בשיר "רגעים יפים" מתוך המחזמר "מלכת אמבטיה" חנוך לוין מתאר כמיהה לשגרה. כלומר, לדיכאון הרגיל, לצרות מסוג טיפ-טיפה פחות אקטואלי. "יש עוד אפוא רגעים יפים / יש עוד תקווה ויש אמונה", הוא כותב. "כי האל הטוב, המוקף טייסים במרום / הוא ינחמנו בקצת מתים של יום-יום". זו פחות או יותר התחושה בזמן הצפייה ב"חמדה" בזמן המסויט והמסוים הזה.
סרטו החדש של שמי זרחין הוא לא סרט פיל גוד בשום צורה. הוא מספר על גבר בן 70 שמתרוצץ בין עבודות כפויות טובה, על אישה שההווה והעתיד שלה מגויסים באופן כמעט מוחלט לצרכיו של בן זוגה ועל צעיר שמקריב את נעוריו למען אביו. יש גם בדיחות, יש חום אנושי, יש כמה וכמה סצנות יפות, אבל בסך הכל זה סיפור על אנשים שהחיים שלהם נתקעו מתישהו ואין להם דרך אמיתית להימלט החוצה. אבל מה, הסרט מתרחש בחורף בצפון הארץ. חורף רגיל, עם צרות רגילות. הגיבורים שלו אולי משועבדים לקפיטליזם חסר חמלה ונסיבות חיים מדכאות, אבל יורד מלא גשם ולא צריך לברוח משריפה או מטיל. אולי כל השאר זה בונוס.
כאמור, במרכז "חמדה" ניצבים בני הזוג ששי (ששון גבאי) ואפי (אסי לוי), שחיים יחד כבר שנים רבות. יש להם בית נחמד, לקסיקון פרטי של סלנג, מחוות ובדיחות פרטיות ולוח משימות מתעדכן תמידית, כדי שאף מטלה או משמרת לא יישכחו. לאפי יש מקצוע יציב יחסית - מטפלת בהידרותרפיה - וג'וב צדדי כמורה לגיטרה, אבל ששי לוקח על עצמו עבודות מהסוג שגם חיילים משוחררים יכולים לעשות. הסימביוזה ביניהם יפה ומקסימה, אבל ההכרח לתחזק את הלו"ז הבלתי אפשרי שלהם הופך את הקשר ליותר יעיל מאשר רומנטי. אם זה לא מספיק מתסכל, סיבות רפואיות פוגעות בצד המיני של הקשר.
כל זה קורה בגלל החובות של דרור (רועי אסף), הבן של ששי שנמלט לבלגיה עם בנו. השגרה המכנית הזו מתערערת כשבביתם של הסבא והסבתא החורגת צץ יום אחד אותו בן, עומרי (מאור לוי, "בני אור"). עומרי נמצא בדיוק על התפר בין נער לבחור צעיר, אבל כנראה שהחיים עם אב לא לגמרי תפקודי דחפו אותו להתבגר מוקדם, והביקור בארץ הוא הצ'אנס שלו להיות שוב קצת ילד. הוא מסתובב בבית בתחתונים למרות הקור והגשם ומתמודד עם התאהבות מסובכת משלו. בינתיים, גם במקום העבודה של אפי מופיע גבר צעיר - דוד (עדי אלון, "נעלמים"), מאהב מהעבר שבינתיים נפצע באופן הירואי בקרב ועכשיו דורש משהו בין נקמה לפיצוי.
זרחין מנסה לספר את הסיפור הזה כך שכל הדרמות יתערבבו בקומדיה והכל ייספג היטב באיזו נימה מחממת לב, וחלק מהזמן זה גם מצליח. עצם האילוץ של הדמויות להיות כל הזמן בתנועה גורם לסיפור להרגיש הרבה פחות טרגי ממה שהוא כנראה אמור להיות. משהו קורה כל הזמן ותמיד יש מישהו בתמונה שינסה להקליל את האווירה, אז אפשר כמעט לשכוח שהמצב מדכא למדי. הרבה מההצלחה הזו מיוחסת לשלישייה המרכזית - גבאי, לוי ולוי - שעובדים היטב ביחד ומרגישים כמו משפחה אמיתית, על כל היופי והמבוכה שבאה עם זה.
כל אחד מהם מתמסר בתורו גם לחלקים הקשים יותר בסיפור, מקבל את הזכות להשתוקק לחיים אחרים ומעט רכים יותר. גבאי אמנם מקבל את המונולוג המרגש מהסוג שהוא כל כך מצטיין בו, אבל הלב של הסרט הוא בבירור מאור לוי. רוב הזמן הוא נראה ומתנהג כאילו הכל בא לו בקלות - שזו כנראה לא משימה קשה כשנקודת ההשוואה היא סבא שלו - אבל יש בו גם הרבה תשוקה וכאב ששאר הדמויות מאולצות להשאיר מתחת לפני השטח.
ובכל זאת, הסרט נשאר חביב ולא הופך לעוצמתי באמת, אולי בגלל שהוא פוזל לא מעט מחוץ לסיפור על בני הזוג המבוגרים. קו עלילה נוסף על בתו השנייה של ששי (ליטל שוורץ בתפקיד דרמטי לגמרי) ובעיקר הבת המתבגרת שלה (לוטם טושינסקי) מרגיש כאילו נלקח מסרט אחר לגמרי. הבעיה היא בעיקר אותה נכדה, שכתובה כמו מערכון גנוז של ארץ נהדרת מלפני עשור וחצי. זרחין הוא כותב מחונן והוא בעיקר מצטיין באיפיון של דמויות ספציפיות ואנושיות מאוד, כשלא פעם השימוש שלהן בשפה עוזר לנו להבין מי הן. ברור שדמות שהז'רגון שלה מורכב בעיקר מהמילים "לייק", "שיים" או "פאקינג" לא אמורה להיות ריאליסטית, אבל זו גם הדמות היחידה בסרט שכמעט ולא זוכה לאנושיות או לחמלה והניסיון להעמיק אותה מעט נזנח במהירות. היא נשארת בעיקר מכשול לדמויות אחרות.
גם דרור, הבן שהכניס את ששי לכל הסחרור הזה, נשאר לא יותר מאשר בן סורר. במציאות שבה ששי חי, אהבה היא עניין כלכלי. הוא מכלה את ימיו בניסיון להציל את בנו, והעזרה בנטל שהוא מקבל מבת זוגו ומנכדו מבטאים את האהבה הזו לא פחות מהמילים שלהם. מעבר לזה, גם מערכות היחסים בסרט מנוהלות כמו מעין הסכם עם סעיפים, תנאים ומשא ומתן. האהבה של ששי לדרור משתמעת ממעשיו ומההתעקשות שלו להתמודד עם הבלאגן הזה בעצמו, אבל משהו בדמות של דרור עצמו לא מפוצח עד הסוף. הנוכחות החלקית שלו דרך שיחות וידיאו קצרות לגמרי מספיקה, אבל כן חסר משהו שיהפוך את הבעיה מתיאורטית לרגשית. איזשהו הדהוד של זיכרון עבר, סיפור שהיה מבהיר לנו איזה מין אדם הוא, או מה הופך דווקא אותו לבן המועדף שאביו מקדש מעל כל דבר אחר בחייו.