אף אחד לא ראה את הספרנית מגיעה: קראו פרק ראשון מתוך המותחן "עשרת הנעלמים"

בוסטון, מסצ'וסטס

המַראָה באורך מלא בלובי נועדה לשוות לכניסה הצפופה תחושה של אור ואוויר אך היא מנוקדת מרוב זִקנה, והלכלוך המאכל מקלף את ציפוי הכסף כמו גלד. אבל היא מספקת את הדיירים בשכר דירה בפיקוח - מורים, עובדי מדינה בדרג נמוך, בעל מאפייה וחצי תריסר פנסיונרים שרק מודים על כך שהמעלית עובדת רוב הזמן. הם יכולים לעצור ולסקור את עצמם לפני שיֵצאו, להעיף מבט אחרון כדי לוודא ששולי החצאית לא נתפסו בגרבונים, ה"חנות" סגורה, אין משחת שיניים על הסנטר, השיער לא נראה מגוחך, נייר טואלט לא דבק בנעליים, לפני שיצאו בצעד לא בטוח אל הרחוב ואזרחים כמוהם ישפטו אותם.
המראה מועילה גם בסוף היום. כשהדיירים מתנערים מקור הרחובות החשופים לרוחות, פותחים את מעיליהם ומרוקנים את תיבות הדואר שלהם, המראה הישנה מעניקה להם את המבט הראשון על הנזק שהיום גרם.
האישה שזה עתה נכנסה מעיפה במראה מבט אינסטינקטיבי. זה מה שהמראה משקפת: בת שלושים ומשהו; שיער שחור בתספורת קצרה; משקפיים גדולים שחזרו לאופנה לפני שנה; מכנסיים ארוכים ורחבים עם סניקרס; ומתחת למעיל האביב הטוב שלה מהעונה שעברה, חולצה שחורה מגוהצת ונוקשה עם הדפס פרחוני מפותל. היא דומה מאוד למה שהיא - ספרנית, או איך שמישהו חושב שספרנית נראית. למדנית במראה המכופתר שלה, אבל עצמאית בפרטים: תליון ענקי, עגילים מצלצלים, טבעת חותם על הזרת. היא יכולה להיות בדרכה למכירת עוגות בכנסייה או לאיזה כנס מקצועי, קשה לדעת.
היא פותחת את תיבת הדואר שלה, מוציאה צרור מעטפות, סוגרת את הדלת הקטנה עד שהיא שומעת את נקישת המנעול ואז היא רואה שהתגית על תיבת הדואר קצת עקומה, ומיישרת אותה.

ק' דיי
דירה 10

האות ק' חשובה. לא קייטלין, שמה המלא. רק האות הבודדת מזהה אותה: טריק מספר 273 של רווקות. הטריק מגיע מיד אחרי הליכה הביתה עם המפתחות (כמו נשק) ביד. אם תכתבי קייטלין דיי על תיבת הדואר או בספר הטלפונים, את מזמינה צרות; כל שרץ חולף יודע עכשיו שיש בבניין רווקה ועלול להתחיל להסתובב שם רק כדי לראות אם צריך להציל אותה, ללעוג לה, לעקוב אחריה, לזיין או להרוג אותה.
היא ממיינת את המכתבים מעל סל הניירות. דואר זבל. דואר זבל. דואר זבל. חשבון. דואר זבל. חשבון. ואז... וואו. זה הגיע. זה באמת הגיע.
על המעטפה כתוב המחלקה לביטחון המולדת של ארצות הברית. מאחור יש אפילו חותם מזורגג. היא חשבה שדברים כאלה חלפו מן העולם עם הטיודורים. אבל בפנים יש נייר ממשלתי דפוק במקום נייר באיכות של הזמנה לחתונה. עדיין, זאת בכל זאת הזמנה.
ניסוי בטא היעלמות, כתוב בראש הדף היחיד. החלק הזה כתוב באותיות עבות ומודגש בקו.

