זה היה הסרט הכי גדול של פיקסאר. ההמשכון שלו הוא אכזבה ענקית

פיקסאר אלופים בסרטי המשך. כלומר: בסרטי המשך לסרט "צעצוע של סיפור". יש שלושה כאלה וכולם טובים - השני מתעלה על הסרט הראשון ומתחרה על תואר הטוב בסדרה עם השלישי, שהיה אירוע קולנועי עצום ואחראי לאחת מהסצינות הכי דרמטיות בתולדות האנימציה. הרביעי לא התעלה לגבהים האלה, אבל היה לו סיפור אהבה חמוד, הומור משובח ואנימציה ממש יפה. בכל הנוגע לסרטי המשך אחרים התמונה בעייתית יותר. "בית ספר למפלצות", "מוצאים את דורי" ו"משפחת סופר על 2" בסדר גמור כל עוד לא משווים אותם למקור, בעוד ההמשכונים של "מכוניות" קיימים בעיקר כדי למכור (עוד) מרצ'נדייז לפעוטות והספין אוף "שנות אור" בעיקר תמוה.

"הקול בראש 2" קרוב יותר להמשכונים שהם "בסדר" וזהו מאשר לכישלונות. בכלל, הוא סרט מאוד "בסדר". אין בו שום דבר ממש מרגיז או מבאס, הוא מתאים לצפייה של ילדים, מתבגרים והוריהם גם יחד ואם הוא יצוץ פתאום בטלוויזיה לא תהיה סיבה של ממש להעביר ערוץ. אולי הבסדריות הזו הייתה מספיקה אם היה מדובר בהמשכון לסרט אחר, טוב פחות (נניח, "קדימה". זוכרים אותו? גם אני לא). רק ש"הקול בראש" לא היה סתם סרט ילדים נחמד, הוא היה היסטריה. סרט שכולם דיברו עליו, שזכה לתשואות מהקהל ובביקורות, הסרט השביעי הכי מצליח של 2015, זוכה אוסקר וכזה שסיפק לנו כמה וכמה גיפים משובחים - לא ההוכחה הכי חשובה להצלחה, אבל כזו שמעידה על איקוניות מסוימת.

מאז עברו הרבה מים בזרם התודעה והבמאי-תסריטאי שהוביל את הסרט הראשון, פיט דוקטר, הפך למנהל הקריאייטיבי של פיקסאר. היעדרו מצוות הכותבים עשוי להסביר למה "הקול בראש 2" הוא, במקרה הטוב, בונוס נחמד לסרט הראשון. במבט פחות סלחני, הוא פשוט שחזור של הסיבוב הראשון - בערך אותו סיפור, רק פחות מקורי, פחות חכם ופחות מסעיר.

אם הסרט הראשון ליווה את התהליך הרגשי של ריילי בת ה-11 שעוברת דירה ומגיעה לבית ספר חדש, השני מלווה את ריילי בת ה-13 למחנה קיץ של שחקניות הוקי, רגע לפני שהיא שוב מתחילה בית ספר חדש. ההתבגרות הפכה את עבודתם של חמשת הרגשות שמנהלים את עולמה הפנימי - שמחה, עצב, כעס, פחד וגועל - למסובכת יותר. הכפתורים בלוח הבקרה פועלים על טורבו וכל תגובה רגשית נדמית מוגזמת מאי פעם.

לצוות גם הצטרפו רגשות חדשים, הבולטת שבהן היא חרדה, בקולה של מאיה הוק. הדמות התזזיתית משתלטת בדרכה הלחוצה-אך-תכליתית על המפקדה, כשלצידה גם קנאה הנלהבת (איו אדבירי, "הדב"), שיממון הציניקנית (אדל אקסרופולוס, "כחול הוא הצבע החם ביותר") ומבוכה (פול וולטר האוזר, "אני, טוניה"), ענק ורוד שמתקשר בעיקר בזעקות בהלה. אם לא ברור לכם מה ההבדל בין פחד לחרדה או למה מבוכה או קנאה הם רגשות ששמורים לגיל ההתבגרות כשגם ילדים חווים אותם - תצטרכו להמציא תשובות לבד, כי הסרט לא מספק כאלה. לפחות הצבעים יפים ושיממון מספקת כמה רגעים מצחיקים.

