באחד הפרקים המדהימים אי פעם של קומדיה ישראלית, קיבלנו חיבוק מהעבר

משה רבנו מדבר אליי מהמסך. כלומר: משה-רבנו-של-יניב-ביטון, המנהיג המריר של בני ישראל היוצאים ממצרים, שאינם נשמעים לו ולחוקי אלוהים. האיש שמכנה אותם, שוב ושוב: "עם של קקות", בבדיחה חוזרת. אבל הפעם הוא לא צוחק, וגם לא נרגן. הוא נבוך.

"באתי לבקש מכם סליחה, אתם לא עם של קקות", הוא אומר, ומפרט על גילויי האחווה בימים שאחרי טבח אוקטובר. "מה זה הפתעתם אותי. אתה לא עם של קקות, אתם עם שקקה לו". תמשיכו בזה, מפציר אבי הנביאים. "תחליטו איזה דור אתם רוצים להיות, דור של חורבן או דור של בניין. כל הדורות הבאים של העם היהודי מסתכלים עליכם עכשיו. גם הדורות הקודמים מסתכלים עליכם, אבל זה סתם בגלל שאין לנו משהו טוב יותר לעשות אין לנו שם נטפליקס. אני יודע שזאת תקופה קשה, אבל תזכרו. אני עברתי את פרעה, אתם תעברו את זה". בסוף, הוא עוצר מישהו ומחבק אותו, ומביט בנו.

המערכון שפתח את הפרק השני של העונה השישית של "היהודים באים", ולמעשה פתח את העונה אחרי פרק הספיישל של יום העצמאות, מטלטל מהרבה בכמה בחינות. גם בגלל החיבוק - כן, חיבוק יכול להיות מחווה ריקה מתוכן, כמו שיזכיר אחד המערכונים הבאים, אבל לפעמים חיבוק הוא באמת חיבוק. עברו שבעה חודשים מאוקטובר - לפעמים זה נראה כמו עשור ולפעמים זה נראה כמו אתמול - ובכל מקרה, הנפש הקולקטיבית הפצועה שלנו עוד זקוקה לחיבוקים, לדיבור ישיר, שמכיר במה שקרה.

אבל המשפטים שבסוף חשובים יותר. "היהודים באים" עושה קציצות מתולדות עם ישראל כדי לצחוק עלינו בהווה. זה הקונספט. הפעם, באופן בלתי צפוי, היא עשתה בדיוק ההיפך, בלי להצחיק, בלי הפאנץ' העוקצני: במקום שאנחנו נצפה בעבר הנלעג שמשליך על מה שקורה עכשיו - עכשיו העבר ("כל הדורות הקודמים"), מביט בנו ומנחם. זה לא קיטש, כי אם אגרוף מנומס בבטן: הודאה של הסאטירה בתבוסה, בגודלו ההיסטורי של הרגע ובכאב העצום הנלווה אליו.

כך גם היה בסופו של הפרק, באחד הרגעים המדהימים שנצפו בקומדיה ישראלית אי פעם, אפילו שלא היה בו שום דבר קומי. המערכון הסוגר מציג שבעה יהודים מההיסטוריה במונולוג אחד שנמשך מאחד לשני, כל אחד והטבח שניצל ממנו: חורבן בית המקדש השני, מאורעות תתנ"ו, פוגרום קישינב, פרעות תרפ"ט בחברון, ליל הבדולח בברלין, הפרהוד בבגדאד, ולבסוף, למרבה האימה, מגיחה דמות שניצלה מהטבח בכפר עזה, בגילומה של שירה נאור.

"כולם שואלים אם נצליח לחיות עם זה, אנחנו חייבים. חייבים איך שהוא להמשיך הלאה, לאט לאט", היא אומרת למצלמה, וחבריה מהעבר ממשיכים אותה, "להתחיל לבנות מחדש. את כל מה שהם הרסו, את כל מה שהם שרפו. את המשפחות, את הקהילות, את העם. כי אנחנו לא הולכים לשום מקום, אנחנו נמשיך לחיות פה. נמשיך לחיות בשביל כל מה שאיבדנו, בשביל הילדים, אנחנו נהיה בסדר. בפנים עמוק אני יודע את זה. רק אם הייתי יכולה לראות עוד פעם אחת את אחותי, הבן שלי, את אח שלי, את האחיין שלי, את אבא שלי, את אמא שלי. רק עוד חיבוק אחד".

אמנם, אף שישנה טראומה רב-דורית, שגם דרכה כולנו מבינים את טבח שמחת תורה, כפר עזה איננה ברלין, בגדאד או קישינב. יש מדינה, יש צבא, יש הקשר אחר. לפעמים, מי שמשווה בין כל אלה חוטא פעמיים: גם לאז וגם לעכשיו. ההיסטוריה היהודית היא לא חיים מפוגרום לפוגרום, בטח לא בעידן שבו ישראל היא מדינה ריבונית. סדרה חכמה כמו "היהודים באים" מודעת לזה היטב. בעיניי, מוצג כאן משהו אחר בתכלית.

המונולוג המתמשך הזה מפרק את הטרגדיות הקולקטיביות למקהלה של בודדים, ונותן להן פנים. כך, במקום מניפסט קורבני, יש כאן קבוצת תמיכה היסטורית, עם מבט אנושי: שנאה ורוע הם חלק מההיסטוריה, ומאחוריהם יש בני אדם שנשארים לבנות מחדש. הדמויות הוותיקות לא אומרות לנו שהכול-אותו-דבר, אלא עומדות איתנו בסולידריות, ואולי מבקשות שנזכור גם אותן.

זה בדיוק כמו שאמר "משה רבנו": דרך "היהודים באים", הדורות הקודמים מסתכלים עלינו עכשיו, ומציעים רק עוד חיבוק אחד. אפשר רק לצפות, להיענות, ולבכות.