ארבעה סרטים חדשים ושווים שכדאי לראות
1. "גודזילה מינוס אחת": הלהיט שכבש את העולם ובצדק
כיאה לסרט על מפלצת, "Godzilla Minus One" שובר שיאים מפלצתיים ללא הפסקה. עם הכנסות של 51 מיליון דולר, הוא הפך לבלוקבסטר היפני הכי מצליח אי פעם בקופות אמריקה, והכניס 97 מיליון דולר נוספים במדינות אחרות, כולל מולדתו. אחר כך הוא זכה באוסקר בקטגוריית האפקטים המיוחדים, והפך בכך לסרט הלא-הוליוודי הראשון שעושה זאת.
למרות שהמפיצים הישראלים התעניינו בו, אולפני טוהו המחזיקים בזכויות שלו לא רצו למכור אותו להפצה כאן, והוא לא הוקרן אצלנו בשום מסגרת. בשבוע האחרון גם הקהל המקומי קיבל הזדמנות לראותו באופן חוקי, כשעלה בנטפליקס - אצלנו ובשאר העולם. בו בזמן, הוא גם עלה ב-VOD בארצות הברית, ואז שבר עוד שיא: הסרט הראשון שמוביל בטבלאות הצפייה האמריקאיות הן בסטרימינג והן ב-Itunes. נוסף לכך, יש לו 98 אחוזי תמיכה ברוטן טומטוז. בקיצור, שבחים והצלחה מקיר לקיר.
צפיתי בסרט בזמנו באולם קולנוע בארצות הברית, ואף בחרתי בו כאן כאחד מן הסרטים הטובים של 2023. עכשיו שבתי אליו מחדש בנטפליקס, ולאור ההיסטריה ההיסטורית סביבו, ממש התחשק לי לגלות שהוא להיט מוערך יתר על המידה - אך גם בצפייה שנייה, "גודזילה מינוס אחת" שומר על כל הפלוסים שלו.
מדובר כמובן בפרק חדש בסדרת סרטי "גודזילה", שהתחילה ביפן וזכתה גם לשלל עיבודים הוליוודיים, מוצלחים הרבה פחות. ההפקה של "גודזילה מינוס אחת" יצאה לדרך לרגל חגיגות ה-70 לפרק הראשון והמופתי בסדרה, "גודזילה" מ-1954.
בניגוד להמשכונים הקודמים של "גודזילה", שהתרחשו באזור שנת הפקתם, הפעם מדובר בסרט תקופתי, המתרחש לאחר מלחמת העולם השנייה. כך, אפשר לראות בו גם כמעין סרט משלים ל"אופנהיימר", שעסק במלחמת העולם השנייה ובניית והטלת הפצצה האטומית על יפן אך ורק מן הזווית האמריקאית. כאן, אנחנו מקבלים את הזווית היפנית.
הסרט מתאר כיצד יפן מלקקת את פצעיה דרך דמותו של טייס קמיקזה, שחמק מן המשימה ההתאבדותית שלו ונשאר בחיים, אך סובל מרגשות אשמה כבדים. אחרי המלחמה, הוא מקבל משימה חדשה - להצטרף לצוות המנקה את המים מן המוקשים שהצבא האמריקאי הותיר בהם.
המשימה הזו מסוכנת מלכתחילה והופכת דרמטית הרבה יותר עם הופעתה של גודזילה, המפלצת הענקית שנוצרה בעקבות הקרינה הגרעינית, וכעת מאיימת לחולל כאוס בארץ השמש העולה. הקמיקזה משתף פעולה עם חבריו לצוות בניסיון לעצור אותה, מה שיציל את המדינה וגם יעניק לו הזדמנות מחודשת לתהילה.
ישי קיצ'לס ואבנר שביט מדברים על "גודזילה", "היט מן" והסרטים הקלאסיים שנכשלו בקופות
למרות שברשות הסרט עמד תקציב משוער של כעשרה מיליון דולר בלבד, סכום זניח במושגים הוליוודיים, האפקטים בו מרשימים וסוחפים, בטח יותר מרוב הסרטים האמריקאים לאחרונה. אפשר להבין למה זכה באוסקר. גודזילה, כרגיל, אנושית באותה מידה שהיא מפלצתית, ואנחנו חשים כלפיה מידה שווה של רתיעה והערכה.
