אם תוכן מדכדך היה ענף אולימפי, ישראל הייתה מעצמה. לפעמים היא גם אוהבת לייבא קצת עצב מבחוץ. על הפרק: המחזה הקלאסי של טנסי וויליאמס, "ביבר הזכוכית" משנות ה-40, בהפקה של תיאטרון החאן, ובבימוי של אריאל נ. וולף. זו הפעם התשיעית לפחות שהוא עולה בישראל, אבל הוא כנראה תמיד רלוונטי: תמיד יש אנשים שלכודים בחיים ללא עתיד. תמיד יש אנשים בודדים שהחלומות מתנפצים להם בפרצוף לאוסף של רסיסים.
החורבן הזה מתרחש הרחק מכאן, בבית של משפחה אמריקנית אחת שמתקשה לשרוד - נפשית, כלכלית, וחברתית. האב נטש מזמן, והעול נופל על אם דיכאונית (עירית פשטן), עובדת טלמרקטינג שמוכרת בטלפון מוצרי טיפוח ואנטי-אייג'ינג לנשים אחרות, מתרפקת בעצמה על ימי צעירותה, ועדיין חיה עם שני ילדיה המבוגרים והאבודים: טום הבודד (איתי שור), שמתפרנס מעבודה במחסן, הומו בארון שמסתיר את חייו ורגשותיו ונמצא בעימות אינסופי עם האם; ולורה האומללה (אנה פוגטש), שסובלת מחרדה חברתית איומה, ומשקרת גם היא לגבי חיי היום-יום שלה. לורה לא עובדת, לא לומדת, ולא מתקשרת למעשה עם איש חוץ מבני משפחתה הגרעינית. את עיקר רגשותיה היא מפנה לדבר היחיד שהיא מסוגלת להתמודד איתו: אוסף של דגמי בעלי חיים מזכוכית, שנותנים למחזה את שמו, ואת הנושא המרכזי שלו - חיים קפואים, דוממים, שבירים, שלא מסוגלים לפרוח.
האם הדיכאונית, אמנדה, הרדופה עדיין על ידי הזיכרונות המיופים על מחזרים שכמעט והבטיחו לה חיים הרבה יותר טובים, מאמינה שהמשפחה האבודה תיגאל על ידי הגשמה של אותה החמצה: כלומר, שלורה המסכנה תמצא חתן, ובכך ייפתרו כל צרות המשפחה: הבדידות שלה, העתיד המשפחתי וכמובן העול הכלכלי. כאן נכנס לתמונה ג'ים (גל זק), מי שהיה הכוכב של התיכון שבו למדו טום ולורה, אך החיים אכזבו גם אותו, והיום גם הוא עובד באותו מחסן כמו טום. בעיני לורה, הוא מייצג זיכרון של אהוב מהחלומות. בעידודה של אמנדה, שדוחקת בו להביא חבר שיחזר אחרי לורה, טום מזמין אותו לארוחה. מה שנראה על הנייר כתיקון קולקטיבי, קורס בסופו של דבר באופן העגום ביותר שאפשר. התקווה האחרונה מתפרקת, התשתיות קורסות, וטום, המספר את הסיפור, עוזב שלא על מנת לחזור.
זהו סיפור עגום על הקיום האנושי. לאנשים האלה אין גאולה. הם שקועים בפנטזיות שלא יתגשמו, ומוכרים פנטזיות שקריות אחרות לאנשים אחרים. השקר מתפרס על פני כל הזמנים: העתיד המבטיח שלעולם לא יגיע, העבר העלוב שנחגג באופן נוסטלגי אפילו שהיה נורא, ובמיוחד ההווה - פרודיה על חיים הגונים של תא משפחתי מתפקד לכאורה. הזיוף של ההוויה כה עמוק עד שהדמויות מאמינות בו בכל ליבן, אבל מבט מקרוב מגלה אמת עצובה להכאיב.
הפער בין החלומות של גיבורי המחזה למציאות העלובה של גיבוריו באה לידי ביטוי במחזה באופן כפול. הרובד הראשון, המובן מאליו, הוא הרגשי-פסיכולוגי: זהו הפער בין מה שהגיבורים מספרים על עצמם לבין הקשיים האנושיים שאיתם הם מתמודדים - מי בהתמוטטות עצבים, מי בהדחקה עצמית, מי בהדחקה של העולם. הפער הנחבא יותר הוא המעמדי. מדובר במשפחה מהמעמד הבינוני-נמוך, כשהמפרנס העיקרי עזב, האם והבן הבכור עובדים במשרות של צווארון כחול, והבת בכלל לא. הם טובעים בחשבונות, בלי שום יכולת להרים את הראש מעל המים. החלום האמריקני הקפיטליסטי חסום ממילא עבור האנשים האלה.
ואמנם, ההפקה המחודשת של החאן מתמקדת אסתטית בפערים האלה: בין מה שנראה, ובין מה שיכול היה להיות או מה שהגיבורים מספרים על עצמם. צמוד לטום המספר, נמצא על הבמה רוב הזמן צלם וידאו - שבהמשך יתגלה כג'ים - וכך נוצר צרור של השתקפויות שמוקרנות על מסך גדול בשלושה גדלים: דגמים מביבר הזכוכית, השחקנים והסרט שמציג אותן באופן אמיתי ושקרי לחלופין, לפעמים תואם את מה שקורה על הבמה ולפעמים לא. האפקט המרתק והמקורי הזה יוצר כמה התרחשויות שונות בו זמנית וממחיש את הרב-ממדיות של הסיפור. כמובן, על פי רוב, זהו אפקט טראגי.
טראגי-קומי, בעצם. לא חסר הומור ב"ביבר הזכוכית", אבל זה הומור שנגוע בעצב עמוק. הדמות המצחיקה, המשמעותית ביותר, היא זו של האם. פשטן עושה כאן תפקיד גדול. היא מזקקת בכישרון את הדמות הפתטית, הנאיבית ושבורת הלב הזאת, עד לכדי פרודיה אכזרית ומשוכללת. אמנם, כל הדמויות במחזה הן עלובות במידת מה, מנוכרות מהעולם שסביבן ומעצמן, כך שקשה להתחבר אליהן. כך שלמעשה, על השחקנים לגלם דמות שהיא בהכרח חסרה, בהכרח קטנה מהחיים, בהכרח אנטי-נוצצת - משימה מורכבת לאין שיעור. גם שאר הקאסט מתמודד עם האתגר הזה באופן מעורר הערכה: שור כאיש הקטן שנושא עיניו אל הבריחה; פוגטש כצעירה הסהרורית שלכודה בתוך החרדה שלה; ובהחלט גם זק, שבתפקיד קטן יחסית אך אינטנסיבי מדגים בכישרון את הצניחה מתהילת הנעורים אל הכלום שהחיים הבוגרים מציעים. אכזבה מתחברת לאכזבה, כל סיכוי לאהבה ולעתיד קמל. אתה יושב בקהל ומבין: אין שום מוצא. קשה להנות בלב שלם מיצירה עם מסקנה כזאת.
ובכל זאת, המכלול מטלטל. "ביבר הזכוכית" מצליח באמצעים פשוטים יחסית לתאר את הפנים והחוץ של הטרגדיה הזו גם יחד - מה שנאמר ומה שלא נאמר, הפנטזיה והדבר כפי שהוא באמת, ההיאחזות בפיסת תקווה והקריסה המונומנטלית שלה. אין מה לומר: זה לא רק שהביצוע מצוין, אלא שהוא הולם היטב את התקופה.