ההופעה של אייל גולן אמש בבלומפילד נראתה כמו אירוע לאומי. לעיני 30 אלף מעריצים לבושים בלבן, קוד הלבוש שאיתו התבקשו להגיע, הוא עלה לבמה וכמו בטקס יום הזיכרון הספיד את החיילים שנהרגו אתמול ברצועת עזה באסון הנגמ"ש, דיבר על הקורבנות, על המשפחות, על החטופים, על אחדות, על לנצח ביחד - ואז שר את "התקווה", כשכל האצטדיון מצטרף אליו, כולל פצועי צה"ל ממחלקות השיקום שישבו בשורה הראשונה. רק אז הוא התחיל לשיר, את "דמעות" כמובן, כי הגשם הפסיק והדמעות ממשיכות.
לקראת סיום המופע הוא הקדיש את "לוחמת" ללוחמות של "חרבות ברזל" - הטנקיסטיות, לוחמות החי"ר, הרופאות, הסמב"ציות - ובמיוחד לתצפיתניות ממוצב נחל עוז שנהרגו ב 7 באוקטובר, כשבזמן השיר, שמותיהן ותמונותיהן מתנוססות על המסך הענק, ובני משפחות של חללות המלחמה מניפים שלטים ודגלים עם הקדשה של השיר ליקירותיהן שנפלו.
ואז הגיע תורו של יום העצמאות. את "עם ישראל חי", יחד עם מקהלת ילדים שאצטדיון שלם שר ביחד איתה, הוא הקדיש לשלושה חטופים, זיו וגלי ברמן ותהילה דמארי, עובדי חברת ההגברה "סינקופה" מקיבוץ כפר עזה, שעבדו איתו לפני שנחטפו, ייחל לכך שיעבדו בשנה הבאה במופע "GOLD 2025" והוסיף נאום על "העם הכי חזק" ו"להישאר מאוחדים". ואז קטע טראנס, אולי לזכר מסיבת הנובה ברעים, שכלל את הפזמון של "באור גדול", הדואט שלו עם עדן חסון, ואת הפזמון של "אתה המלך", הדואט שלו עם חיים ישראל, שגולן שר עטוף כולו בדגל ישראל, ואת "מי שמאמין לא מפחד" עם מצעד של דגלנים שעלו לבמה וצעדו עליה עם דגלי יחידות צה"ל (אמיתי), כשמעליהם תותחי קונפטי צובעים את השמיים בתכלת-לבן. מירי רגב היתה יכולה לבוא ללמוד איך מרימים הפקה לטקס המשואות.
שני הקצוות האלה, ההתחלה והסיום, הבדילו את "GOLD 2024", המופע הנוכחי של גולן, אליו נמכרו 150 אלף כרטיסים בחמש הופעות, מהמופעים שקיים בבלומפילד בשנים קודמות. המלחמה היא זו שיצקה תוכן חדש לתוך הקונספט שגיבש עם הצוות שלו, ובכך החזירה אותו, לפחות בעיני הקהל שלו, למעמד "הזמר הלאומי", אליו שאף למתג את עצמו בעשור וחצי האחרונים. יחד עם "עם ישראל חי", שהפך למעין המנון המלחמה, שיר שכבש גם את מעוזי ההתנגדות הקשים ביותר, גולן חזר להיות הקול של ישראל, הקול של המדינה, או לפחות של חצי ממנה.
מהלך נוסף שסימן במופע הזה את החזרה לקונצנזוס היה האירוח של זאב נחמה ותמיר קליסקי מאתניקס, שהעלו את גולן לגדולה בתחילת הקריירה ויצרו עבורו שלושה אלבומים עמוסים בלהיטים. סגירת המעגל שלהם אחד עם השני וסגירת המעגל שלהם עם גולן, היא עוד סמל לאחדות. "הם גילו אותי", אמר לקהל, וביצע עם אתניקס את "מחר אני בבית" שלהם ואחריו מחרוזת להיטים שאין ישראלי שלא מכיר על-פה, מ"צאי אל החלון", דרך "BMW שחורה" ו"לקנות לך יהלום" ועד "יפה שלי". למרות תקלות סאונד בשירה של נחמה, זה עבד יפה.