את הסרט ביים טאקשי יאמזאקי, קולנוען ותיק שהחל את דרכו כאיש אפקטים עוד בשלהי שנות השמונים, עד שעבר מאחורי המצלמה. לדבריו, להיטים אמריקאים משנות השבעים כמו "מלחמת הכוכבים" ו"מפגשים מהסוג השלישי" גרמו לו להתעניין בקולנוע, וכאן הוא סוגר מעגל ועושה בית ספר להוליווד.
מעבר לאקשן ולאפקטים, מה שמעניין בסרט הם האספקטים הפוליטיים והביקורתיים שלו. יפן היא מדינה מורכבת בלשון המעטה. אני לא מומחה ובטח הרבה ניואנסים אבדו בתרגום, אבל מן ההתרשמות שלי זה סרט ביקורתי ביותר. הוא יורה חיצים לעבר הממשלה היפנית, שהזניחה את החיילים ואת האזרחים שלה בזמן המלחמה וגם אחריה (נשמע מוכר?). הוא מדבר על העבר, אבל גם על ההווה ועל העתיד. בשלב מסוים אחת הדמויות אומרת "יפן לא השתנתה", ודמות אחרת עונה לו - "אולי היא לא יכולה להשתנות".
חשוב מכך, ועוד יותר אקטואלי ורלוונטי, הסרט יוצא נגד אתוס הגבורה ובעיקר נגד אתוס ההקרבה. לא משנה אם האויב שממול הוא הצבא האמריקאי או המפלצת האיקונית, "Godzilla Minus One" בא ואומר שלא צריך להתאבד כדי לצאת גיבורים. כבר מאוחר מדי לתקן את מה שהיה, אבל הלהיט הזה מבקש מאיתנו לחזור לעבר כדי להבין שאנחנו לא חייבים להקריב חיי אדם כדי להבטיח לעצמנו עתיד טוב יותר.
2. "אות משמים: הסימן הראשון": להיט אימה חתרני ואיכותי
אחרי סיבוב מוצלח באולמות, "אות משמים: הסימן הראשון" עלה בשבוע שעבר בדיסני פלוס, ובקרוב יעלה גם ב-VOD של הפלטפורמות השונות.
מדובר בפריקוול לקלאסיקת האימה משנות השבעים, המתאר כיצד בא לעולם האנטי-כרייסט. "אות משמים: הסימן הראשון" בקלות היה יכול להיות עוד המשכון אימה גנרי - אבל הוא הרבה יותר מזה, והרבה בזכות הבמאית ארקשה סטיבנסון, שהגיעה לדיסני מעולם האינדי/פרינג', והדבר ניכר. באופן משעשע, הזוועתון הזה מזכיר את "נשארים לחג", כי גם הוא מתרחש בשנות השבעים ונראה כאילו צולם באותה תקופה, עם עבודת צילום משגעת שמתבססת על משיחות מכחול רחבות. למרות שזה סרט של דיסני, יש בו סצינות גרפיות מאוד שלוקחות אותן מן המחוזות של דיסניוורלנד אל מחוזות ה-Body Horror ומזכירות יותר סרטים של קרוננברג או את "טיטאן". סצינה אחת כזו כמעט עלתה לסרט בדירוג הצפייה המחמיר ביותר, אבל סטיבנסון התעקשה עליה כי היא מחדדת את הנושא שבו עוסק הסרט - הניצול של הגוף הנשי.
כפי שכתבו בהוליווד ריפורטר, סרטי "אות משמים" תמיד עסקו באימהות כתמה אבל לא התעניינו בנשים כאינדיבידואליות, והסרט החדש משנה את זה. מעלה נוספת: וגם: נל טייגר פרי, שפרצה ב"משחקי הכס" וב"Servant" מהפנטת בתפקיד הראשי. צוות שחקני המשנה משובח להפתיע יחסית לז'אנר, וכולל את ביל ניהיי, סוניה בראגה ראלף אינסון וגם תאופיק ברהום.
