הבת הקטנה שלי לומדת להכיר את העולם, את העברית, את הטבע שמסביב. היא אחראית על המתיקות, נעמי שמר - על הפסקול. עם "שנים עשר ירחים", אנחנו לומדים להכיר את לוח השנה (יש לה יום הולדת בחשוון, כשהיורה רוקד על הגג). עם "אלף-בית" - אותיות ומילים (וציורים בגיר וצבע). עם "הפסנתר" - שמות של תווים (ובעיקר דו דו סי לה סול, וזה הכול). עם הלחן של "מה עושים העצים", למילים של ע' הלל, אנחנו שואלים שאלות, ועם "נגיד" אנחנו ממציאים שיחות מצחיקות. עם "הטיול הקטן" אנחנו נרדמים, מבטיחים לכלנית שניפגש מחר.
לא המצאנו, הבת שלי ואני, שום דבר. הרי זה ככה אצל כולם. ילד לא יכול לעבור במערכת החינוך הישראלית, בגנים ובכיתות, בלי לפגוש את נעמי שמר, שבימים אלה מציינים 20 שנה למותה. בעצם, גם אני גדלתי ככה, עם הקלטת "אצלנו בפסנתר" למשל, אז מיקי קם, חיים צינוביץ', רינת גבאי ומשה בקר לקחו את דור הווידאו אל העולם שמתחת לפסנתר כנף מכושף. אמרו את זה גם לפניי: יש כבר בוודאי שלושה דורות של ישראלים שגדלים על שירי נעמי שמר, שכתבה ישירות לילדים כבר מסוף שנות ה-50 של המאה שעברה, ועשרות מהם הפכו לקלאסיקות.
קלאסיקה היא לא מילה ריקה. הרפרטואר העצום של שמר כולל הרי המוני שירים שהם נכסי צאן ברזל. אפשר לריב עד מחר אם "שנינו מאותו הכפר" עולה על "ירושלים של זהב", אם "עצוב למות באמצע התמוז" משלים את "נועה", אם "העיר באפור" מנצחת את "עיר לבנה", או אם "לו יהי" מלא ביותר נחמה מ"על כל אלה". ממילא הרשימה הזו אקראית לחלוטין - אפשר היה לשבץ בה עוד אינספור שירים אחרים של שמר, ששוצפים בזרם הדם הישראלי כמו היו ירדן.
כן, השירים המופלאים האלה ממשיכים ללכת איתנו. גם אחרי הרבה שנים, וגם אם הזמן נתן בחלקם סימנים, הם עדיין מושלמים, בוהקים כיהלומים שלוטשו בידי כותבת השירים הכי גדולה בתולדות ישראל. למרבה הצער, כמו כל מה שמכונה "שירי ארץ ישראל", המגירות האלה הולכות ונפתחות מעט מדי, בעיקר במועדים הלאומיים, והיופי הזה נמנע מאיתנו (והרי: אנחנו זקוקים ליופי, לניסוחים בוהקים, לדרך ארץ, אולי יותר מתמיד).
אבל ראו זה פלא: בכל מה שנוגע לשירי הילדים שלה, כמו מאומה לא קרה. אותה הדומייה וגם אותה התפאורה. הורים ומורים ממשיכים להיעזר בהם וילדים ממשיכים לשתות אותם בצמא אדיר. ואפשר להיות בטוחים שזה ימשיך ככה: גם אחרי שכולנו נלך לכל הרוחות, ילדים ימשיכו ללמוד שא' זה אוהל וב' זה בית, וישננו מתי נתן הדקל פרי שחום נחמד. לא היה זיקוק אידיאלי יותר לצורך הזה. ספק אם יכול להיות. בינתיים, בזמן שכולם ידברו על המנונים למבוגרים, על שירים רציניים ומכובדים כמו "החגיגה נגמרת" או "בהיאחזות הנח"ל בסיני" המופלאים, חשוב לזכור גם את הקסם הבלתי מתכלה שבמורשת של נעמי שמר: שירי ילדות וילדים, עליזים ומלאי חיים, שלא נס לחם לעולם. אולי זה-זה היהלום שבכתר.
יש בהם שירים שמביעים כל כך עמוק רגשות הוריים - שירי ערש מלאי כמיהה כמו "נומי נגה", השתטות הורית כמו ב"גיא", והעצב המתוק שמלווה את הגדילה ב"שלום כיתה א"). ומולם - את השירים שמחפשים את נקודת המבט של הילדים, ואלה השירים הכי שובבים ושמחים, כמו "שיר הכזבים (להד"ם)" או "החופש הגדול". אלה גם אלה מלאים בצבעים ורגשות, משחקים ותחפושות, וקורנים מאהבה לילדים.
לפעמים מתחבא בהם המצב הישראלי. בדרך כלל המצב הזה מדכדך, אבל אצל נעמי שמר תמיד יש הבטחה שמצב הרוח יכול להשתפר, ושהכול עוד אפשרי כל עוד אנחנו כאן שרים. המשפט הזה, על העצב המובלע בו וההיאחזות הנואשת בתקווה שבו, הוא-הוא בעיניי הסיפור של כולנו. ובאמת, בשירי הילדים האלה הכול אפשרי: המצאות, פנטזיה, בדיחות - וגם התעוזה להאמין עתיד טוב יותר, אפילו האחווה ושלום: תקוות ששמר תולה בילדים. את כל ילדי העולם היא מזמינה אליה לחצר, וכל אחד מהם מביא לה ברכה מרחוק-רחוק, בשפה משלו: שלום. הילדים יביאו אותו.
אז ש' שלום, ות' תודה. הבת שלי בדיוק התעוררה. היא מבקשת, איך לא, שנקרא ביחד את הספרון עם המילים של "אלף-בית". והרי כבר הבנו: לילדים, המילים של נעמי שמר הן דלת שפותחת את הכול.