בשיר הקלאסי של נורית זרחי, שהלחין יוני רכטר ושר אריק אינשטיין הגדול, מוצא הזמר בתוך תפוז מקולף, כמו בתוך קן, ילד ישן. במפתיע, הילד די מתרגז. "עשית פה חור, תקן את הפלח. נושב עלי קור", הוא דורש. והנה, הגיעה שנת 2024, וזה לא רק דיאלוג מתוק - אלא סדרה קומית טורקית בנטפליקס. נשבעים.
זו לא הוצאה מהקשר, אלא ממש התיאור הרשמי. "בדרמה שעלילתה מתפרשת על פני כמה עשורים, גבר הסובל מחרדה קיומית מתגעגע לגלגול חייו הקודם כוויטמין בתפוז ומנסה להתמודד עם משפחתו האקסצנטרית", נכתב באתר של נטפליקס על הסדרה שיצר ברקון אויה, שעומד גם מאחורי הסדרה הטורקית המהוללת "מוסכמות".
מדהים לא פחות: היא פשוט נפלאה.
מעמקי האלגוריתם של נטפליקס הוא בדרך כלל לא המקום שבו מסתתרות פנינים, אבל זה היוצא מן הכלל. "מחיאות כפיים רמות" (A Round of Applause) היא מה שהיה קורה לו חנוך לוין היה מילניאל שיוצר באיסטנבול. זו קומדיה שחורה, פואטית, שמפרקת מוסכמות חברתיות, כאבים כמוסים ושאלות קיומיות. לא פחות חשוב, היא פשוט קורעת מצחוק, ולפעמים גם עצובה עד מוות.
במרכז הסדרה, שנמשכת בסך הכול שישה פרקים בני פחות מחצי שעה כל אחד, משפחה טורקית גרעינית מהמעמד הבינוני. זיינפ (אסליהן גורבוז הנפלאה) ומהמט (פתיח ארטמן) הם זוג צעיר וחרדתי המצפה לילד. אלא שבנם, מטין (ג'יהט סובריולו), שלאורך הסדרה מתפתח מעובר-בדמות-אדם לילד בודד ולבסוף לגבר אבוד, בכלל לא בטוח שהוא מעוניין בכל זה. הוא בז - כבר בבטן - לחוסר המשמעות, למסכות, להעמדות הפנים, של הוריו ושל סביבתו כולה. הוא כל כך בז לכל זה, שהוא מעדיף בכלל לחזור לרחם, באופן המילולי ביותר. יותר מזה, הוא מעדיף לחזור לחייו הפשוטים והתמימים בגלגול הקודם, כוויטמין בתוך תפוז.
ככל שהשנים עוברות, מה שנראה כמו אידיליה בורגנית מתפרק לאט לאט. זיינפ ומהמט, שמכירים אחד את השנייה בעל פה, מתרחקים זו מזה ומדחיקים את הבעיות שלהם. מטין מנוכר לכל: למשחקים של חבריו, לכל מה שאדם "צריך לדעת" או "צריך לעשות", ובמידה רבה גם להוריו. לבסוף הוא מתנכר גם לעצמו ובז להתנשאות המופנמת שלו.
אם זה נשמע מדכא, זה לא-בלתי נכון. מה שמתחזה לקומדיית מצבים הוא אכן טרגדיה. מחיאות הכפיים - אלה שבשם הסדרה - ולצידם הצחוקים המוקלטים, הן אלמנט של פרודיה שממחישה את ההיפך: מתחת לכל זה מסתתר עצב גדול, בוודאי ככל שהסדרה נמשכת.
אלא שכל זה גם מאוד מלהיב, מלא המצאות, מקורי ושנון. ההתרחשויות סוריאליסטיות, תפאורות מתחלפות באחת, התרחשויות קומיות קורעות, ובעיקר - כל דיאלוג הוא דובדבן. כשמטין וחברתו, שניהם בני חמש, נפרדים - הם עושים את זה בשיחה מטורפת על אמת וזיוף. בתוך מערכת היחסים של זיינפ ומהמט עולות שאלות עמוקות על הורות וזוגיות, ועל הציפיות שכרוכות בכל אלה. בין קומדיית המצבים למונולוגים כבדי משקל, אי אפשר שלא להתאהב בכולם.
התוצאה אנושית כל כך, ומזכירה תפוז בשיא העונה: מתוק, חמוץ, עסיסי ומלא מיץ וחיים. לא תטעמו?