3. "היט מן": סרט כמעט מושלם שמתאים לכולם
צופי הקולנוע בישראל אוהבים להרגיש מקופחים, אבל הם לא מבינים עד כמה שפר עליהם מזלם בכל הקשור להפצה של סרטים. המקרה של "היט מן" הוא המחשה טובה לכך. בארצות הברית, הסרט הנפלא הזה יעלה בנטפליקס בשבוע הבא, ולפני זה הוא עשה סיבוב קטן באולמות קולנוע בודדים בכמה ערים גדולות, כך שלרוב האמריקאים אין גישה לראותו על מסך גדול. אצלנו, לעומת זאת, קנו אותו להפצה קולנועית, והוא מציג כרגע ברחבי הארץ - איזה כיף! (ושוב נדגיש - אצלנו, הסרט לא בנטפליקס, וגם לא יהיה שם, לפחות לא בשנתיים הקרובות. חפשו אותו באולם הקולנוע הסמוך אליכם).
את הסרט ביים ריצ'רד לינקלייטר, שמזה כמה עשורים הוא אחד הבמאים המהימנים בהוליווד, וחתום בין השאר על יצירות מופת כמו "התבגרות" ו"לפני הזריחה". הפעם, הקולנוען הוותיק שיתף פעולה עם כוכב עולה - גלן פאוול, שפרץ ב"אהבה בשחקים: מאווריק" וכיכב השנה בלהיט הענק "רק לא אתה".
השניים התבססו על כתבה במגזין טקסני, שהציגה את סיפורו של ג'רי ג'ונסון - אדם שבשירות החוק, התחזה לרוצח שכיר כדי להפליל את מי שהזמינו ממנו את הרציחות. פאוול גם מגלם את בן דמותו של הסוכן הסמוי, שיש לו טריק מנצח. הוא מתאים את עצמו למפגש הספציפי, ובכל פעם מתחזה לשכיר חרב מסוג אחר. פעם הוא עוטה פיאה, פעם הוא מדבר במבטא בריטי, וכך הלאה - וזה עובד פלאים.
כרגיל בסרטים כאלה, מה שמשבש את השיטה הוא מפגש עם בחורה. מדובר באישה בשם מאדי, בגילומה של השחקנית הפורטו-ריקנית אדריה ארחונה, שמבקשת מ"הרוצח השכיר" לחסל את בן זוגה, אבל במקום לשחק את המשחק ולהביא למעצרה - הוא מתאהב בה.
היפה ב"היט מן" שזה סרט בו השחקנים משחקים דמויות, שבעצמן משחקות דמות. קודם כל הגיבור עושה זאת כמובן, אבל עם הזמן מתברר שגם האישה בה התאהב עושה כך, וכל העולם במה. זלזלתי בפאוול אחרי "רק לא אתה" - איך אפשר שלא? אבל כאן הוא מפגין תצוגת משחק וירטואוזית ועילאית, וגם התצוגה של ארחונה נטולת דופי. נוסף לכך, לשניהם יש כימיה מחשמלת, וגם אם הסקס כאן לא יצרי כמו בקלאסיקות מודרניות של המותחן האפל כמו "כחום הגוף", התוצאה עדיין לוהטת מאוד.
לעומת זאת, גם מאסטרים של המותחן האפל כמו בילי ווילדר היו גאים בתסריט עתיר התפניות של "היט מן", שמיטיב לנצל את הזהויות הכפולות ואת העמדות הפנים של הדמויות כדי ליצור מתח ואירוניה. לפעמים נדמה שהסרט ממצה את עצמו, אבל בכל פעם מחדש הוא מצליח לפתח את העלילה בצורה מורכבת, מפתיעה ומשכנעת, שגם מצדיקה את 115 דקותיו.
