מתבטא בין השאר בכך שיש לכם את השפה שלכם, ששניכם מובילים. וגם אם מערכון נכתב על ידי מישהו אחר, עדיין שומעים את השפה הזאת של "היהודים".
מרכוס: "אני חושבת שהקול שלנו הלך והתחדד. זה תהליך שאנחנו מרגישים על עצמנו. אנחנו יודעים מה מתאים ל'יהודים' ומה לא מתאים, כעורכים אנחנו מאוד מסונכרנים. לפעמים אני אנסה להסביר מה לא עובד לי, ואז אני אגיד לבייזר - תסביר רגע אתה. אנחנו מאוד חולקים את אותו טעם, כמובן כל אחד עם הניואנסים שלו וכמובן שלכל אחד יש את הפריפריות שלו ואת הסטיות שלו, גם בהומור כמובן. כל יוצר שעושה סדרה זה חלק מהמשימה שלו, למצוא את הקול שלו ולעשות משהו שיש לו DNA".
ב"היהודים באים" אתם מתעסקים הרבה בתדמיות מול המציאות של מנהיגים יהודיים. בעבודת המחקר ההיסטורית שלכם, מה הפתיע אתכם לגלות על הפער הזה בין התדמית למציאות של אחד המנהיגים שלנו?
"גילינו שמשה שרת היה 'וומנייזר' מטורף. בכל פעם שבן גוריון חיפש אותו הוא מצא אותו בבית של איזו גברת אחרת. מסתבר שהוא היה דון ז'ואן. זה הסלבס שלנו. מי שרוצה, אנחנו מוציאים מדור חדש עם כל הרכילויות על האנשים שהעצמות שלהם כבר מזמן התפוררו, תגלו עם מי הם שכבו והשתרללו. ככל שאנחנו חוקרים באמת אנחנו בעיקר מגלים שהרבה דברים הם מיתוסים ואין הרבה דברים שמעוגנים אקדמית. בסוף כולנו מספרי סיפורים, והרבה מהסיפורים שבונים את המדינה שלנו הם מיתוסים".
מוני מושונוב, הכוכב הכי גדול ב"היהודים באים", אמר השבוע לוואלה תרבות: "מלבד הצחוקים, אני מוצא הרבה עצב בתכנית. הם מראים את הסבל של העם הזה. את הדרך שלו לשרוד בכל מיני שלבים בהיסטוריה. ההומור העצמי שנכנס לחייו כחלק מגן הישרדותי. זה המקום שנהיה לי עצוב. כשאתה רואה את מדחת יוסף, זה מערכון לפנים. למרות שלא השתתפתי במערכון הזה, ראיתי את המאפרות חוזרות לחדר האיפור ודומעות. הייתה התרגשות ענקית. מרחק זמן מהאירועים נותן סוג מסוים של חופש לביצוע, לסאטירה ולמערכונים, לבדוק מה באמת קרה שם ומה היה קורה אילו. מעצם בחירת החומר, כשהם יושבים וכותבים, קורה שם משהו מאוד מעניין שאני לא שותף לו וזה אחד הדברים הכי מקסימים של התכנית. שם נקבע הגן הראשוני, הטעם הראשוני".
מרכוס: "למרות שזאת תכנית סאטירה, אנחנו בסוף יוצרים ומה שמעניין אותנו זו החווייה האנושית. נכון שבסאטירה יש משהו יותר כללי והיא מסתכלת על דברים יותר גדולים בחברה ובתרבות, אבל אנחנו כותבים מתוך חוויה אנושית, והעוולות שאנחנו מדברים עליהם הם אמנם תרבותיות-חברתיות ולא עוולות של דרמה משפחתית, אבל אנחנו מתעסקים במה שמפריע לנו. מחטטים בפצע, ולכן זה לפעמים כואב ועצוב".
