מזיווה עד דיווה: 15 השירים הישראלים הגאים הכי גדולים

איך שיר נולד? עזבו, על זה יונתן גפן הסטרייט מאוד ענה כבר לפני יובל. בחודש יוני הזה אני רוצה לשאול אתכם שאלה אחרת - איך שיר גאה נולד, ומה צובע אותו בצבעי הקשת? דיוות לא חסרות לנו, אבל לא כל שיר שמבצעת גיי אייקון הוא שיר גאה. לעומת זאת, ישנם לא מעט שירים שעשויים להיתפס, מזוויות מסוימות, ככאלה שהקהילה הלהט"בית יכולה לאמץ כשלה, גם אם לא נכתבו או בוצעו במטרה לדבר על גאווה - וחלקם נהיים גדולים יותר כשמבינים שיש להם עוד שכבה ורודה וקווירית יותר. לכבוד חודש הגאווה, החלטנו לדרג את 15 הגדולים ביותר.

רגע לפני שנתחיל במצעד, צריך לתת כבוד לכמה מהשירים הגאים הטובים שירדו במוקדמות: "קיוט בוי" של נונו, "בתוך" בביצוע הראל סקעת ("כוכב נולד" עונה 2, כבוד ועוצמה), "ציירי לך שפם" של נוער שוליים, "לרגע קטן" של עברי לידר, "אחלה גבר" של סטטיק ודנה אינטרנשיונל ו"שלושה בנות" של נועה קירל ותותית. אתם בלבנו כל שנה. לא רק ביוני.

דנה אינטרנשיונל היא גיבורת התרבות הגאה הגדולה ביותר שידעה ישראל, וספק אם נדע גדולה ממנה (לכן היא היחידה שתופיע אצלנו פעמיים במצעד. אל תעמידו פנים שאתם מופתעים כשתגיעו למקום הראשון), וכשהגיעה עם "סקס אחר", בקאבר לאילן וירצברג ושמעון גלבץ, התרחש מפגש ענקיות: דנה אינטרנשיונל שרה יונה וולך. על המילים: האישה שניסתה ללמד את מדינת ישראל שמגדר הוא עניין נזיל. על הביצוע: זאת שהצליחה. וכשדנה עולה לבמה ושרה "אנחנו עייפים מאוד מנשינו הבתולות/וכל הזמן מראים לנו בתמונות/יש משהו אחר", קשה להישאר אדיש. תודה רבה לערן צור על המתנה הזאת.

שיר הנושא של מצעד הגאווה התל אביבי ל-2015 היה קו פרשת מים בקריירה של עדן בן זקן. אז עדיין זמרת צעירה שהרגע יצאה מ"The Voice", והחליטה שהצעד הבא בקריירה שלה יהיה התמסרות לקהל הגאה. זהו המנון העצמה נשית מרים ומטופש שמתובל בסלנג אוחצ'י ("הוא אוסף אותי עם וודג' של מלך, אני עושה לו פאטוץ' ומראה לו את הדרך"). סיפורה של אישה שדורשת כבוד מכל המעוניין להתחיל איתה, ועושה את זה בלי לקחת את עצמה ברצינות יתרה לרגע. "בלי המאמי", דורשת, "תקרא לי מהיום מדמואזל". יש דבר יפה יותר מאישה מהממת שמריצה צחוקים עם החברים ההומואים שלה?