מיקי זוהר אמר כי צריך לעשות סרטים שאנשים ירצו לראות, ו"היט מן" הוא בדיוק סרט כזה. לא סתם נטפליקס קנו אותו אחרי הקרנותיו בפסטיבל ונציה בקיץ הקודם. זה סרט שיש בו הכל - קומדיה, רומנטיקה, דרמה, מתח, סקס, פילוסופיה. הוא אינטליגנטי, שנון וחכם, אבל לא מתחכם או מתנשא. אפשר לראות אותו בדייט או לבד, ביומית או בלילית, עם דורות שונים של אותה משפחה ועם צופים עם טעמים שונים.
רק קובלנה אחת: נוסף לעבודתו במשטרה, הגיבור עובד גם כמרצה לפילוסופיה בקולג', וקטעי הקישור מציגים אותו מרצה על כל השאלות הפילוסופיות בהן העלילה עוסקת, למשל האם אופי זה משהו שנולדים איתו או בונים אותו. כלומר, שמים כאן את הסאבטקסט על כפית ומאכילים אותנו כדי לוודא שנבין, ולדעתי הסרט היה עובד גם בלי זה.
כל הכבוד למפיצים הישראלים שגאלו כאן את הסרט מציפורני הסטרימינג, ונחמד גם שהם שמרו על שמו המקורי ולא הפיצו אותו כ"מתנקש מאוהב" או משהו שבסגנון. "היט מן" משמעו כמובן רוצח שכיר, אבל אצלנו יש לשם גם קונוטציה נעימה יותר: הוא מזכיר לנו את אוספי הלהיטים המיתולוגיים של הד ארצי, וכמשתמע משמו, מדובר בלהיט לוהט שעוד יככב ברשימת הסרטים הטובים של 2024.
ישי קיצ'לס ואבנר שביט מדברים על "פיוריוסה: מסאגת מקס הזועם", "אמצע החיים", "גארפילד" ועוד
4. "המשלחת": סוף סוף סרט על המשלחות לפולין
המשלחות לפולין הן אחת הסוגיות הכי טעונות בעולם החינוך הישראלי, אבל היצירה המקומית לא התעסקה בה עד השנים האחרונות. סנונית ראשונה היתה הסדרה "כל עוד בלבב" שעלתה בכאן חינוכית לפני שנתיים, ועכשיו מגיע "המשלחת", שעולה אצלנו באולמות אחרי בכורה עולמית בפסטיבל ברלין ובכורה מקומית בפסטיבל ירושלים, בו גרף את הפרס לאנסמבל השחקנים הטוב ביותר.
האנסמבל הזה כולל ברובו שחקנים צעירים ולא מוכרים - לייב לב לוין, יואב בבלי, נעמי הררי ואחרות. על תקן המבוגרים האחראים נמצאים כאן אלמה דישי ועזרא דגן, הסוגר מעגל שלושים שנה אחרי "רשימת שינדלר" - סרט שהגיבורים צופים בו באוטובוס בדרך למחנות.
אם הייתם במשלחת לפולין, וסטטיסטית הגיוני שהייתם (אני לא הייתי, אגב) - אתם יכולים לתאר לעצמכם מה קורה בסרט. גם לפני ואחרי הביקור באושוויץ, רוב הנערים עסוקים בעיקר בתככים רומנטיים ובשטויות אחרות של בני תשחורת, וגם כשהם לוקחים את המסע יותר ברצינות - האימפקט שלו שלילי, והם מאבדים שליטה. אחד מן הנערים הולך לאיבוד, אחרת גונבת נעל מן המוצג האיקוני של הר הנעליים, ונחשו מה קורה כשלתמונה נכנסת יפהפייה פולניה.
אולי אני מדבר מתוך פוזיציה, כי היה לי כזה אנטי עוד לפני הצפייה בסרט, אבל נראה לי ש"המשלחת" נוקט עמדה ביחס למסעות הללו וגם היא שלילית, אם כי לא מתלהמת. זה הסרט העלילתי הארוך השני של סבן, אחרי "בית בגליל" שהיה מן הסרטים הישראלים הטובים של העשור הקודם, וגם כאן הוא מוכיח את האנושיות שלו ואת כישוריו בעבודה עם שחקנים. התסריט והמשחק אותנטיים ומעבר לנושא הספציפי שבו הדרמה הזו עוסקת, היא משכילה לצייר דיוקן של הנוער הישראלי בימינו (מיותר לציין שהסרט צולם לפני השבעה באוקטובר).
