הכביש עדיין מלא בזעם, אבל "פיוריוסה" עושה פנייה חדה מסרטי "מקס הזועם"

בהקרנת הבכורה של הסרט "פיוריוסה - סאגת מקס הזועם" בפסטיבל קאן, לבשה ניצולה מהטבח בנובה שמלה צהובה עם תמונות חטופים. יש היגיון בבחירה דווקא בסרט הזה לאמירה המסוימת הזו: הסרט החמישי בסדרה של הבמאי האוסטרלי ג'ורג' מילר מתחיל עם חטיפת ילדה על ידי חמושים על אופנועים, שלוקחים אותה מביתה האוהב למציאות חדשה של עוני, מחסור ואלימות. אניה טיילור ג'וי ("גמביט המלכה") נכנסת לנעליה של שרליז ת'רון, שגילמה את הדמות בסרט "מקס הזועם - כביש הזעם", הפעם כדי להציג את סיפור התבגרותה לאורך 15 שנה.

הסאגה הזו יוצאת לדרך כשכנופיית האופנוענים של דמנטוס (כריס המסוורת', הלא הוא תור בסרטי מארוול) לוכדת אותה ומנסה להשתמש בה כדי למצוא את נווה המדבר שממנו הגיעה. בשלב מסוים נכנסת לתמונה גם הדיקטטורה המרושעת שהכרנו בסרט הקודם, מה שמוביל למלחמה עקובה מדם על השליטה במעט המשאבים והאנשים ששרדו את האפוקליפסה.

כמו רוב הפריקוולים תוצרת הוליווד, גם כאן זה עובר בכל התחנות שהייתם מצפים לראות בסיפור על הדמות המסוימת הזו - מה קרה ליד שלה? מה הקטע עם השיער והאיפור השחור? מי נתן לה את השם פיוריוסה? אה, רגע, לזה דווקא אין איזה הסבר עלילתי, זה פשוט השם שלה, משום מה.

מוכנים לרצף של משחקי מילים ממונעים? קדימה - "פיוריוסה" הוא לא בדיוק סיבוב פרסה מקודמיו, אבל הוא כן שונה מהם מספיק כדי להיחשב פנייה חדה. בעוד "כביש הזעם" לחץ בכל הכוח על הגז של האקשן עם העלילה המינימלית הנחוצה כדי שנבין מי נגד מי ולמה, ממשיך דרכו קצת מוריד הילוך. עדיין יש פה מרדפים מדבריים וקרבות אלימים, אבל גם הרבה יותר בניית עולם והעמקה של הדמות ושל מערכות היחסים.

מובן מאליו שהתוצאה פחות מסעירה, אבל היא גם לא מפצה על זה בכל הנוגע לרגש, אולי כי מילר הוא לא בדיוק הנהג הנכון לקחת אותנו במסלול הזה. זה עדיין סרט שיש לא מעט מה לחבב בו, בעיקר בכל מה שקשור לצילום, לארט ולהופעה של כריס המסוורת', שנראה שהוא נהנה לצלם אותה ברמה של ילד בלונה פארק (מכוסה בחול ועם מלא מבטאים אוסטרליים).