ילד מסולק מבית הוריו. הוא עוף מוזר. הוא ישן ברחוב וקופא מקור. השוטרים אוספים אותו ומביאים אותו למפתן דלתם, מחוסר הכרה. בריאיון ל"הארץ" יעקב גלעד מספר שלא כתב את "נמס בגשם" בהכרח על יציאה מהארון, אבל כך או כך, השיר נחקק בתודעה כמיתוס: ההורים שמסרבים לקבל את ילדם, והילד שמתעקש להיות מי שהוא גם במחיר כל מה שיש לו. היום סיפורים כאלה נדמים כקלישאה, אבל עד לא מזמן הם גרמו לצעירים וצעירות ששמעו אותם להרגיש שאינם לבד. שנים לפני "נמס בגשם", "Smalltown Boy" של הברונסקי ביט השתמש בנראטיב זהה כדי לייצר להיט דאנס אלמותי; העובדה שקיבלנו את הסיפור הזה בקולו של פוליקר ובשפה שלנו נותנת לו עוצמות ששייכות רק למוזיקה הישראלית.

אליוט (שרון בן-עזר) פרצה דרך: הזמרת הישראלית הראשונה מחוץ לארון, ועם ההרכב "פוליאנה פרנק" העזה להיות קווירית ורוקיסטית בדרך שבה מעט מאוד הרשו לעצמן לפני 30 שנה. השיא הגיע ב"זיווה", הלהיט הגדול ביותר שלהן, ואולי שיר האהבה העברי הקינקי ביותר. המילים מחליקות מפיה של אליוט כמו חמאה כשהיא שרה, בלשון זכר, שיר שמשווה בין אהובתה זיווה למחלה שצורבת בפיפי: "לי זה לא אכפת אם שמך מעוות/או אם הוא נשמע כמו שם של מחלה/את עושה לי די בסדר, וזה מה שקובע/והחזה שלך הוא משהו משגע". אנשים זכו בגראמי על פחות מזה.

שיר הפופ המושלם לחודש הגאווה. מצד אחד, נועה קירל בעוד באנגר. ומצד שני: אילן פלד עם אחד השירים המצחיקים בתולדות ישראל (המקום הזה באותה המידה היה יכול להיות שייך ל"דניס דניס" או "חתולה שחורה ומיוחמת"). זו חגיגת נונסנס קורעת מצחוק, ההרקדה המושלמת שהיא גם פרודיה חכמה ועצובה על עולם המסיבות הגאה. על האושר והעייפות שבו, כמה שהוא מגוחך וכמה שהוא מהנה. וכל זה היה מספיק מבדר כדי לקחת את שיר הגאווה הזה ולהפוך אותו ללהיט חוצה גילאים, שמדבר אל ההומו בפוראבר, הכלה ביום חתונתה וילדי כיתה א' בחופש הגדול. כל אלו נעמדו דום לצלילי המנון גאווה שנפתח בהכרזה לפיה לכוכבת הגדולה במדינה יש "שם של בן", ונחתם באזהרה: "אל תרוצי כשיורים עליך, כי תמותי עייפה".

כשעומר אדם הוציא שיר גאווה, האדמה רעדה. הפעם זה באמת היה באשמת ההומואים. עם "תל אביב", המוזיקה המזרחית כמו אמרה לקהילה "הגעתי", והקהילה השיבה: "תודה רבה באמת, חיכינו לכם!". עלינו להודות, במקרה הזה, גם לעומר, אבל גם לליין מסיבות הגייז "אריסה". זה היה השילוב המושלם - באנגר פופ ים-תיכוני ורדרד מאת דוכס האירוויזיונים דורון מדלי, בביצוע הסחבק האולטימטיבי עומר אדם. בן רגע השיר עבר ממסיבות הגייז אל המיינסטרים, וגם מי שלרוב לא יגדירו את עצמם כאבירי זכויות הלהט"ב רקדו ושרו: "תסתכל כמה לירדים מסביב!". המהפכה הגאה לא נגמרה, אבל עם "תל אביב" נרשם לזכותה ניצחון שאיש לא ייקח ממנה.