מיז דיי היקרה,
ברכותינו! נבחרת לאחת מעשרת המשתתפים שלנו בניסוי בטא ההיעלמות של יוזמת פיוז'ן, שותפות של ווֹרְלְדשֶׁר עם ממשלת ארצות הברית.
על פי ההוראות, ניסוי בטא ההיעלמות יתחיל ב-1 במאי ב-12:00. בתאריך הזה ובשעה הזאת, את ותשעה משתתפים אחרים שנבחרו באופן אקראי תקבלו הודעה במספר שנרשם בטופס המועמדות שלכם שתגיד לכם "גו זירו!"
ב-14:00 באותו יום, שמך, תמונתך וכתובתך יימסרו לכוח המשימה המשותף של יוזמת פיוז'ן במרכז פיוז'ן בוושינגטון די-סי.
במהלך המבצע את רשאית לנקוט כל צעד שנראה לך הכרחי, בהתאם לחוקי ארצות הברית, כדי להימנע ממעצר בידי צוות הלכידה שמרכז פיוז'ן ישלח למצוא אותך. כל משתתפי ניסוי בטא ההיעלמות שעדיין יהיו חופשיים ב-12:00 ב-31 במאי יקבלו פרס פטור ממס בסך שלושה מיליון דולר ארה"ב ($3,000,000).
אנו מודים לך על המאמץ הפטריוטי, ועל כך שאת לוקחת חלק חשוב בהגנה על המדינה.
הודעה מיוחדת: כדי לא להיפסל, אינך רשאית להצהיר, להודיע או לטעון שאת משתתפת בניסוי בטא ההיעלמות עד שתקבלי אישור בכתב מהמשרד הזה. עייני בטופס המועמדות שלך לפרטים נוספים על הסכם הסודיות, האחריות המשפטית והעונשים האפשריים.

קייטלין מרימה את מבטה ורואה שוב את בבואתה במראה. רק אישה רגילה, יש אלף כמוה. אבל בחמשת השבועות הבאים היא צריכה להיות יוצאת מהכלל.
את מוכנה להיות מושלמת, קייטלין דיי? היא שואלת את עצמה. מפני שזה מה שהיא תצטרך להיות עכשיו.
בבואתה לא מסגירה דבר.
תעלי למעלה, היא אומרת לעצמה. תבדקי הכול. כשההוראה תגיע, היא חייבת להיות מוכנה להיעלם כהרף עין. למחוק את עצמה. להיעלם.
מי עושה דבר כזה? נעלם? טוב, זה קורה. לעזאזל, מי כמוה יודע. אנשים פשוט יכולים להיעלם סתם ככה.
היא צריכה לנוח. אולי זה הלילה האחרון בעתיד הנראה לעין שבו תוכל לישון בשקט במיטתה. הבבואה במראה לא זזה כמה רגעים כשהיא שוקלת את צעדיה. אחר כך הכול מתקדם במהירות.

מרכז פיוז'ן, וושינגטון די-סי
ב-1 במאי, עשרים דקות לפני 12:00 בצהריים, פוגש ג'סטין אמארי סתור שיער, בלי ארוחת בוקר, את ועדת קבלת הפנים מחוץ למרכז פיוז'ן, מתחם פרטי שצץ לפני שנה ליד כיכר מקפירסון במהירות משונה ובצורה מסתורית - "מיליארדר עמק הסיליקון סַיי בקסטר קונה בלוק במרכז וושינגטון די-סי כדי לבלות יותר זמן בעיר מסיבות לא ידועות".
בין הפרצופים מזהה ג'סטין את יד ימינו של סיי בקסטר, אישה שפניה מוכרות כמעט כמו פניו של סיי - אריקה קוּגן, שותפתו של בקסטר, שייסדה איתו את החברה-האם של פיוז'ן, וורלדשר. גם היא כוח טבע, אבל בדרכה העדינה.
"לחוצה?" שואל אותה ג'סטין כשהוא מתקרב.
השאלה מפתיעה את אריקה, והיא מגחכת.
"אני מאמינה בסיי ובמה שאנחנו עושים פה," היא אומרת. קולה נמוך, עם מבטא טקסני קל שבקלים. "אבל היום בטח שאני לחוצה. זה גדול. ענקי."
הם עוברים עם מכובדים אחרים בלובי של זכוכית ופלדה, ואז דרך צמד עמדות בידוק מאובטחות, לפני שהם נכנסים לאזור הסופר-מאובטח, בלי-אבק-דיגיטלי-על-הנעליים, בלי-סלולריים-בלי-לפטופים-בלי-שעונים- חכמים-בלי-עטים-מקליטים. המרכז דמוי החצר הפנימית והמוקד הפעיל שלו, שזכו לכינוי "הרִיק", מלאים בצוותים ייעודיים בקומת הקרקע שעליה משקיפה מערכת של פלטפורמות.

