ארבעה סרטים חדשים ושווים שכדאי לראות
1. "פרשה משפחתית": ממתק עטור כוכבים בנטפליקס
אחד הטרנדים החמים כרגע בהוליווד הוא סרטים על רומן בין אישה וגבר שצעיר ממנה בהרבה. ראינו את זה למשל ב"העיר האבודה", "מאי/דצמבר" ו"הרעיון שהוא אתה", ועכשיו זה קורה ב"פרשה משפחתית" ("A Family Affair"), שעולה בסוף השבוע בנטפליקס.
הקומדיה הרומנטית הזו היתה אמור לעלות כבר בסתיו 2023, אבל נדחתה בגלל שביתת התסריטאים. זה אחד הסרטים הכי עטורי כוכבים שעלו בנטפליקס בזמן האחרון. יש בו שלוש זוכות אוסקר - ניקול קידמן, קתי בייטס ושירלי מקליין, וגם כוכב מתקמבק אחד (זאק אפרון) וכוכבת עולה אחת (ג'ואי קינג, שמככבת כעת בסדרת השואה "היינו בני המזל").
סרטים קודמים, למשל "השטן לובשת פראדה", הציגו נשות קריירה כבוסיות מהגיהנום. כאן, את המשבצת הזו תופס דווקא גבר - כוכב אקשן בגילומו של זאק אפרון, עם השרירים שטיפח ב"המתאבקים", שמתגלה לא רק כחסון, אלא גם כקפריזי, אנוכי ומניאק. הסופרסטאר מתייחס לכולם כמו לזבל, ובעיקר לבנות הזוג המזדמנות שלו: הוא שובר את לבן ואז קונה להן תכשיטים כמתנת פרידה.
קינג מגלמת את העוזרת האישית שלו: צעירה שהתייתמה מאב לפני כמה שנים, חולמת על קידום וחיה בצילה של אימא - סופרת מהוללת בגילומה של קידמן.
בסופו של דבר, נמאס לה מן העבודה עם הכוכב הבלתי נסבל. היא עוזבת, ואז הוא מגיע לביתה כדי לשכנע אותה לחזור, אבל פוגש דווקא את אימא שלה, ונחשו מה קורה? נכון, למרות שהיא מבוגרת ממנו בקצת יותר מעשור וחצי, יש ביניהם קליק, והם ישר קופצים למיטה ואחרי סצינת סקס לוהטת, מפתחים רומן ארוך-טווח. כל זאת לחרדתה של הגיבורה, שנאלצת לראות איך מתהווה קשר בין האישה האהובה עליה בעולם והגבר השנוא עליה בתבל. קתי בייטס מגלמת את הסבתא שלה, שגם לה יש דחפים מיניים, ואם לא תמצמצו אז תזהו מה מגלמת שירלי מקליין.
"פרשה משפחתית" היה יכול בקלות להתגלות כסרט נחות ודבילי, ולרגעים נראה שהוא יהיה כזה, אבל בסופו של דבר מדובר במוצר מהנה ועשוי היטב, ואתם יודעים מה - אפילו קצת מרגש. מאחורי המצלמה עמד הבמאי ריצ'רד לה-גראוונס, איש קולנוע ותיק שהקריירה שלו התחילה בשנות התשעים עם התסריט ל"פישר קינג" ומאז הוא מצליח לשמור על יציבות ועל רלוונטיות. גם כאן העבודה שלו בסדר גמור.
התסריט של קרי סלומון האלמונית עד כה נותן לכל הדמויות אופי ואישיות, וכל השחקנים והשחקניות עושות עבודה מצוינת. בולטת במיוחד קינג, בתפקידה הטוב עד כה, שמשכנעת כדמות הכי מעניינת בסרט: צעירה שמצליחה להתחיל להשתחרר מהצל הכבד של אימא שלה. דיאלוג השיא ביניהן מתגלה כרגע שיא עוצמתי בצורה לא אופיינית לקומדיה רומנטית של נטפליקס.