מעבר לאהדה העצומה, גם השעתיים פלוס של המופע עצמו הראו עד כמה גולן הוא פנומן, תופעה ייחודית במוזיקה הישראלית. הקול החד פעמי שלא היה כמוהו, ספק אם יהיה, על עשרות החקיינים שקמו לו. השליטה בקול, הפקת הצליל, העוצמה, הדיוק, אופן הבעת הרגש, השירה שנשמעת לפעמים כמעט מושלמת מדי. הכריזמה שהיא שואו בפני עצמו, הנינוחות שבה הוא מתנהל מול כזו כמות של קהל, כשמאחוריו ארמדה של 40 נגנים, כולל התזמורת הסימפונית ירושלים. לאורך השנים היו הרבה זמרים שרצו להיות "כמו אייל" ולשיר "כמו אייל", חלקם נגוזו, חלקם בירידה, האופנות מתחלפות, הטרנדים משתנים, כוכבים צעירים צצים, כובשים היכלים לפרקי זמן קצרים ואחרי שנתיים שוכחים מהם ועוברים לטרנד הבא. גולן נשאר יציב, למרות כל המהמורות שבדרך והביקורות שחטף, שלא קשורות כולן למוזיקה.
אולי זה בהשפעת הטיקטוק, אולי כדי להספיק לתת לקהל טעימות מכמה שיותר להיטים בערב אחד - בדומה למופע הקודם, גם הפעם עבד גולן בשיטת הדחיסה היוונית, עשרות שירים בשעתיים, דקה וחצי לשיר, בית ופזמון, ועובר הלאה לשיר הבא, יוצר מחרוזות של תריסר דקות שכוללות שמונה שירים. מחרוזת שקטה, מחרוזת קצבית, ושוב שקטה ושוב קצבית. מעטים השירים שזכו אמש לביצוע מלא, למשל הלהיט הענק "עיר נמל" מהאלבום הקודם. "עם ישראל חי", האלבום החדש שלו, למתעניינים, שלח למופע הזה שלושה נציגים בלבד, כולל שיר הנושא כמובן, בשונה מהשיטה בה עבד בעבר, כשהיה מבצע בכל שנה במופע חדש לפחות שבעה שירים מהאלבום שיצא באותה השנה. אבל קשה לבוא אליו בטענות, עם רפרטואר של עשרות רבות של שירים שהקהל שר במקהלה וכשכותרת המופע היא "גולד", כלומר מיטב הלהיטים.
וכמו במופע הקודם, גם כאן התחושה היתה שגולן מנסה לעשות בישראל סוג של לאס וגאס. להיטים, שואו, בידור. תזמורת ענקית בגיבוי ממוחשב, להקת רקדנים עם תלבושות מתחלפות ששטפה את הבמה מספר פעמים, מסכי ענק איכותיים עם בימוי וידיאו יצירתי, תאורה צבעונית (שלפעמים השאירה אותו חשוך מדי), להביורים על הבמה ("כי לא מספיק חם", אמר בהומור), להביורים בשמיים, קונפטי, קאט-ווק ארוך, שהוא נמנע מלהגיע אליו הרבה, אולי בגלל תקלת סאונד מתמשכת וחשש לפידבקים. אבל בניגוד למופע בשנה שעברה, ובהשפעת המלחמה, הפעם הוא היה קצת פחות מחויך ושמח, והתרכז יותר ברגש.
את "מופע המחצית", בו גולן ירד לנגב את הזיעה ולהחליף בגדים, סיפק אמש יגל אושרי עם אחד מלהיטי המלחמה, "לצאת מדיכאון". כותרת שיכולה להיות המוטו של המופע כולו. אייל גולן הוכיח בשנה הזאת שלהיט אחד ענק בתזמון הנכון שווה תחייה מחודשת של מעמדו בשפיץ של האמנים בישראל. מה יקרה הלאה? ימים יגידו, שר פעם מישהו.