הגודל עדיין מדהים אותו. הוא חש צמרמורת בעמוד השדרה. זה אולם ענק עם מסכים, וליד שורות השולחנות יושבים אנשים סופר-חכמים: מהנדסים, מדעני נתונים, סוכני מודיעין, מתכנתים, האקרים ואינספור אנליסטים מהמגזר הפרטי והציבורי המהווים את חיל הרגלים של יוזמת פיוז'ן. ובקומה הראשונה, על במה שהיתה הולמת את קפטן קירק, סיי בקסטר, רוטט מאנרגיה עצורה ומגאווה, מביט מטה על מפעלו האדיר.
אני זה שצריך להיות מתוח, חושב ג'סטין. קודם כול, אני מסתכן פה היום.
כל המסכים - מחשב שולחני, טאבלט, סלולרי, אפילו המסכים הענקיים על הקיר האחורי - שחורים, ישֵׁנים, ממתינים... ממתינים... ממתינים שיעירו אותם.
ג'סטין מציץ בשעונו. נותרו עוד חמש-עשרה דקות וחמישים ותשע שניות... חמישים ושמונה... חמישים ושבע...
כשמנופפים לו להתקדם, הוא ניגש לבמה שסיי מחכה עליה, הפעם בלבוש רשמי, חוסך היום מהנוכחים את מדי המתבגר הרגילים שנצמד אליהם בעקשנות - סניקרס, ג'ינס רחבים, טישרט עם ציטוט מעורר השראה כמו למה לא, לעזאזל?
לידו מחכה הבוס של ג'סטין, ד"ר בֶּרט ווֹקֶר, סגן ראש הסי-אַיי-אֵיי האחראי על מדע וטכנולוגיה. הוא וסיי נראים כאילו זה עתה גילו את התיאוריה של הכול. לצדם עומדת קודמתו של ווקר בתפקיד (כיום מנכ"לית של סטארט-אפ כלשהו לניתוח איומים), ד"ר סנדרה קליף, פחות מרוצה, לא מאוד משוכנעת שזה רעיון נפלא כל כך.
בעיני ג'סטין, ווקר נראה כאילו הוא מנסה לאתר סרט שצריך לגזור. זה לא העידן הנכון, ברט. כבר לא גוזרים סרטים בטקסים חגיגיים. מה שיתחיל את ההשקה של ניסוי הבטא החשוב כל כך יהיה משהו לא מבשר טובות כמו לחיצת עכבר בודדת, שתורה לעשרת המועמדים שנבחרו לניסוי הסודי הזה להתנדף, להתחפף. הם חייבים להיעלם במהירות, בלי להשאיר עקבות. אבל זה לא יהיה קל: סיי בקסטר וצוות בלשי הסייבר שלו מצוידים כפי שאיש לא היה מצויד בהיסטוריה האנושית כדי למצוא אותם, ולמצוא אותם במהירות.
לכל אחד מעשרת המשתתפים - או הנעלמים, כפי שהצוות מכיר אותם - יש שעתיים, ושעתיים בלבד, של יתרון פתיחה: להפעיל את האסטרטגיה שלו, תהיה אשר תהיה, ולאחר מכן המרדף של פיוז'ן יתחיל ברצינות.
"רק כמה מילים," אומר סיי בחגיגיות מוגברת - בגיל ארבעים וחמש הוא עדיין נראה נערי, וגופו נוטה קצת קדימה, משקל גופו נשען על אצבעות רגליו כאילו הוא תמיד מוכן לצאת לריצה - "לפני שנתחיל. קודם כול, תודה לידידינו בסי-איי-איי על השותפות הציבורית-פרטית ההיסטורית הזאת."