לסטרייטים יש את הבייס-ליין של "Seven Nation Army". להומואים יש את "Everybody Needs a Man", שיר מועדונים שנפתח ב-12 תווים שהם תת-תרבות שלמה מהסוג שזר לא יבין (ואם יבין, כנראה יתחרט ששאל). עופר ניסים (או שמא, עופרה) הוא אחד מגיבורי התרבות הגאים הגדולים שיצאו מישראל: די-ג'יי ענק בקנה מידה בינלאומי שמסיבותיו הן אירועי עלייה לרגל של הומואים מרחבי העולם, הרגע שבו גני יהושע הופכים לגרסה היפה ביותר של סדום. "Everybody Needs a Man" הוא הלהיט הגדול ביותר שלו, ועל כך עליו להודות למוזה שלו, מאיה סימנטוב, אישה סטרייטית שכתבה לו שיר בו היא עומדת על זכותו של כל אדם לחשוק, בין אם בצמד ובין אם בשלישייה.

היום שרית חדד היא הזמרת הלסבית הכי מצליחה בארץ. לפני כן, היא הייתה פשוט אחת הדיוות האהובות ביותר בישראל. השירים שלה, מעצימים ומרגשים ומצחיקים, מדברים לכל מי שיודע איך נראה הארון מבפנים, וכמה משנת חיים היא היציאה ממנו. ומי שרק ירצה לחפש, ימצא שכל הרמזים הקוויריים האלה בוודאי מתחבאים גם ב"חופשיה": סיפורה של אישה שעוזבת גבר כדי לחיות את החיים שהיא תמיד רצתה לחיות. "אישה בימינו, תמיד אמרת, צריכה להסתדר" - וזה נכון בכל יום. עכשיו, אחרי שחדד בעצמה פתחה את הדרך אל הים, אפשר לראות מה הסתתר בחלק מהשירים שלה כל הזמן הזה, גם אם היא לא ניסתה להסתיר דבר.

כוונת המשורר, כאמור, לא באמת רלוונטית. לא תמיד. לפעמים המאזין יכול לשמוע את אותו השיר כל חייו ולהבין יום אחד שהזמרת בעצם שרה את הסיפור שלו. "כמו צמח בר" נכתב על ידי רחל שפירא עבור סרט הטלוויזיה "דודי ורעי", במרכזו אישה קיבוצניקית וסטרייטית מאוד. ועם השנים כתבה שירים שיכלו להשתבץ פה בצורה אורגנית יותר (כמו "עוד יהיה לי"). אבל "כמו צמח בר" הוא אחת הפסגות הגדולות של הזמר העברי: הלחן של נחצ'ה היימן, וההגשה החכמה, המיואשת-אך-אופטימית של אלברשטיין הפכו אותו לחיבוק אוהב מאישה שמבינה אותך בלי לדעת מי אתה בכלל.

וכל זה בעצם כדי לספר את סיפורה של אישה שאהבתה האסורה הפכה אותה לחריגה במקום בו חיה, ולכן עליה לעזוב אותו. שיר מלנכולי על עזיבת הבית בלית ברירה, אבל גם כזה שמלא בנוסטלגיה לאהבה שאולי איש לא הבין: "היה מקסם ילדות, הייתה גם סערה בלילותי", שרה אלברשטיין. "אני אזכור מבט, מגע ידיים בכתפי", היא מחייכת, בלי לומר מי נגעו בכתפה. עד היום, גברים ונשים עוזבים את ביתם שבקיבוץ או בשכונה למקומות אחרים בידיעה שיהיו "לצל חולף בשדותיכם", בתקווה שלא יהיו עוד צמח בר. גם אם אלברשטיין ושפירא לא חשבו על זה, זה שם. במובן הזה, "כמו צמח בר" לא שונה מ"נמס בגשם" או "Smalltown Boy", עם הבדל אחד: הוא פשוט אחד השירים הישראליים הכי טובים אי פעם.

