היא חיה במעמקים, מסתתרת, אבל כשהמפלצת עולה על פני השטח - אין דבר שיעמוד בדרכה. היא מותירה הרס עצום בכל אשר תפנה. דורסת ומנפצת הכול. יורקת קרן חום שמסוגלת להשמיד כל דבר. היא מפוררת את כל ההגנות, מפרקת מדינות ומשפחות. מה יכול לגרום כל כך הרבה נזק?
זו גודזילה. ביפנית: גורילה-לוויתן. דינוזאור ימי פרה-היסטורי שבא להבעית את העולם המודרני בגודלו ובעוצמתו, ואולי זו בכלל המודרנה עצמה - בפרט: הלוחמה הגרעינית - שהפכה אותו להיות המפלצת שהוא. כבר 70 שנה שהיצור הזה מרתק את התרבות הפופולרית ביפן ומעבר לה. החוליה האחרונה בשרשרת הזו היא "גודזילה מינוס אחד", סרט אקשן יפני דל תקציב באופן יחסי, שהביס את כל האולפנים הגדולים של הוליווד במגרש שלהם ולקח הביתה את פרס האפקטים בטקס האוסקר האחרון.
עכשיו, כשהסרט הזה נחת בנטפליקס ללא הודעה מוקדמת, אפשר להביט במפלצת ולהתחלחל: לכל חברה מחכה איזו גודזילה, אם היא לא מתמודדת עם השדים שלה. זה מה שמפחיד בה כל כך.
"גודזילה מינוס 1" היא דרמה תקופתית, שמתרחשת, שלא במקרה, בסוף מלחמת העולם השנייה ומעט לאחריה. המקום: יפן המיליטריסטית אך המושפלת, שמתקשה להתרומם מההפסד הבלתי נמנע ומהנזקים הכבדים שהביא איתו, כולל הטלת פצצות האטום בהירושימה ונגסאקי. זו ארץ שבה הכבוד חשוב, אך חיי אדם פחות, וכולם נדרשים להתייצב עבור המדינה, גם כשהממשלה וזרועותיה רחוקים מלתפקד באופן שמכבד את ההתגייסות הזאת.
הגיבור של הסרט, או שמא האנטי-גיבור, שיקישימה, הוא טייס קמיקזה שהתחמק ממשימת ההתאבדות שהוא קיבל פקודה לבצע, למרות שברור שאין לכך תוחלת. אחר כך, כשהוא נתקל לראשונה במפלצת, שיתוק קרב תוקף אותו. בקיץ 1945 המלחמה מסתיימת עבור יפן, אבל לעולם לא עבורו. הלום קרב, שטוף סיוטים ורגשות אשמה, שיקישימה מאמין שאין לו זכות לחיות בכלל ולהיות מאושר בפרט. הוא לא היחיד שמרגיש ככה. כשגודזילה עולה מן הים ומגיעה לטוקיו, שיקישימה יודע שהיא העונש שלו. יחד עם חבורה של חיילים משוחררים אחרים, הוא נשבע להרוס אותה כדי לכפר על כל האנשים שלא הצליח להציל, ובעיקר כדי שיוכל לחיות עם עצמו.
נדמה שהוא לא נלחם במפלצת, אלא בשדים הפרטיים שלו. ואולי זה בעצם אותו האויב. במילים אחרות: גודזילה היא התגלמות בבשר של האימה שאנחנו מחביאים בפנים.
המפלצת הימית הזאת מזכירה באיזה אופן מפלצת ימית אחרת מסיפור אחר לגמרי: התנין שרודף אחרי קפטן הוק. כמו גודזילה, גם התנין הוא יותר משל מאיום ממשי. כמי שבלע את ידו של השודד ומאז שעון היד מתקתק בתוכו, הוא משמש תזכורת נצחית לדבר שהכי מפחיד את תושבי ארץ לעולם לא: הזמן שחולף לבלי שוב, עד למוות הבלתי נמנע.
גם גודזילה היא תזכורת, אבל במקום לבלוע לנו את היד, היא ניזונה מההרס והחורבן שבני האדם יצרו במו ידיהם, מכל חטאי יפן והאנושות כולה, והיא כאן כדי להזכיר לנו שמההשלכות לא ניתן לברוח. ההתעלמות מההשלכות וההדחקה יצרו מפלצת ענקית כל כך, שכשהיא יוצאת מן המים ואין ברירה אלא להכיר בקיומה - היא כבר בלתי ניתנת לעצירה.
גודזילה היא בעצם מה שנשאר אחרי המלחמה. היא התוצאה של מלחמה טוטאלית שאף פעם לא די לה, השארית שמסכנת את החברה השבורה שמנסה בקושי להשתקם ממנה. היא המחיר הנפשי שמשלמים הלומי הקרב הפוסט טראומטיים, שעולה מעל למים ומאיים להחריב הכול. היא כל מה שלא היה נעים לנו להביט בו ןלחשוב עליו עד שהגיע אל סף הדלת שלנו. היא לא מזכירה את הזמן שעובר, אלא את החורבן שבני האדם מביאים על עצמם כקולקטיב, ומדחיקים. עוד ירי ועוד טנק לא מסוגלים להכחיד אותה: המפלצת תמיד חוזרת חזקה יותר אם לא מוצאים לה תרופה.
שיקישימה וחבריו מצליחים, איכשהו, לדחוק את גודזילה למצולות הים. הפיתרון הטכני לא משנה, אלא העקרוני: כדי להגיע לשם, הם מבינים שהציווי החשוב ביותר הוא לא למות למען רעיון, אלא להילחם על החיים, הנורמליות, המשפחה, השכנים. רק כך אפשר לנצח את המפלצת.
אבל גודזילה תחזור. אם לא ביפן, אז במקום אחר. ומפני שהאנושות ממשיכה להילחם עד אין קץ, להחריב ולזהם את כדור הארץ, ולאפשר למשטרים פופוליסטיים להשחית את החברה ולהזניח את מה שנוח להם להזניח, היא תחזור חזקה יותר. בדמות עוני, משבר אקלים קיצוני, קיטוב ואלימות, מגיפה עולמית או גזענות ממארת. האם אי פעם נלמד את הלקח?