עיניו חולפות על פני ג'סטין ונחות על ד"ר ווקר וד"ר קליף, והוא מהנהן לכל אחד מהם הנהון רב-משמעות. "כמובן אני אסיר תודה גם לכל המשקיעים שנתנו בנו אמון, וחלקם נמצאים כאן היום." הנהון לעבר מבחר לובשי החליפות בחזית הקהל. "אבל בעיקר תודה לכולכם, לצוות פיוז'ן, על העבודה הקשה והגאונות הבלתי נלאית שלכם."
עובדי פיוז'ן מוחאים כפיים. הסגל כולל מומחים בתחומם, המצוידים בנשק טכנולוגי עצום ובסמכויות שיפוט רחבות. כמעט אלף מהם נמצאים במטה, אך מתוגברים באלפי עובדים נוספים בשטח, צוותי לכידה המפוזרים על פני המפה ומוכנים להסתער. סיי בקסטר הדגיש בפני כל אחד ואחד מהם שכולם באו לחזות במהירות הצלחותיהם, וגם באמצעים להשגתן.
"העסק שלפנינו רציני. שלושים הימים הבאים יכריעו את גורלה של מחויבות בת עשר שנים של הסי-איי-איי לממן את היחסים האלה, את מיזוג המודיעין הממשלתי עם כושר ההמצאה של השוק החופשי." הוא משתתק לרגע, כנראה שוקל בזהירות את דבריו הבאים. "כל מה שאתם רואים... כל זה" - הוא מחווה בידו כדי להקיף את החצר הפנימית ולהצביע על שלוש קומות המרתפים שמתחתיהם, המלאות בשרתים הומים המעורסלים במדפים ממוזגים, על 932 אנשי הצוות המעולים (שהסי-איי-איי בדק בקפידה את הרקע של כל אחד ואחד מהם) המוצבים ברחבי חדרי המבצעים, חדרי המציאות המדומה, אגפי המל"טים, מתקן המחקר, מתחם המזון והמשרדים - "לא יהיה שווה כלום אם ניכשל. בשבילי, באופן אישי, הפרויקט הזה הוא העבודה הכי חשובה שאי-פעם אקח בה חלק. נקודה."
הוא זוכה למחיאות כפיים.
"כשפנו אלי בפעם הראשונה לבדוק אם אוכל לדמיין שותפות ציבורית-פרטית שתוכל להעלות את סמכויות האבטחה והמעקב של המדינה לרמה חדשה לגמרי, לרמה שאין דומה לה, הסתכלתי על סגן ראש הסוכנות פה... וד"ר קליף, שאולי זוכרת את התגובה שלי... אני חושב שזה היה... נכון?... 'אתה עובד עלי!'"
צחוק כמו על פי אות.
"אבל כנראה - כנראה אורוויל רייט בטח אמר לאחיו משהו דומה, נכון? או אופנהיימר כשהורו לו לפתח פצצה, או אייזק ניוטון כשהתבקש להגדיר לאן נפל התפוח."
עוד צחוק.
הוא מחייך חיוך כובש ומפתיע. "אתם לא יודעים שאתם יכולים עד שאתם יכולים. נכון? 'אין מצב' תמיד מגיע לפני 'בטח'. אבל למרות הביטחון העצמי שלנו, וכל העבודה הקשה שכל הנוכחים השקיעו, אנחנו עדיין לא יודעים במאה אחוז שאנחנו מסוגלים. לכן חשבנו על ניסוי הבטא הזה. אז בואו נתחיל אותו. בואו נדליק את המדורה ונראה מה יש לנו פה."
מחיאות כפיים ממושכות. סיי אוהב את האנשים האלה, והם אוהבים אותו בחזרה, מסיבות רבות.
עיניו של ג'סטין נחות על סיי כשהוא שואל את עצמו עד כמה הבחור הזה עשיר. אף אחד לא יודע בוודאות. הביוגרפיה שלו מעורפלת. הפרטים מצומצמים. איפה בדיוק הוא נולד? גם זה לא ברור. סיי אומר בשיקגו, אבל לא הוצגה שום תעודת לידה כדי לענות על שמועות שאמו הסלובקית הביאה את בנה היחיד לארצות הברית בגיל שבע. לאחרונה פנתה לסיי חברת משחקי הקופסה רבנסבורגר והשיקה פאזל בן אלף חלקים עם תמונתו - זרועותיו על מותניו מול רקטה של בזוס, מוכן לשגר את לווייני האבטחה של וורלדשר. כך זכו אנשים בהזדמנות, עם אצבעות נלהבות ועיניים בוחנות, לעשות מה שעד אז נחשב לאתגר שכלי בלבד: להרכיב תמונה ברורה של האיש הזה.