כוכב "היהודים באים", יוסי מרשק, כתב בחודש שעבר מאמר חזק בהארץ שעורר הדים, תחת הכותרת: "טאלנטים יקרים, מה עוד צריך לקרות כדי שתפתחו את הפה?". בצוות "היהודים" יש עוד שחקנים שלא מפחדים להביע את דעותיהם, כמו מוני מושונוב, יניב ביטון ויעל שרוני. "כשהם באו באו ל'יהודים באים' הם בהתחלה לא ידעו מה זה", אומרת מרכוס. "הם לא באו לתכנית כי היא סאטירית, הם באו כי אמרנו להם בואו לעשות תכנית מערכונים עם מוני מושונוב. גם אנחנו בהתחלה לא ידענו מה 'היהודים באים' תהפוך להיות".
בייזר: "הם לא מיקשה אחת. חלק באו לתכנית כשכבר היו מאוד פוליטיים. ויש כאלה, ואנחנו ביניהם, שהעשייה של 'היהודים באים' חידדה את התפיסה הפוליטית שלהם ואת ההבנה שלהם לאימפקט שהם יכולים ליצור, ונתנה להם ניסיון בלעמוד בחזית של מאבקים ציבוריים. אני גאה מאוד בקאסט שלנו, שבאמת נמצא בשורה הראשונה של האנשים שלא מהססים להביע עמדה, להשתתף בהפגנות ולהנחות עצרות. זו גאווה".
בהמשך השנה ימלאו עשר שנים לעליית "היהודים באים", ואחד הרגעים המשמעותיים בהיסטורייה של התכנית היתה סערה ציבורית גדולה שהתעוררה בשנת 2020, שכללה קריאות להורדת התוכנית, דרישה של שר החינוך דאז יואב גלנט להסיר תכנים של התכנית מתכניות הלימוד, הפגנות מול משרדי כאן ואיומים על שחקני התוכנית.
בפרספקטיבה של ארבע שנים מאז הסערה, אומרת מרכוס: "זה לא היה נעים בזמן שזה קרה. בראייה הרחבה זו תכנית סאטירה שאם היא מספיק אמיצה ומספיק מחטטת במקומות כואבים - היא תכאיב. אנחנו לא עושים את זה בשביל להכאיב ולא בשביל פרובוקציה. זה חלק מהסיפור של 'היהודים באים'. הדבר הכי מטלטל מבחינתנו עד עכשיו הוא שמי שהיה בהפגנה ההיא - סמוטריץ', בן גביר וקרעי, שאז היו מבחינתנו השוליים הזועמים - הפכו להיות מקבלי ההחלטות. האיש שהיה נגדנו, קרעי, הוא היום שר התקשורת, שמנסה לעשות רפורמות מטורפות ואנטי דמוקרטיות בשוק התקשורת שלא תואמת שום ערך במדינה דמוקרטית אלא יותר במדינה פשיסטית. וזה בן אדם, שלפני ארבע שנים כשהיה בהפגנה נגדנו, אמרנו 'טוב, בסדר'. פתאום האיש הזה קובע את שוק התקשורת בישראל. זה טירוף גדול".
בייזר: "בהחלט, רשימת המשתתפים בהפגנה נגדנו היא רשימת השרים בממשלה. זה מה שקרה מאז. ברור שזה לא נעים להיות בעין הסערה, אבל בסופו של דבר עבור תכנית סאטירה להיות בעין הסערה - זו הצלחה. האמירות של התכנית הן באמת לגיטימיות, לא אנחנו גררנו את אלוהים ואת הדת לשדה הציבורי והפוליטי. אי אפשר להתעסק בשדה הציבורי והפוליטי בלי להתייחס לאלוהים כי הוא שם חזק מאוד. ובפני כל מי שנפגע מאיתנו תמיד עומדת האפשרות ללחוץ על הכפתור בשלט. היום כבר יש ערוץ שלם שמיועד ללהג ולרהב שמגיע מהצד השני. הרשות נתונה".
אנחנו בשבוע האירוויזיון, מה שמזכיר את המערכון הנהדר "הפתרון הסופי 2", שבו לאחר שהנאצים הפסידו במלחמה הם מתכננים לנקום ביהודים, ולגרום להם לכך שישראל לא תקבל אף נקודה באירוויזיון.
