מלא בכנות, יפהפה ואנושי: הסרט על ספיר ברמן נפלא בדיוק כמו האישה שבמרכזו

את הנקודות מרוויח "רצח במגדל המים" (בהמשך בכאן 11) על כך שהוא עושה משהו שלמעשה בקושי עושים פה: מנסה לעשות כיף מהדוקו. זוהי תעלומה היסטורית שממוסגרת עבורנו כפי שראו אותה הגיבורים שלה (והמעטים שפיתחו אליה אובססיה בחלוף השנים): פילם נואר אלגנטי.

לפני 87 שנים, מהנדס בשם יעקב צוונגר נרצח. במעשה הורשע המעסיק שלו, יעקב שיינצוויט. אבל בלש פרטי אחד - דוד תדהר, הבלש הפרטי העברי הראשון - שם לב שמשהו מסריח בארץ-ישראל-פלשתינה. וכך "רצח במגדל המים" נכנס - באמצעות צלילה עמוקה לארכיון ועזרה מכמה חוקרים, יודעי דבר וצאצאים - לתעלומת רצח שמערבת אגודות סודיות, ומרגלים נאציים שהסתובבו לנו פה מתחת לאף.

זה היה יכול להיות סרט היסטורי אפרורי, אבל "רצח במגדל המים" נזכר בפרשה הזאת כאילו הייתה סיפור מקומיקס בלשי. זה מגניב. את הבחירה הזאת מגבים שחזורים באנימציה (שלרוב נראים כמו קטעים מצולמים שהולבש עליהם פילטר צבעוני, אבל התוצאה אסתטית מאוד), בנוסף לכמה בחירות גרפיות שמונעות מהסרט להיות לרצף של ראשים מדברים וחמורי סבר. כך רוב הזמן הסרט פוגע במטרה שכיוון אליה: שיר הלל לדוד תדהר, אחד הישראלים המגניבים ביותר אי פעם. זה חצי סרט דוקומנטרי, וחצי פרודיה אוהבת על סרטי בילוש, וגם אם החלק הפרודי לא תמיד מהוקצע עד הסוף - זה סיכון שטוב שנלקח מלכתחילה.

הבעיה היא שפרשיית הרצח הזו כל כך מפותלת שאין ברירה ליוצרי הסרט, דניאל נחנסון ועודד פרבר, אלא להתפזר לחמישה מקומות שונים, וב-68 דקות קשה ללכת עמוק מספיק באיזושהי סמטה מכל אלו שהסרט מנסה לפקוד. מקריינות הפתיחה ברור שלבם נמצא עם תדהר, שרלוק הולמס יליד יפו. אולי סרט סולו שמוקדש רק לו היה משיג תוצאה טובה יותר. ואולי, אם "רצח במגדל המים" יכה גלים כמו שהוא מסוגל (העובדה שמישהו מאנשי ההגנה בכלל ישב לכוס קפה עם אדולף אייכמן 30 שנה לפני שהוצא להורג בתל אביב היא חומר נפץ), נזכה לראות ממישהו איזושהי סדרת טלוויזיה בלשית אודות תדהר. מתברר שבתקופת המנדט היה פה מגניב נורא. מי ידע?

"ספיר", שביים הדוקומנטריסט הוותיק לירן עצמור ("קינג ביבי", "המהפכה הגאה"), הוא דיוקן. וכדיוקן הוא נסמך בעיקר על המושא שלו, שופטת הכדורגל ספיר ברמן שעשתה היסטוריה שלא ידענו שבכלל אפשר לעשות, והייתה לשופטת הטרנסית הראשונה בתולדות ישראל. כמובן שאפשר לדבר על כמה שהיא מעוררת השראה ומודל לחיקוי, אבל זה כל כך 2021: הנה יצא סרט ובמרכזו הגברת ברמן. איך הוא?