ג'סטין בחן אותו מרחוק ואסף את העובדות. כתבות פרופיל מחמיאות במגזינים חושפות התפתחות אִטית של בחור שלמד באיחור באיזה מזלג צריך להשתמש, ואיך אומרים מילים כמו נישה. אבל עם איי-קיו 168. ילד בודד שבריונים נטפלו אליו לעתים קרובות, כמעט חתיך, אם כי עיניו הקטנות לא לגמרי סימטריות ומרפקיו ושוקיו מכוסים אקזמה. התחיל לעסוק במחשבים בגיל מוקדם, ואז עלה על גל ההיי-טק. הקים סטארט-אפ בבית ועד גיל עשרים ושש העסק שלו היה שווה שנים-עשר מיליארד דולר והמשיך לצמוח. בהתחלה הקטע שלו היה טכנולוגיה מהפכנית ורשתות חברתיות. הוא פיתח את וורלדשר מחילופי מידע קטנים וידידותיים - "רוצה להיפגש?" "בטח, למה לא?" - למערכת אקולוגית עולמית של חברוּת ומשם היא התפשטה במהירות, לכל הכיוונים, והטביעה את הרווחים במיזמים מסוכנים יותר כאילו הימרה על כלבי מרוץ מהירים.
בוול סטריט התאהבו ממבט ראשון בילד הפלא חוזה העתיד והזרימו כספים להרפתקאות השונות שלו: אבטחת סייבר, מצלמות אבטחה ביתיות, אזעקות וכלי מעקב ציבוריים, אפילו לווייני תקשורת. אחרי עשור היה עשיר כקורח, אבל אף פעם לא נפנף בעושרו (אף פעם לא צולם בשבוע האופנה בפריז, לא היו לו חברים בהוליווד, יאכטה ענקית או מטוס סילון פרטי). הוא גם הימר בשקט, בלי פרסום מיותר, על עתיד ירוק, בריא, ארצי ואפילו בין-כוכבי. כעת הוא מממן מחקר על אנרגיה סולרית, הארכת חיי סוללות ומטבע דיגיטלי שקוף עבור הפדרל ריזרב, תוך כדי חפירת כורים גרעיניים מודולריים כדי לשים סוף-סוף קץ לעידן הנפט. הסיבה שאנשים מסוימים אוהבים את סיי ונמשכים אליו, מעבר לגאונותו ולמרות עושרו, היא העובדה שכנראה הוא באמת רוצה להשתמש במי שהוא ובמה שיש לו כדי לעזור לעולם כשהוא יכול סתם לתפוס גלים. או לטוס לחלל.
והוא לא רק מכור לעבודה, הוא מפנה זמן לחייו הפרטיים: מנגן בגיטרה בס בלהקת אינדי של ארבעה נגנים ומזיע במגרש הטניס הציבורי המקומי בפאלו אלטו פעמיים בשבוע. אף פעם לא היה בקשר רומנטי עם אישה מלבד אריקה קוגן. הוא אמר למגזין "בריאות הגבר" שהוא מוצא את האיזון הנחוץ במדיטציה. הוא מסוגל לשבת שעות בתנוחת הלוטוס, ולבצע את תרגיל הפלאנק יותר מרבע שעה. (כשהתקשורת חלקה על דבריו, שידר בשידור חי תגובה בת עשרים ושלוש דקות.) בסופו של דבר התגלה כגיבור של כת: ראש ולב בבריאות מתואמת.
ג'סטין מודה שזאת חתיכת הישג, שבעידן חסר כבוד זה, מיליארדר יכול לרכוש ולהשיג כל כך הרבה ובכל זאת לייצר כל כך מעט בוז. הוא נאלץ להסיק שזאת הוכחה נוספת ליתרונות המתמשכים של שמירת כל מה שאתה עושה באמת ממש-ממש מתחת לרדאר.

"עשרת הנעלמים" / אנתוני מקארטן. מאנגלית: אסנת הדר. 316 עמודים.