בייזר: "העולם מלא באנטישמיות. השאלה היא איך אתה מתנהל מול האנטישמיות הזאת, ואם אתה יודע לנהל את גובה הלהבות נגדך. זה סוג של אמנות. עשו עכשיו כל כך הרבה טעויות שהובילו לגובה הלהבות האלה. המחשבה שאנחנו אחרי התקפה כזאת חסרת תקדים כזאת נגד ישראל נמצאים בגל אנטי ישראלי כזה, זה לא ייאמן".
מרכוס: "עברנו את הדבר הכי נורא מאז השואה, והריאקציה לזה היא שאנחנו בגל האנטישמי הכי גדול מאז השואה, זה פשוט לא ייאמן"
בייזר: "זה בהחלט קשור לדרך ניהול הלהבות מסביבנו. נראה לי שבתוך השדה הישראלי יש מי שמאוד עוזר לו הבידוד הזה ועובד מאוד יפה בשביל להביא אותנו לבידוד".
מסקרן מאוד מי האיש הזה שאתה מרמז עליו!
מרכוס: "הורדוס, אנחנו מתכוונים להורדוס!".
"ארץ נהדרת" לאחר המלחמה הצליחו להתחדש בין השאר במערכוני הסברה שגייסו כוכבים בינלאומיים ועוררו הדים בעולם. מעניין גם אתכם לעשות מערכוני הסברה כאלה?
בייזר: "כל הכבוד ל'ארץ נהדרת', זה נפלא שהם מצאו את הנישה הזאת".
מרכוס: "הם באמת עשו דבר ממש מדהים. אנחנו תורמים להסברה בדרך אחרת. בייזר ואני בעוד שבועיים נוסעים לכנס בשיקגו עם המערכונים שאנחנו עשינו. הוזמנו לדבר עליהם בפני מחנכים וקהילות יהודיות. כל אחד מוצא את הדרך שלו".
כמעט עשר שנים לאחר עליית "היהודים באים", במה אתם גאים במיוחד - ועל מה אתם מתחרטים?
מרכוס: "רגע של גאווה היה אחרי שמערכון מדחת יוסף התפרסם. בטוויטר של ויקיפדיה פרסמו שהערך השני הכי מחופש באותו סוף שבוע בויקיפדיה היה מדחת יוסף. מבחינתנו זה רגע מאוד חזק, כי השאלה היא כמה סאטירה או יצירה בכלל משפיעה ומה תפקידנו בעולם. תפקידנו בעולם הוא חמקמק. אנחנו לא תופסים מקום גדול מבחינתנו. אבל פתאום ברגע כזה אתה מבין שההתעקשות שלך בכל זאת להגיד משהו עם משמעות יכול דה פקטו לגרום לזה שהרבה אנשים שלא זכרו או לא הכירו או נולדו עדיין, שמעו את הסיפור על מדחת יוסף והלכו וקראו עליו. מבחינתי זה היה רגע מאוד עוצמתי כיוצרת, להבין את הכוח שכן יכול להיות לדבר הזה".
בייזר: "מבחינתי רגע גדול של גאווה היה מערכון עשרת הדיברות שסגר את העונה הקודמת. הרגשתי שהגענו שם לאיזשהו זיקוק של מה זה הדבר הזה שנקרא 'היהודים באים' וזיקוק של הגישה שלנו של היהדות החילונית".
מרכוס: "מדברים על זה שלחילוניות אין מספיק ערכים ולכן היא בבעיה מול היהדות. על הליברליות מול השמרנות, על העגלה הריקה מול העגלה המלאה. הדבר הזה היה זיקוק שיש לנו כיהודים חילוניים. אנחנו עגלה מלאה".
והצד השני של השאלה - על מה אתם מתחרטים?
בייזר: "הדברים שמדירים שינה מעיני זה אי דיוקים היסטוריים שהיו לנו ב'היהודים באים'. יש מערכון על החשמונאים שאני מרגיש שלא דייקנו בו היסטורית. אלה דברים שהולכים איתי ואני אומר, טעינו פה".
