בשולי מהדורת החדשות בערוץ 12 שודר סרטון מרגש, שבו שלומי זיו, אחד החטופים שחולצו מעזה, מחבק את בנו של קרוב משפחתו, אביב אליהו, שנרצח בנובה. יעל אודם, שהציגה את הסרטון, תיארה בהתרגשות על איך הכול עצוב מאוד ושמח מאוד. היא צודקת: הרגשות מתערבבים, וכולנו חשים את זה. כולנו משתתפים בשמחה על חזרת החטופים, כולנו אבלים על הנרצחים ודואגים למי שעדיין לא חזר.
אבל עם יד על הלב, חייבים לומר: הרגע הפרטי הזה לא שייך לנו. אנחנו מציצים לתוך כאב ואבל של מישהו אחר, שאינם מענייננו.
זה לא המקרה היחיד. אם בפעימות העסקה כלי התקשורת הקפידו ולו במעט על פרטיות המשפחות, כל זה הלך לבלי שוב. כתבים דיווחו לאורך כל שעות היממה ממסדרונות בתי החולים, מספרים דברים שנאמרו בתוך שיחות פרטיות על השבי או על התחושות שעכשיו, כאילו היו אלה הדלפות לוהטות מישיבת הממשלה. הביטוי הקיצוני והפולשני ביותר של התופעה הזו נגע למקרה של נעה ארגמני, שהיא מהסמלים הגדולים של המלחמה, ומתמודדות, נוסף להכול, גם עם מצב משפחתי מורכב משלה. כלי התקשורת שאלו ודיווחו, בלי שמץ של היסוס, על אופי ופרטי הפגישה של ארגמני עם אמה, הנאבקת בסרטן סופני שנמצא בשלב מתקדם. אפילו הרגע הכל כך עדין הזה לא הושאר מחוץ לתחום.
אני לא תמים. בחודשים האחרונים, מאז טבח אוקטובר, פניהם של החטופים ובני משפחותיהם באמת נכנסו לכל בית ובית. כחברה, הצלת החטופים מעזה היא ההצלה של כולנו מהבור הגדול והאפל שנפלנו לתוכו בשבת השחורה, ועבור מעגלים רבים כל כך, וכל מי שהזדהה עם המאבק לשחרורם - זה הכי אישי שיש. אנחנו רואים את המשפחות האלה מדי יום על המסך, בכיכר החטופים וברשת, מנסים לתמוך - ועכשיו גם שמחים איתם. ההתרגשות הזו היא קודם כל אנושית. אלא שההתפרצות של החדשות הטובות, הכל כך נדירות בישראל השנה, ריסקה באופן מובן כל ניסיון לאיפוק.
ומפני שהחזרה הזו הציפה אותנו, מפני שהיא סיפקה רגע כל כך נדיר של התרגשות, גאווה, נחמה ותקווה, פשוט אי אפשר שלא לרצות עוד ועוד. כמו שקהלת כתב, לא תשבע העין לראות ולא תמלא אוזן משמוע. אבל האמת חייבת להיאמר: הסם הזה לא רק ממכר, הוא גם משכר. מעבר לסף מסוים - שנחצה לחלוטין - מפגשים מרגשים אינם חדשות אלא לכל היותר תוכן לאלחוש הכאב. חשוב יותר: זה פשוט לא הוגן. לא הוגן כלפי אנשים שעברו שמונה חודשים של ייסורים ועכשיו מוצאים את עצמם, מבלי שרצו בכך, כסלבריטאים שעוקבים אחרי כל צעד, חיבוק ושיחה פרטית שלהם. מי יודע מה כל אחד ואחת מהם סוחבים איתם. מי יודע כמה בשורות איוב כל אחד מהם נדרש לעכל במהירות שיא. והכול - תחת עינה חסרת המנוח של התקשורת, שלא מוכנה לוותר על דבר.
אבל צריך לוותר. נעה, אלמוג, אנדריי ושלומי שרדו תופת. כולנו שמחים בשמחתם ומלאים אושר אמיתי על שובם, אבל הם זקוקים עכשיו לפרטיות, להגנה, למעטפת - גם מהחיבוק הלוחץ שלנו. כשיוכלו, אם ירצו, הם יתייצבו בעצמם מול המצלמות כדי לספר את סיפורם. עשו איתם חסד אחד נוסף: הניחו להם קצת לנפשם.
ועוד דבר אחד אחרון. הסיקור האינטנסיבי של התמונות האלה ממחיש שוב: חזרת החטופים היא תמונת הניצחון האמיתי היחידה. ההתמסרות שלנו להשתתפות בהתרגשות של משפחותיהם מזכירה שוב: יש עוד כל כך הרבה משפחות שמחכות לרגע הזה. אנחנו חייבים לעצמנו, לפני כל יעד אחר, להחזיר את כולם עכשיו. ואנחנו חייבים להצליח.