סרטים שממש לא בוער לראות
"חברים דמיוניים": לא נעים לקטול את הסרט הזה
שבועיים אחרי שעלה בקופות ארצות הברית ורשם נתונים מאכזבים כמו כל סרט אחר בקיץ הזה, "חברים דמיוניים" ("If") של ג'ון קרסינסקי עולה גם אצלנו על המסך הגדול, בגרסה המקורית דוברת האנגלית וגם בדיבוב.
העלילה היא מעין הרחבה של אותה סצינה בלתי נשכחת ב"הקול בראש", בו אנו פוגשים את החבר הדמיוני שהגיבורה נטשה כשהתבגרה. כאן, גיבורתנו היא ילדה שאיבדה את אימה, ובמהלך הניסיון להתמודד עם האבל פוגשת בחבורה של חברים דמיוניים שבני האדם שדמיינו אותם שכחו מהם עם השנים, והיא מנסה לעזור להם למצוא ילדים חדשים שיאמצו אותם, או להתאחד מחדש עם מי שנטשו אותם.
ממש מתחשק לנו לפרגן ל"חברים דמיוניים". בעידן שבו רוב הלהיטים לכל המשפחה הם קומדיות אנימציה גנריות על חיות מדברות, למשל "גרפילד" הסתמי שעלה לפני שבוע, קרסינסקי מנסה לעשות כאן משהו אחר. זה סרט שמשלב בין דמויות יצירות מחשב לשחקנים מצוינים בשר ודם, מתבסס על רעיון מקורי למדי, נוגע בסוגיות כבדות משקל ומתייחס לילדים בכבוד. זה סרט מהסוג שכבר לא עושים היום, שמזכיר סרטי ילדים בריטים משנות השישים.
זה נשמע מקסים, אבל בפועל - זה מיושן, מסורבל, כבד ובעיקר קיטשי וסנכריני להחריד. חמור עוד יותר: בסופו של דבר, הרעיון שעליו מתבסס הסרט כולו לא משכנע. קרסינסקי, שגם כתב את התסריט, מנסה לטעון שאם אנחנו מרגישים שחסר לנו משהו - זה כנראה כי השארנו מאחור את החבר הדמיוני שלנו. באחד מרגעי השיא, הגיבורה פוגשת אדם בשנות השלושים לחייו שלחוץ לפני ראיון עבודה, והיא מנסה לאחד אותו עם החבר הדמיוני מפעם כדי לעזור לו. אכן, אין ספק שזו התשובה שכל מראיין מחכה לה. "מה שלומך?/נפלא, בדיוק נזכרתי בחבר הדמיוני שהיה לי כילד". ההצלחה מובטחת.
וברצינות - למה שמישהו יזדקק כל כך לחבר דמיוני כשהוא יכול למשל ללכת לטיפול או לאמץ כלב, ויש כמובן עוד הרבה אופציות אחרות. נכון, יפה שיש פה תסריט מקורי במקום עוד סתם סרט על חתול מדבר, אבל התסריט הזה מקרטע.
קרסינסקי גם תורם לסרט את קולו, ואסף בצידו את מיטב הכוכבים - ריאן ריינולדס, סטיב קארל, פיבי וולר-ברידג' ואפילו לואיס גוסט.ג'וניור באחד מתפקידיו האחרונים. יש גם שלל שמות שמגיחים לדקה וחצי - מזוגתו של הבמאי, אמילי בלאנט, ועד ג'ורג' קלוני ואחרים. ברוב המקרים מדובר בעבודות דיבוב, כך שזה לא רלוונטי למי שיראה את הסרט בדיבוב לעברית. כך או כך, את ההצגה גונבת שחקנית אלמונית - קיילי פלמינג, שבדיוק סיימה תיכון, כגיבורה. אין לי ספק שעוד נשמע עליה הרבה, אבל קשה לי להאמין שנזכור את הסרט הזה.