ומה עוד? נכון, סרטים שבהן פער הגילאים נוטה לטובת האישה הם כבר לא חידוש מוחלט וחתרני, אבל הם עדיין תיקון מרענן למדי, וגם זה עובד לטובת "פרשה משפחתית". הכימיה בין קידמן ואפרון טובה. השניים לא מתבזים פה. להיפך: נראה שהם ממש נהנים, וכך גם אנחנו. נשמע קצת ירוד להמליץ דווקא על סרט כזה בשבוע שבו עלו בקולנוע שני סרטים אמנותיים באורך של שלוש שעות פלוס מינוס שמגיעים היישר מפסטיבל קאן ויצרו אותם במאים יוונים וטורקים מהוללים - אבל מה אכפת לי, אני ממליץ בחום דווקא על "פרשה משפחתית" בנטפליקס.
שתי הערות לסיום. הסרט ארוך למדי (113 דקות) וקצת נמרח, כולל למשל סצינה בה הגיבורה מתקשרת לבוס שלה מהסופרמרקט ומספרת לו על כל סוגי האוריאו החדשים. הימור שלי: זה נועד לחסוך כסף, כי אם נתקעים בזירת התרחשות אחת במשך זמן זה חוסך מעבר לזירת צילום אחרת. ככה זה, גם נטפליקס מתקמצנים. אולי הם צריכים את מיקי זוהר שילמד אותם איך לעשות כסף.
גם בגלל הגובה שלו וגם בגלל האופי שלו, הדמות שמגלם זאק אפרון מזכירה קצת את טום קרוז, האקס המיתולוגי של ניקול קידמן. אולי זה קצת מוזר - אבל אולי זה רק בראש שלי.
קיצ'לס ושביט מתווכחים על "הקול בראש 2"
2. "מועדון הרוכבים": בשתי מילים, אוסטין באטלר
אוסטין באטלר לוהט. ידענו את זה כבר אחרי שכיכב ב"אלביס". עכשיו, אחרי שראינו אותו ב"מועדון הרוכבים" שעלה לאקרנים בשבוע שעבר, אנחנו יודעים שהוא לא סתם לוהט, אלא לוהט ברמות של בראד פיט וג'יימס דין. עד כדי כך.
באופן חריג יחסית לקולנוע עלילתי הוליוודי, הסרט מבוסס על ספר תצלומים, שבו הצלם דני ליון הנציח את התת-תרבות של האופנוענים במערב התיכון האמריקאי באמצע שנות השישים. באטלר מגלם את אחד מן הרוכבים. ג'ודי קומר הבריטית מגלמת את זוגתו ומאמצת לשם כך מבטא של אישה משיקגו. מייק פייסט מגלם את העיתונאי שמראיין אותה ושומע ממנה על מעלליו של בן זוגה ושל חבריו, ובניגוד ל"מתחרים" שבו התרוצץ על משטח הטניס, כאן תפקידו של השחקן מסתכם בלשבת על הכיסא ולהושיט רשם-קול. טום הרדי מגלם את מנהיג הכנופייה ובזמן שכולם מדברים במבטאים שונים ומשונים, הוא ממלמל כהרגלו בחיתוך הדיבור הייחודי לו.
"מועדון הרוכבים" הוא מסוג הסרטים שאין בהם הרבה עלילה, בעיקר אווירה. הסקס-אפיל של באטלר זה בערך כל מה שיש לסרט הזה להציע, אבל זה לא מעט בכלל. הכריזמה שלו מספיקה כדי להפוך את הצפייה לראויה, והיא מעניינת לכל מי שרוצה לראות עוד צעד בקריירה של מי שמסתמן כאחד הכוכבים הגדולים בדורנו.
את הסרט ביים ג'ף ניקולס, שבזכות יצירות כמו "סיפורו של מאד" הפך בעשור הקודם לאחד הבמאים המבטיחים באינדי האמריקאי, אבל לא ביים כבר כשמונה שנים. נראה שהקהל בישראל לא ממש חיכה לקאמבק שלו: כמות ההקרנות של "מועדון הרוכבים" הצטמצמה משמעותית בין השבוע הראשון והשני להפצתו, אז אם לא תראו אותו בקרוב, תצטרכו כנראה לחכות למסך הקטן.
