האלימות המשטרתית המטורפת נגד המפגינים נגד הממשלה - כמו גם נגד אוהדי כדורסל שבסך הכול רצו לראות דרבי - בוטה מתמיד. המכתזית יורה על רופאים. אנשים מותקפים בכל הכוח. אלה עובדות. אי אפשר להגן על זה, אי אפשר להצדיק את זה. אבל אם תצפו בטלוויזיה תראו שאפשר לנרמל את זה. באיזון שקרי, במסגור כוזב, בחוסר אמפתיה, באדישות, בהאשמת הקורבן, בהיתממות, בהמעטה מכוונת בחומרת האירוע.
כך השוטרים מכים, המגישים קצת נוזפים אך בפאנלים ממהרים לדבר על "שני צדדים", והכותרות מכריזות על "יממה אלימה" וכמובן הקלאסיקה "עימותים של מפגינים עם שוטרים", כדי לפזר מסך עשן, לעמעם את ההבדלים המובהקים בין התוקף למותקף, והעיקר לצקצק. שהרי, מול האלימות הקיצונית חייב להיות איפשהו גם מפגין קיצוני, או אוהד כדורסל קיצוני, שבעצם "מגיע לו". מכיוון שכך, הוא יחטוף גם בפעם הבאה. אז מה אם הוא רופא עם סימון ברור שנוכח כדי להגיש סיוע, או, אם אין לו תירוץ, סתם אזרח שמפגין נגד הממשלה הלא נכונה.
זה נעשה לעתים בניסוחים מיתממים, שהרי "האיזון הקדוש" המפורסם הוא כמעט תמיד דרכה של התקשורת להיתמם, להתחבא במקום לנקוט עמדה. קחו דוגמה קטנה לניסוח מיתמם: אצל אלמוג בוקר הציגו קולאז' תחת הכותרת "משמאל ומימין מסיתים ומפלגים". יחי השוויון. בכותרת המשנה - משפט רע מאוד, אבל של מי וממתי? של רננה רז (!), לא אישיות פוליטית או שם שבכלל מוכר בכל בית, מפודקאסט בן חודשיים (!). מכעיס, אולי אפילו מזעזע, אבל בטח לא יותר ממה שנדחק לשולי המשפט: סגן יו"ר הכנסת, אדם שדווקא יש לו תפקיד ונוכחות ציבורית, שהשווה היום בין מפגינים למחבלים בזמן מלחמה, באמירה מפורשת על גלי האתר. והנה: להסתה האומללה של דמות משמעותית הודבקה אמירה מהעבר של דמות זניחה, שאף אדם לא יטען בתום לב שיש לה השלכה כלשהי על המציאות, ויש לנו גזרה שווה. בדיחה.
כל זה נועד להכין אותנו לריאיון ענייני וראוי עם ד"ר טל וייסבאך, הרופאה שכמעט איבדה עין מהמכתזית, ואמנם, התכנית מכירה בכך שבזאת הגבול נחצה, אך לא לזמן רב. הכותרת "שיא חדש באלימות משטרתית" מתחלפת בהמשך בכותרת החליפית "המחאות יצאו משליטה: משיכות בשיער ועצמות שבורות". מי בדיוק יצא משליטה? מי משך בשיער ומי שבר למי את העצמות? הצופה הסביר מבין את המשפט הזה הפוך ממה שבאמת התרחש. וכשכותרת מטשטשת במקום לחדד את הסיפור, החדשות מתבזות.
אבל בעוד אלמוג בוקר באולפן של חדשות 13 דווקא היה ענייני ורציני הרבה יותר מאשר הכותרות שליוו את המהדורה שלו, בינתיים בקשת 12 רפי רשף עשה את הבלתי ייאמן. באדישות מופגנת ובחוסר רצון מובהק, הוא ניהל את אחד הריאיונות האיומים שנראו על המסך זה זמן.
רשף, תחת הכותרת "עימותים ומעצרים אלימים במחאה", התמקד בסרטון של מפגין ששוטרים תועדו מכים ומושכים לו בשיער ("עד הבוקר חשבו שמדובר באישה", הוא ציין משום מה יותר מפעם אחת). אותו מפגין, הרן יקיר, הוזמן לאולפן, אבל רשף לא רצה לשמוע אותו. יקיר ביקש לדבר על הסיבות שיצא להפגין. רשף קטע אותו ("זה לא עשה אותך שונה משאר המפגינים"). יקיר דיבר על תחושת הבגידה שהוא חווה כאזרח שמוכה על ידי המשטרה. רשף קטע אותו ("בוא תהיה איתי רגע, תנסה להסביר לי למה, איך הם הגיעו אליך"). יקיר מספר שהשוטרים קראו לו "בן זונה". רשף מתעניין יותר בעילת המעצר. יקיר מבקש לציין את עורכי הדין שסייעו לו. רשף קוטע אותו שוב ("נתת קרדיט"). וכן הלאה וכן הלאה עם התשאול. למי שנמצא על הספה לא נותר אלא להתכווץ מחוסר הנימוס והיעדר האמפתיה הבסיסית או האכפתיות כלפי מי שלפני רגע ראינו חוטף מכות רצח. האייטם נגמר ורשף מיהר לעדכון על חוק הג'ובים. אחר כך הוא ישאל את דפנה ליאל בהקשר הזה: "את חושבת שחוץ ממך מישהו עוד מתרגש מזה?".
וזה בדיוק העניין. נכון, האדישות בקולו של רפי רשף היא כבר סימן היכר. נכון, במדינה כמו ישראל כבר אי אפשר להזדעזע כי כל יום מביא איתו חרפה חדשה. אבל לא צריך לבלבל אדישות לאלימות והיעדר אמפתיה עם מקצוענות וענייניות, להיפך: תקשורת אדישה היא מה שמאפשר לעוול לחזור על עצמו. כי אם הלא-נורמלי מעורר כל כך מעט עניין, אז כנראה שהוא לא כל כך נורא. אחר כך נצקצק כולנו שוב, בפעם הבאה שייחצה הגבול.