ארבעה סטרייטים מכפר סבא כתבו את שיר האהבה החד-מיני הראשון בישראל. זה כנראה היה מקרי יותר ממה שהם תכננו: במקור, השיר נכתב מנקודת מבט של אישה המאוהבת בגבר, והיעדרה של זמרת זמינה הפכה אותו להומואי מאוד. במקום לנסות לכתוב גרסה סטרייטית יותר, חבורת קרח תשע החליטו להתמסר לחד-מיניות הבסיסית שבמילים עד הסוף, כולל הרפרנס האמיץ לקרוזינג הגאה של ימי גן העצמאות.

בשנות התשעים, זה היה מספיק כדי לחרפן את השמרנים, וגם את חלק מההומואים שהתלוננו על הטרמפ שקרח תשע הסטרייטים מאוד תפסו על הטרנד ההומואי (כשבמקביל לשיר, הסדרה "פלורנטין" נהייתה ללהיט). אבל אחרי כל המחלוקות, הנה אנחנו כאן מול שיר שעדיין איתנו, עליז כמו מחזמר קלאסי ומחוספס כמו כל מה שהרוק הישראלי הביא לנו בניינטיז. אין מספיק שירי אהבה גאים שפשוט נהנים מהאהבה עצמה, באשר היא אהבה, ו"איתו לנצח" לא רק שם במרכז את העובדה שגברים יכולים להתאהב גם אחד בשני, אלא גם את האושר הגדול שיהיה מנת חלקו של מי שירשה לעצמו להתאהב. זה עדיין לא עניין של מה בכך.

שוב אריסה, שוב דורון מדלי (בטקסט החכם ביותר שכתב), והפעם עם אישה שביטויים כמו "דיווה" ו"גיי אייקון" קטנים עליה: מרגלית צנעני. הקהילה תמיד קיבלה באהבה את כל שמרגול נתנה לה, אבל ב"פה זה לא אירופה" היא לראשונה דיברה ישירות אליה, בשפתה. והתוצאה? אחד משיריה הטובים ביותר. כזה שיכול ללמד כל תייר שמגיע לארץ את כל מה שהוא צריך לדעת על החברה הישראלית, עם האבחנה החדה לפיה אנחנו, בסופו של דבר, "אמריקאים עם כבוד של ערבים".

מה שהיה אמור להיות עוד שיר מסיבות מרים הפך למניפסט פטריוטי - כמעט לאומני - בגנות הרילוקיישן וההתבוללות. עם "פה זה לא אירופה" מרגול שופכת זעם משועשע ומלא נשמה על כל אחת שחושבת שקמה על הצד הקוסמופוליטי שלה, מרקידה ונוזפת בו זמנית, מפגינה בקיאות ברזי הז'רגון הגאה בשעה שהיא מאזכרת מזמורים חסידיים ומקנחת בשורת המחץ הגדולה: "אני רואה אותך ממרחקים/עמוק בלב את עוד ילדה של אלוקים/את לא מלונדון או מאמסטרדם/הוודג' שלך, מותק, הוא מבת ים". רחל המשוררת לא הייתה כותבת את זה טוב יותר.

ענבל פרלמוטר והמכשפות היו אירוע חד-פעמי ברוק הישראלי. וקשה לצמצם אותן לשיר אחד, ויכולנו באותה המידה לכלול את "עד העונג הבא" או "קסם על ים כינרת" (מי היה מאמין שהאגם הזה יכול להישמע כל כך מחרמן?!). אבל "אם זה נגמר זה חבל" מעניין קצת יותר מכל אלה, לפחות בהקשר הלהט"בי: זהו אחד השירים הביסקסואליים היחידים בעברית.

בית אחר בית פרלמוטר חורזת פרידה מגברים ונשים שונים, בני דמותם של חבריה הקרובים ("מרים, מה שבנינו לא תם, איפה שתבקשי - אני שם, את הכי מיוחדת בכל העולם"), ומה שהיה יכול להיות תרגיל ספרותי חביב הופך לבלדת רוק מרגשת ומצחיקה שפונה לגברים ולנשים כאחד. והיא שוברת את הלב ברגע שמתחוור שהפרידה האמיתית היא דווקא מיובל - בת דמותה של ענבל. פרלמוטר מתה בתאונת דרכים בגיל 26, והשיר הופיע באלבום "ההקלטות האחרונות" שלה, שיצא רק שנה לאחר מותה בטרם עת. זה נגמר, וזה חבל. בלעדיה הכל באמת מסורבל.