"ספיר" (בהמשך בקשת 12) הוא סרט נפלא בדיוק כמו האישה שאת סיפורה הוא מספר. בלי מונולוגים דידקטיים וחוצבי להבות, הסרט מציג את חייה של אישה טרנסית בכנות מהסוג שקהל סטרייטי וסיסג'נדרי (שמגדרו ומינו הביולוגי תואמים) לא באמת מכיר. בסצנה אחת, ספיר משוחחת עם עובדת סוציאלית על ניתוח ההתאמה המגדרית התחתון שהיא מתכוונת לעבור, ובכך אנחנו שומעים ממקור ראשון מה בעצם קורה לאיברי המין בניתוח שכזה, בלי וולגריות או פרובוקציה; בסצנה אחרת, מרגשת אף יותר, ספיר מעירה לשחקן שמכנה את יריבו "קוקסינל". "הלו, קוקסינל זה אני", היא אומרת. השחקן מיד מתנצל.

בזכות הכנות של הגיבורה שלו, והחדות מצד אלו שמנציחים אותה, "ספיר" עובד. ברמן מספרת לנו על זוגתה הראשונה, שעזבה אותה אחרי שיצאה מהארון, וחולקת איתנו בפתיחות את עברה, כולל תמונות שצולמו כשעוד חיה כגבר. היא גם לא נמנעת משאלות קשות מקולגה ששואלת אותה אם יש מצב שיש לה יתרון ביולוגי לא הוגן על נשים אחרות במקצוע.

עצמור, בגיבוי הצילום העדין של אוריאל סיני והעריכה החכמה של נטע דבורקיס, הולך על הקו שבין "מחכים" ל"דידקטי", ומספר סיפור על אישה שהבחירה שלה להיות מי שהיא הפכה אותה לחלוצה להט"בית מחד, ומאידך הפכה את העבודה שלה לקשה הרבה יותר. וגם אם אין סיפור רציף שבמהלכו ברמן עוברת תהליך ברור, הסרט מלא ברגעים יפהפיים ואנושיים שנלכדו על ידי עצמור במיומנות של מקצוען ותיק, בין אם במערכת היחסים המרגשת של ברמן עם אביה, ובין אם ברגע הקסום בו קהל האוהדים (אוכלוסייה שמעולם לא נודעה בזכות התקינות הפוליטית שלו, בשום מקום בעולם) מכיר בזהותה המגדרית של ברמן, וצועק: "השופטת מזדיינת!".

ישנם אינספור סרטים דוקומנטריים על השואה. "פרנצ'ישקה" של לינה צ'פלין (בהמשך ביס דוקו) מצטרף כעת למועדון, עם סיפור שאמנם זכה להנצחה כלשהי בעבר (כולל עמוד בוויקיפדיה שמוקדש לה ורק לה), אבל מודה ואבוש - לא שמעתי עליו עד כה, קולנועי וגדול מהחיים ככל שיהיה. פרנצ'ישקה מאנובר - או פרנצ'סקה, אם תרצו - הייתה רקדנית פולנייה-יהודיה שהצליחה, רגע לפני תא הגזים, לשלוף אקדח מנרתיקו של קצין SS אכזרי ולירות בו למוות.

הסיפור של פרנצ'ישקה מרתק. אנחנו לא שומעים הרבה סיפורים היסטוריים שנשמעים כמו משהו שנלקח מרומן היסטורי-בדיוני וסקסי, ופרנצ'ישקה מאן עצמה אכן מתוארת בפי המרואיינים כפאם פאטאל מסתורית ויפהפייה. העדויות למקרה סותרות את עצמן והופכות אותו למיתולוגי ממש - עד ראייה אחד יטען שהייתה בלונדינית, השני יספר שהייתה שחרחורת, השלישי יספר שביצעה סטרפטיז והרביעי יטען שרצחה תינוק. לא ברור לך אם מדובר בבלרינה מזרח-אירופאית או ביעל אשת חבר הקיני.

וככל שזה נוגע להעלאת מודעות לסיפורה של מאן, "פרנצ'ישקה" מצטיין בעבודתו. מצד שני, הוא בסופו של דבר לא תורם יותר מעוד ערך אנציקלופדי אודותיה. הסרט לעיתים יהיה אסופה של ריאיונות וקטעי ארכיון, ולעיתים יעבור לקטעי מחול אמנותי (תיעוד של מופע המחול "ממנטו - הריקוד האחרון באושוויץ של פרנצ'סקה מאן"), אבל לא מצטיין כסרט דוקומנטרי או כהתפייטות על ריקוד, אמנות ומוות. העדויות מובאות כבשיעור היסטוריה, וכשעולה שיתוף הפעולה האפשרי של מאן עם הגסטאפו בניסיון נואש להינצל, לא מתקיים איזשהו דיון בנושא הדילמות הבלתי אפשריות שיהודים התמודדו איתן באותן השנים.

