כמה דברים עמדו בעוכריה של הסדרה "מוסכמות" כשעלתה לנטפליקס; קודם כל, היא לא אמריקאית. שנית, היא לא באנגלית ודורשת צפיה עם כתוביות או דיבוב. ואז היא גם טורקית? הרי כולם יודעים שסדרות טורקיות זה סבוניה אחת גדולה, עם משחק מוגזם ומלודרמה מגוחכת. ונניח שהתגברנו על המכשול הזה, או שאנחנו דווקא ממיליוני האנשים בעולם שמאוד מחבבים סדרות טורקיות - אז מגיע האימג' ומוריד לנו לגמרי. אישה עם חיג'אב? זה לא נראה קליל ורומנטי כמו סדרה טורקית, אלא כבד ומעיק. ולמרות כל המחסומים האלה, הסדרה הפכה מהר מאוד ליקירת המבקרים וחביבת הצופים.
טורקיה היא מעצמה של סדרות טלנובליוֹת, על כל המשתמע מהז'אנר. אבל "מוסכמות" היא בשום אופן לא טלנובלה, שבה הכל גדול, דרמטי והרה-גורל. היא גם לא סדרת אקשן עירונית על החיים המלוכלכים של העיר המסוכנת, למרות שיש בתוכה את כל הנושאים שיכולים להתאים לשני הז'אנרים האלה: מפגש בין שני עולמות שיש ביניהם פער בלתי ניתן לגישור - פער מעמדות ופער דתי, עוני, אהבה נכזבת, סקס, מוות, שיגעון, ואפילו תקיפה מינית וחיפוש זהות מינית - נושאים שהם טאבו.
אבל סדרה כזו היתה דורשת מחוות גדולות ומלודרמה, ואילו "מוסכמות" מספרת סיפור קטן מאוד של חיים קטנים, כמעט אקראיים, של כמה דמויות אקראיות. הקסם שלה הוא בפשטות שלה. הכתיבה המתוחכמת מגישה את נקודות העלילה החשובות באופן מעודן ודק, משרטטת את הדמויות שכבה אחר שכבה מפרק לפרק, וחשוב יותר - יוצריה מציגים לנו הכל, ללא פחד. ככל שהיא יותר לוחשת, הקול שלה יותר צלול. כל סיפור שהיא מראה לנו מוגש באהבה וחמלה. לכל אחת מהדמויות יש עומק, היסטוריה, נסיבות חיים, שמתגלות לצופים בהדרגה, כשמגיע הרגע המתאים. אנחנו עדיין מגלים דברים גדולים על הדמויות כבדרך אגב, ממש בסצנות האחרונות.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
גדולתו של היוצר, ברקוּן אויה, היא בדרך שבה העדינות שבכתיבה ובבימוי עדיין מצליחה להעביר נושאים מורכבים, כמו סובלנות לתרבות אחרת, שיפוט של העומד מולך, מצבה של החברה בטורקיה, עולמן הפנימי של נשים, ועוד.
זה מתבטא בצורה מעניינת בשם הסדרה. למעשה, זו סדרה עם שלושה שמות (לפחות). שמה בעברית הוא "מוסכמות", שמה באנגלית תורגם ל-"Ethos" (אתוס), ושמה המקורי הוא "בִּיר בשְׁקדִיר" (Bir Başkadır). מוסכמות הן מערכת חוקים מקובלת חברתית, שנוצרה על ידי מי שבשלטון (הפוליטי, הדתי, החברתי, הכלכלי), שהם בדרך כלל האנשים שיש להם הכי הרבה זכויות-יתר בחברה. התרגום הזה לא לגמרי מצליח לתפוס את המורכבות והגודל של שם הסדרה באנגלית - Ethos. אתוס הוא לא רק מערכת חוקים ומוסר של חברה כלשהי, אלא גם במובן מסוים ההיסטוריה שלה, הסיפור שהיא בוחרת לספר לעצמה על עצמה, הדרך שבה היא משתקפת דרך נרטיב של שנים, לפעמים מאות שנים. אם מסתכלים על זה ככה, נראה שהסדרה מנסה לעשות משהו מאוד יומרני ולא פשוט - לייצג איזשהו חתך רוחב שמאפשר התבוננות חדשה של עין מבחוץ (אנחנו, צופי נטפליקס מכל העולם) בנרטיב של טורקיה, בסיפור שלה, בעיצוב מחדש שלה.