בראשית הייתה ריטה. וממנה גם בולדוזר לא ייקח את "בוא", שיר פופ שהוא כמו מיץ ריטה מרוכז שמתמצת את כל מה שהופך אותה לדיווה הגדולה ביותר שלנו, עם פזמון שבו הריאות שלה מגיעות עד האינסוף ומעבר לו. מהסופרן של ריטה, זה היה שיר נפלא על אישה שמבקשת שאהובה ירשה לעצמו להרגיש. ואז הגיע עברי לידר.

לידר הוא מהחלוצים הגאים הגדולים בתרבות הישראלית, שאת הדגל שלו התעקש לנעוץ בלב המיינסטרים הישראלי-סחי. הקאבר של לידר ל"בוא" מצא את עצמו בסרט פורץ הדרך "יוסי וג'אגר". וכך שיר האהבה הסטרייטי של ריטה הפך בפי לידר לשיר מונומנטלי על יציאה מהארון. ולפתע לתמונה נוספו המון צבעים. כשריטה המשיכה לבצע את השיר במהלך המלחמה, בין השאר לניצולי הטבח במסיבת נובה, נזכרנו שהשיר הזה תמיד היה שייך לה בראש ובראשונה, אבל כששניהם מבצעים אותו יחד מתגלה גדולתו האמיתית: עברי מבקש לפזר את מסך הערפל, וחברתו ריטה שולחת לנו אש חמה.

"עיניים זרות" הוא השיר הלסבי הכי יפה בעברית. אבל זה לא המרכז שלו: הלסביות ארוגה בו בעדינות, בפזמון ("אני לא אכנע לרעיון הזה שאי אפשר, גם אם תגידי לי שדי כבר ונגמר") ובשורת הסיום ("אני חותמת בלי רצון על טופס השחרור"). אבל הוא למעשה טוען לכתר מכובד באותה המידה, ואוניברסלי קצת יותר - מדובר בשיר הפרידה המושלם.

זהו טקסט עצום על כל שכואב ונפלא בלב שבור. הסיפור פשוט - אהובתך הלכה ולא תחזור. את רוצה, ורוצה, ורוצה, ולא תפסיקי, ולא תיכנעי ותודי שזה הסוף, עד שתביני שלא משנה כמה תרצי - לפעמים אהבה לא מספיקה. וזה פוצע, אבל מנחם. זהו שיר פרידה בין שתי נשים, שהפך עם השנים לאחד ההמנונים הלסביים הגדולים של ישראל (הנוכחות המרומזת של יהודית רביץ בין שורותיו הביאה אותו למעמד מיתי כמעט). יותר מזה - הוא פשוט אחד השירים הכי טובים שיצאו פה. נקודה.

אין שיר אחר. אין רגע אחר. זה הכינורות, זו שמלת הנוצות, זו בירמינגהאם, אלו אוהדי בית"ר ירושלים שחוגגים את גביע המדינה יחד עם להט"בים מרחבי הארץ שחוגגים את הניצחון באירוויזיון, זה צביקה פיק ועופר ניסים ויואב גינאי בשיר אהבה לאישה באשר היא אישה, בין אם היא אימפריה על הבמה ובין אם היא נושאת תפילה ללא מילים. וחשוב מכל: זו דנה אינטרנשיונל. דנה שרה "דיווה" והעולם לא חזר להיות כפי שהיה. נעצנו על דגלנו באירופה, והוא בצבעי הקשת. ועליו מגן דוד גאה במיוחד.