חרדה נראית תמימה ברגע הראשון, אבל במהרה הופכת למשהו בין נבלית לאנטי-גיבורה. היא מגרשת, כלומר מדחיקה, את הרגשות הוותיקים יותר כדי לשלוט בעצמה בכל החלטה שריילי עושה. היא משוכנעת בצדקת דרכה ובכך שכדי לשרוד את גיל ההתבגרות ריילי צריכה רגשות "מתוחכמים" יותר, אבל זה לא הכול. כדי לגרום לריילי לעשות כרצונה היא משתלטת גם על "מערכת האמונות" שלה - חידוש נוסף שהסרט מציע לעולם הפנימי של ריילי. מערכת האמונות היא קצת קוד אתי והרבה התפיסה של ריילי את עצמה - המחשבה שהיא אדם טוב וחברה טובה. כשמתברר לה שחברותיה ילמדו בשנה הבאה בבית ספר אחר הערכים הנעלים הופכים לנטל, מה שמוביל לרצף של החלטות חרדתיות ונואשות. לא קשה לנחש לאן כל זה הולך מכאן והלאה.

כמו בסרט הראשון, בשלב מסוים הסיפור מתפצל לשלושה חלקים - אחד בכיכובה של ריילי, השני מתמקד במסע ברחבי המוח שלה והשלישי נשאר במפקדה. החולייה החלשה כאן היא הסיפור המציאותי, שתופס הפעם יותר מקום וחבל. סיפור המסע מוצלח יותר, גם אם הוא עובר שוב באותן נקודות שכבר ראינו (דמות ילדותית נטושה, קראש בוסרי, "ארץ הדימיון", ספריית זיכרונות, מרדף עם שוטרים) ומדי פעם מחדש בקטנה. הסיפור במפקדה אמור להיות האחד שגם נוגע ללב, זה שיוביל אותנו לקתרזיס שפיקסאר כל כך מזוהים איתו. נו, אתם יודעים, סצנת הבכי שגורמת לילדים ומבוגרים לייבב בצוותא. כמובן שלא כל סרט לילדים חייב להסתיים בדמעות, אבל "הקול בראש 2" ממש רוצה לקחת אותנו לשם ומצליח רק חלקית.

כאמור, זה סרט שהכול בו בסדר, טכנית, הוא פשוט חורק קצת. העולם שלו עדיין כיפי, צבעוני ומלא בהמצאות, גם אם רבות מהן כבר מוכרות לנו. הדמויות עדיין מהנות, אפילו כשהסרט לא מנצל אותן לעומק (פחד חטף שנמוך משמעותי, ואני אפילו לא מדברת על החלפת המדבב). המסר שלו חיובי בסך הכול, אבל קצת פשטני ושטוח. יכול להיות שכל הבעיות האלה היו יכולות להיפטר בעוד סיבוב או שניים של עריכת תסריט, אבל הבעיה עשויה להיות עמוקה יותר. יותר מאשר סיפור שלמישהו חשוב לספר, זה נראה כמו סרט שהיה חשוב לחבר מנהלים כלשהו, ניסיון להנדס הצלחה בטוחה - כזו שתעזור לתזרים המזומנים של האולפן שחווה גל פיטורים ממש לא מזמן.

גם העיסוק בבריאות הנפש, שהוא מבורך בפני עצמו, מגיע אחרי שסרטי ילדים אחרים כבר עשו את זה קודם וטוב יותר - נניח "החתול של שרק 2", "אנקאנטו" או אפילו "לשבור את הקרח". וזה לא שבלתי אפשרי לדבר על לחצי גיל ההתבגרות במסגרת המסוימת שבה פיקסאר פועלים - הם עשו בדיוק את זה ב"אדומה אש" לפני שנתיים בסך הכול, עם גיבורה באותו גיל. שם הייתה גם התייחסות למיניות והתבגרות מינית, נושאים ש"הקול בראש 2" ממש משתדל להימנע מהם. כנראה איזה סמנכ"ל לא אהב את זה.

אוסיף גרגר מלח מסוים לאכזבה היחסית שלי, כמי ש"הקול בראש" הוא הסרט האהוב עליה מרפרטואר האולפן. עם כל בעיותיו, גם סרט פיקסאר בינוני מתעלה על הרבה סרטים אחרים, בפרט סרטים לילדים. בניכוי כמה פדיחות אמיתיות, תמיד אפשר לסמוך על האולפן שיספק סחורה מהנה ועשויה היטב, עם דיבוב כיפי וכמה בדיחות ממש טובות. אם כל מה שבא לכם זה כיף קיצי שמתאים לקולנוע, "הקול בראש 2" יסגור לכם את הפינה הזו. זה לא הסטנדרט שפיקסאר הרגילו אותנו אליו, אבל זה גם לא שום דבר.