שני השמות האלה מדברים על הסדרה ברמת המאקרו - בחינת התרבות הטורקית בריחוק, בצורה כמעט אקדמית. אבל כמובן שיש לה גם שם נוסף, השם הטורקי המקורי שלה - "Bir Başkadır", ביטוי שמשמעותו היא "האחר" או "אחד שונה" או "משהו ששונה מכל הדברים האחרים". וזו כותרת שכבר מדברת על החיים ברמת המיקרו, בדרך היומיומית והמבלבלת שבה בני אדם נאלצים להתמודד עם השונות של האחר בכל יום, בכל רגע. חיי הדמויות מצטלבים במקומות שלא ציפו, והן מופתעות ולפעמים מטולטלות מהמפגש עם "האחד השונה".
פרח פלסטיק מזויף
הטלוויזיה הטורקית עוסקת ללא הרף בפער בין המעמדות והתרבויות בתוך המדינה. סיפורי האהבה הם כמעט תמיד סביב המתח בין משפחה ענייה למשפחה עשירה, בינה לבין העולם המודרני, שבו יש כסף, יוצאים לבלות, בונים קריירה (גם אם את אישה) ואף אחד לא אומר לך איך להתלבש. כמו ברוב המוחלט של הסדרות, גם פה העיר איסטנבול היא שמייצגת את העולם הזה, עם הפנים הקוסמופוליטיות העירוניות שלה, חיים מערביים-למראה, מלאים ביוגה, פסיכולוגיה, יחסי מין מזדמנים, אופנה ומותרות.
הצד השני במשוואה הוא משפחה מסורתית (לפעמים עשירה, לפעמים לא), שבה כולם גרים בבית המשפחה יחד עד החתונה, בראשה עומד הפטריארך ועל פיו יישק דבר. בין אם זה אב, סב, או אח, ממש כמו ב"מוסכמות", נשות המשפחה חייבות לקבל רשות לעשות כמעט הכל - החל מללכת לעבוד, וכלה באיזו שעה לחזור הביתה, לא משנה באיזה גיל הן. בדרמות הטורקיות לא מדברים בדרך כלל ישירות על דת, אבל היא נוכחת כל הזמן, בטשטוש בין מה שנחשב ראוי, צנוע, מכובד ושומר על כבוד המשפחה, לבין מה שמקובל בחברה המסורתית, הדתית, מה שנחשב לרצון אללה. בסדרה הזו כל המתח הזה הונח על השולחן, חשוף ומפורש. לא בגסות, לא בקריאת תיגר, אלא בעובדתיות כמעט יבשה. הנה, זו המציאות שכולנו מכירים.
העלילה, שמשרטטת שנה בחיי הדמויות, לוקחת אותנו ביד דרך סצנות קטנות, רגעים בחיים, ובדרך יש פירוק של כל מה שחשבנו על הדמויות כשרק פגשנו אותן. בסוף אותה שנה כולם עברו תהליך בתוך העולמות הפרטיים שלהם, ואולי זה קרה גם לצופים. כמו שהמפגש של מרים עם פרי שינה את שתיהן, גם לנו הייתה הזדמנות להתעמת עם השיפוטיות שלנו.
מסתבר שמרים, עם המטפחת, הפתגמים וה"אינשאללה" שלה, היא לא איזו אישה בורה שזקוקה לעזרה של הפסיכולוגית המלומדת, אבל ממילא לא תבין מה המטפלת אומרת לה. למעשה היא חדה וחכמה. היא אולי לא למדה, אבל היא מסוגלת לראות את המניפולציה העדינה של פרי. למרות שבהתחלה היא נראית חולמנית, מאוהבת בבוס שלה ובחיים הכביכול-זוהרים שלו, היא מתגלה כאישה פרקטית שמסוגלת לראות הזדמנות לחיים טובים כשהם מוצעים לה, אם בצורת עזרה וטיפול, ואם בצורת הצעת נישואין מחוץ לעולם הפנטזיה. פרי מצידה הצליחה ללמוד על עצמה לקח מטלטל, להביט בדעות הקדומות שהונחלו לה בילדות ולהתעלות מעליהן. הדבר הפך אותה לאדם משוחרר יותר, שמח יותר, אמפתי יותר.
רוייה, שמהסצנה הראשונה שמו עליה תווית של "משוגעת", זו שלכאורה היא אבודה, פרנואידית, מסכנת את ילדיה - יודעת בעצם מה עליה לעשות כדי למצוא שוב את עצמה. היא מראה אומץ ועוצמה שאי אפשר היה לנחש שקיימים בתוכה כשהיא מתעמתת עם העבר הטרגי שלה ושמה אותו מאחוריה. גם היירוניסה מצאה את האומץ לעזוב את בית ילדותה ואת אביה האהוב, לעמוד מולו כפי שהיא באמת, ללא כיסוי ראש, ולצאת לדרך חדשה, למקום שבו יש לקוות תוכל לחיות עם אהובתה.