מרכוס: "אני מתחרטת על הבחירה המגדרית של הקאסט. שלא תבין לא נכון, אני ממש לא מתבאסת כי אני מתה על הקאסט. אין לי חרטה על זה במובן שלא הייתי עכשיו חוזרת אחורה בזמן כדי לשנות. אבל אין ספק שאם הייתי עושה את זה שוב עכשיו, הייתי עושה את זה אחרת ומוסיפה עוד נשים".
לפחות בחזית היוצרים, יש אצלכם שיוויון מגדרי בין שני יוצרי התכנית, בניגוד ל"ארץ נהדרת" שבה כבר שנים רבות יש מעט מאוד נשים כותבות שנשארות לאורך שנים.
בייזר: "היו לנו כותבות מדהימות".
מרכוס: "אחת הכותבות המדהימות שהיו לנו היא הדר תדמור היקרה. בעונה החדשה יהיה מערכון שמגיע מהקבר. היא התסריטאית הכי חרוצה, מדהימה ומהממת שהייתה איתנו מהעונה השנייה. לאחר שחלתה, היא כבר לא יכלה לכתוב לעונה החמישית, אבל היו לנו רעיונות ודראפטים ישנים שלה. בעונה הזאת חזרנו לכל הטקסטים שיצרה. היו לנו אלף דראפטים שלה. פשוט עשינו תיקייה בתחילת העונה, שקראנו לה הדר תדמור, והכנסנו לתוכה את כל הדראפטים הישנים והרעיונות שלה ובעונה הזאת צילמנו שני מערכונים שלה".
בייזר: "לא רק ששני המערכונים האלה לא התיישנו אלא ההפך, הם היום יותר רלוונטיים מפעם".
איך יסתכלו על התקופה המטורפת הזאת בראי ההיסטוריה?
בייזר: "יש ספר נפלא שנקרא 'מצעד האיוולת היהודי', שכתב אמוץ עשהאל, הבאנו אותו לדבר עם הכותבים שלנו, והוא מציג כל נקודות האיוולת של העם היהודים לאורך ההיסטוריה. אני חושב שהתקופה שלנו תקבל מקום של כבוד, אולי בשורה הראשונה של מצעדי האיוולת של העם היהודי. אנחנו רואים פה איוולת אחרי איוולת אחרי איוולת. מעבר לאיומים החיצוניים, כאלה תמיד היו ותמיד יהיו, בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, אבל יש פה איוולת אחרי איוולת, וככה זה ייזכר. ניהול כושל, התנהלות כושלת, עיוורון שלפני, חוסר אונים של תוך כדי, וחוסר יכולת להסתכל קדימה ולהוביל אחרי".
הספיישל של "היהודים באים", שישודר ביום העצמאות בכאן 11, מסתיים בשיר "Happy Nation" של אייס אוף בייס. על רקע הגהנום שבו אנחנו חיים כעת, נותרה בכם מידת אופטימיות שעוד יהיה פה שמח וטוב?
מרכוס: "אני מאוד מודאגת באיזה מדינה הילדים שלי יגדלו. אני מודאגת אם יוכלו בכלל לחיות במקום אחר. אני בעיקר חושבת כל הזמן איך אנחנו לא מוותרים, ממשיכים להילחם ולעשות פה את המדינה המטורללת אך המדהימה שהייתה פה. איך אנחנו עוצרים את כדור השלג הזה. איך אנחנו מפסיקים עם ההרס וחוזרים לבנייה. אני לא יודעת מה להגיד, אני מודאגת".
בייזר: "מה יהיה אני לא יודע. מה שאני מאחל למדינה לכבוד יום העצמאות הוא שנמשיך לריב כמו אחים. אכן נמשיך לריב, אבל שנדע כמו אחים גם לשים את זה מאחורינו. לא לתת לזה להחליף את המהות אלא לתת לזה להיות לצד המהות".