בסופו של דבר, הסרט עוסק בהנצחתה של גיבורה יהודייה, אבל עושה זאת בצורה שנראית ככזאת שרלוונטית בעיקר לשידור בימי הזיכרון לשואה ולגבורה, ולא מנסה ליצור איזשהו אימפקט קולנועי משמעותי. כאמור - בזכות הסרט נחשפתי לסיפור מטורף על גיבורה אמיתית. זה כבר לא מובן מאליו, אבל לצערי, זה גם לא מספיק.

ברק הימן הוא אחד הדוקומנטריסטים הגדולים בישראל. אולי היחיד שמסוגל להפוך סרטים תיעודיים ללהיטי ענק. צפייה ב"רבי קפוארה" מזכירה מאיפה זה מגיע: הימן (לרוב בשיתוף פעולה עם אחיו, תומר) מצלם ועורך את מושאיו כאילו היו כוכבים בסרט מתוסרט ובדיוני, לא מתעד אותם כזבוב על הקיר אלא כבמאי ותסריטאי שעובד עם שחקנים בסיפור ולו התחלה, אמצע וסוף ברורים וקבועים.

"הרבי קפוארה" (בקרוב בהקרנות מסחריות בקולנוע לב ובהמשך ביס דוקו) אינו דיוקן תיעודי נוגע ללב ונטול דרמה, אלא סרט ספורט על איש עם חזון: להכניס את תושבי בני ברק החרדים לכושר. זהו מיקי חייט מייסד עמותת "חרדים לקצב", שבתחילת הסרט מלמד קפוארה לקבוצת צעירים חרדית. וכמובן, גם המתנגדים מהר מאוד מרימים את ראשם. קפוארה זו עבודה זרה, כמובן, תרבות גויים; הסטודיו למחול נשים "חרדים לקצב" זוכה גם הוא לביקורת מצד הכוחות השמרניים יותר בעיר, מפאת החשש לפגיעה בצניעותן (גם אם השיעורים וההופעות כולם נערכים בנוכחות נשית בלבד). אבל חייט לא נרתע, לא מהאופוזיציה ולא מהחור בכיס שהולך ונפער, פשוט כי הוא מאמין בצדקת דרכו.

אבל הוא לא הגיבור היחיד של הסרט. לצדו רויטל בן משה, סמנכ"לית העמותה, שרק מנסה להוריד את חייט האידיאליסט אל קרקע המציאות. היא דמות שראויה לסרט משל עצמה, וברגעים שבהם הסרט מספר לנו את סיפורה - אישה דתית-לאומית, אם לחמישה שהחליטה לצאת לעבוד למגינת לבו של בעלה, שהפך מהר מאוד לבעלה לשעבר - הוא מצטיין. הימן לא פשוט עומד מהצד ומציג לנו את חייהם היומיומיים, אלא ממסגר את רויטל ומיקי כדמויות קולנועיות שיודעות מהן רוצות ולא יהססו לומר את זה במפורש.

יש פה ניגוד שאי אפשר להתכחש אליו: מיקי ורויטל הם גיבורים כריזמטיים וסוחפים. אבל אנחנו פה בחיים האמיתיים, לא ב"רוקי", ובקצה מדובר בשניים שמטרתם לפתוח קאנטרי חרדי בבני ברק. וזהו. זאת מטרה פשוטה שהסרט מציג כמערכה הירואית, וזהו סוד קסמו, אולי סוד הקסם של הקולנוע של ברק הימן כולו: סיפורים קטנים-גדולים של אנשים שעולים איתנו לאוטובוס ועומדים בתור שמקביל אלינו בסופר, וגם הם, לפעמים, יכולים להתגלות ככוכבי קולנוע.