היוצר מודע מאוד לכך שאף אחד לא מצפה מסדרה טורקית להיות כזאת. המתח בין המעמדות משתקף אפילו פה, כשהסדרה ממש משתמשת בסתירה הזו בתוך העלילה. מרים, שמייצגת את המעמד הנחות-לכאורה, היא צופה אדוקה של אותן הסדרות הטורקיות, הנחשבות גם הן (בטורקיה וגם פה אצלנו) לנחותות, מתאימות ל"עמך" ולאנשים במעמד הנמוך. אפילו מליסה, שחקנית ראשית בדרמה שבה מרים צופה, מרגישה צורך להתנצל ולהקטין את חשיבות הסדרה בפני אלה שהיא מנסה להרשים. "היא לאנשים פשוטים, אנשים מאנטליה, מהשכונות…" היא אומרת. מביך אותה שהיא משתתפת בסדרה "מטופשת", עד כדי כך שהיא מבטלת את ההישג של עצמה.
כשמרים פוגשת בטעות את מליסה היא בשוק - ההבדל בין השחקנית לדמות שהיא משחקת מבלבל אותה. היא מאוכזבת שהדמות "שניז" היא לא מה שדמיינה, ולא עומדת בסטנדרטים של מה שנחשב טוב ותמים בעולם של מרים. באותו הזמן יש לה "קראש" על הבוס שלה, סינאן, למרות שהוא לא עומד בסטנדרטים האלה בכלל, מכיוון שהוא ואורח החיים שלו מזכירים את הגיבורים ההוללים והעשירים של אופרות הסבון. כפי שרמז ההודג'ה לגבי רוייה, נראה שגם מרים קצת מאוהבת בפרח המלאכותי, אבל החיים הם לא כאלה, לא מושלמים מפלסטיק.
באופן אירוני, כל השחקניות והשחקנים ב"מוסכמות" כיכבו בעבר בטלנובלה טורקית כזו או אחרת. כולן וכולם היו בוודאי במקום של מליסה ונאלצו לסנגר על העבודה הזו, למרות שמיליוני אנשים בכל העולם אוהבים אותם, למרות פרסים וכסף ופרסום, למרות שיש סדרות טורקיות מעולות. עדיין יש מוסכמה חברתית מאוד חזקה על מה ראוי ומה נחות, מה היא יצירה מופתית ומה היא יצירה ירודה. יש תחושה שהיוצר מודע מאוד לעובדה שהסיבה היחידה שהסדרה שלו תתקבל כשווה בין שוות (בנטפליקס), ושתימצא "ראויה" לביקורת בכפיפה אחת לסדרות אמריקאיות הרבה פחות טובות ממנה, זו העובדה שהיא מיוצגת כ"לא טלנובלה טורקית כמו שאתם מכירים". בכל כתבה, ביקורת, ואפילו תגובות הצופים, אפשר למצוא וריאציות על "הסדרה הטורקית המפתיעה", "זו לא כמו הסדרות הטורקיות, זו סדרה איכותית", וכדומה. אויה מצא את הדרך לדבר על זה ברמת המטא, בתוך הנרטיב, וזו רק עוד דרך לשקף לנו את המוסר הכפול בחברה, וכיצד אנחנו נוהגים להגדיר אנשים ודברים כ"דבר שהוא אחר" כדי להרגיש טוב יותר עם עצמנו.
חלון לים התיכון
טכניקה נוספת שבה הוא משתמש כדי להעביר את המסרים שלו היא הבימוי המסוגנן, שמחבר אותנו לזיכרון הקולקטיבי הטורקי, להיסטוריה התרבותית של הארץ הגדולה והמגוונת הזאת. הרי הבטחנו אתוס, לא? הסדרה מודרנית אבל מצולמת כמו סרטים ישנים, עם אסתטיקה של שנות השבעים - קולאז'ים של נוף, זום-אין מהיר מתוך צילום רחב, ואפילו הצבעים מזכירים לפעמים סרט "בורקס" מלפני 40 שנה. אם זה לא מספיק, על כותרות הסיום אנחנו רואים צילומים אקראיים מרחובות טורקיים בשנות השמונים, ומספר פעמים נעשה שימוש מאוד מכוון בהופעת VHS מגורענת של הזמר הטורקי האהוב פרדי אוזבאן, שפעם המוזיקה שלו חצתה קהלים, אבל היום הוא כבר נשמע קיטשי ודביק. אך הסדרה לא לועגת לעולם הישן, אלא מתרפקת על הקיטש הנוסטלגי והרומנטי הזה, נותנת לו מקום של כבוד, ומשתמשת בו כדי לסמן מאיפה באה החברה הטורקית ולאן היא הולכת.
ולא חייבים להיות טורקים כדי להרגיש את זה. הסדרה הזו פורטת לישראלים בדיוק על אותם מיתרים, ומפתיע לראות כמה הנוסטלגיה הזאת איכשהו פשוט מדברת איתנו בשפתנו. גם אנחנו ים-תיכוניים, גם שנות השבעים והשמונים שלנו נראו ככה, גם אנחנו עשינו סרטים דביקים, מפוצצים במלודרמה, על צרות של עניים ואהבה בלתי אפשרית בין מעמדות. הכל ב"מוסכמות" מוכר, לוחץ על כפתורי זכרונות נשכחים, ששייכים לסרטים כמו "נורית", "שרית", אפילו "קזבלן", שלא לדבר על הסרט הערבי של שישי בערב. העין רגילה לתפאורה הזאת, ללבוש הזה, והאוזן מורגלת למוזיקה האורקסטראית הגרנדיוזית.
ולא רק הנוסטלגיה עובדת עלינו. הרי גם בישראל יש באותה מטרופולין בנייני ענק עם דירות מודרניות ומסדרונות ללא ייחוד, וגם בתים חד-קומתיים מאולתרים עם גגות פח באזורים שנראים כמעט כפריים. ואם זה לא מספיק, אז לא צריך ללכת רחוק כדי לזהות קרע חברתי דומה ממש אצלנו, רק בשינוי אדרת, בהשוואה המתבקשת עם התהום הפעורה בין ישראל החילונית לבין ישראל הדתית-חרדית. גם אצלנו, אנשים שמטיפים לפלורליזם וחופש הביטוי מקבלים חלחלה למראה אישה בשביס, והעולם הדתי מתקשה להביט על חילוניות כעל משהו לגיטימי, שלא חוטא מעצם קיומו. אם היו מעבדים את "מוסכמות" לסדרה ישראלית, כשהפעם הדמות של מרים היא רווקה דתיה שצריכה לקבל רשות גם מאחיה הגדול וגם מהרב ללכת לטיפול פסיכולוגי, האם היו מצליחות מרים ופרי הישראליות לתת מקום זו לזו ולהתגבר על ההבדלים האלה כדי להשתנות ולהיפתח?
ואולי נחזור לרגע לישראל של עידן "סרטי הבורקס", בהם הקרע החברתי נסב סביב מזרחים לעומת אשכנזים, וזה היה חוט השני שעבר בכל הנרטיבים ההם. המזרחים שנחשבו נחותים, עניים, בורים, והיחס שלהם לדת עורר שאט נפש באשכנזים, שלעומתם מיצבו את עצמם כעליונים, עשירים, אקדמאים וחילוניים. הקרע הזה עדיין נמצא עמוק בליבה של ההוויה הישראלית. ולמרות שהעשורים החולפים שיפרו את המצב, הגזענות והדעות הקדומות עדיין עולים לפני השטח. שלא לדבר על הזיכרון הקולקטיבי של כולנו, זה שמזהה את עצמו או את ילדותו באימג'ים שמקשטים את "מוסכמות". המזרחית הפשוטה והגסה עם השפה המפולפלת, לעומת האקדמאית האשכנזיה העצורה - גם אלה קלישאות גזעניות שאותן שתי דמויות נשיות יכולות לייצג בדרמה הישראלית.
הסיבה שהסדרה הזו מצליחה כל כך בישראל, מלבד איכותה ויופיה, נובעת פשוט מכך שהיא מראה מאוד מדויקת שלנו. באופן מפתיע, האתוס של טורקיה לא מאוד שונה מחלקים באתוס הישראלי. כולנו בישראל נמצאים איפשהו בין שני העולמות האלה, בין פרי שבוחרת לחיות בבועה האינטלקטואלית והמודרנית שלה, ויש לה דעות נחרצות על "אחר" שמעולם לא באמת פגשה, מלבד עוזרת בית כזו או אחרת; דרך מרים הנאיבית כביכול, הרואה בעולם של פרי פנטזיה רחוקה או אידיאל שאין לו קשר למציאות של חייה; ועד היירוניסה, שמשתוקקת לחיים בצד השני, לא כי הם נראים זוהרים, לא כי היא לא אוהבת או מכבדת את העולם שממנו באה, אלא כי רק בעולם האחר תוכל אולי להיות מי שהיא באמת.