3. "גנוב על החיים": עוד קיץ צהוב
צהוב עולה! אחרי האליפויות הצהובות של מכבי סל ומכבי רגל, עולה לאקרנים "גנוב על החיים" ("Despicable Me 4"), הפרק החדש בסדרת "המיניונים". הסרטים הקודמים בסדרה היו שוברי קופות עצומים ברחבי העולם ובארץ במיוחד, והפרק הקודם אף הפך לתופעה ויראלית וחברתית שהובילה למעשי ונדליזם ואלימות באולמות. נקווה שהפעם יחסכו את זה מאיתנו - זה הדבר האחרון שאנחנו צריכים.
הקהל ינהר לסרט בכל מקרה. נספר שהוא מוקרן כאן כמובן בגרסה המקורית ובגרסה מדובבת, ונאמר כמה מילים על העלילה. לפי הטריילר והתקציר הרשמי, לכנופייה מהסרטים הקודמים מצטרף חבר חדש - תינוק בשם גרו ג'וניור, בנו של הארכי-נבל גרו, שלמרות גילו הצעיר מתגלה בעצמו כרודן לא קטן.
4. "מזל חתולה": הלהיט החדש מבית היוצר של "מכתוב"
לעולם יש את "המיניונים" ולנו יש את גיא סביון וחנן עמיר. השניים הם הצמד הכי קופתי בקולנוע הישראלי של העשור האחרון. הם חתומים על "מכתוב", שמכר 600 אלף כרטיסים והפך לאחד מארבעת הסרטים הישראלים הכי מצליחים של התקופה (יחד עם "לשחרר את שולי", "ההילולה, ו"אפס ביחסי אנוש"). נוסף לכך, הם אחראים גם ל"מחילה" שזכה להצלחה פחותה אך מרשימה גם כן, וכיכבו יחדיו ב"זרים מושלמים" של ליאור אשכנזי שהיה אף הוא להיט. ועוד לא אמרנו כלום על הלהיטים הטלוויזיונים שלהם, "עספור" ו"באש ובמים".
עכשיו, השניים שוב התגייסו להרים את המורל הלאומי, והפעם עם הקומדיה החדשה שלהם - "מזל חתולה", שהגיעה לאולמות רק בשבוע שעבר, וכבר עבר את רף מאה אלף הכרטיסים.
סביון ועמיר, שגם כתבו וביימו, מככבים כגיסים שגם עובדים יחדיו כטכנאי טלוויזיה, מוצאים עצמם חשודים ברצח ויוצאים להוכיח את חפותם.רותם אבוהב משחקת את זוגתו הבוגדנית של אחד מהם, שהיא גם אחותו של האחר; ומלי לוי היא שוטרת חיפאית שמתגלה כמושא אהבתו של הרווק מביניהם; ליאור אשכנזי, שביים את סביון ועמיר ב"זרים מושלמים", מככב כראש משפחת פשע; וצחי הלוי, בתפקיד דומה לזה שעשה ב"המוסד", מגלם בלש משטרה שמכור לסיגריות ולשבירת כלי זכוכית.
ההומור הפעם שונה מהסגנון של "מכתוב" ומזכיר יותר קומדיות של ג'רי צוקר ומל ברוקס - כלומר, הומור אשכנזי, וזאת דווקא בסרט שכל כוכביו מזרחיים. אין כמו כור ההיתוך הישראלי.
סרטים שממש לא בוער לראות
"סוג של חסד": המלך עירום
אם היתה מקבילה קולנועית לאליפות אירופה בכדורגל שמתרחשת עכשיו, כנראה שהתעשייה היוונית היתה מגיעה רחוק. יש לה במאי סופר-סטאר ברמות של רונאלדו ואמבפה: יורגוס לנתימוס.
לנתימוס נולד וגדל ביוון, ולאט-לאט עשה לעצמו שם בינלאומי עם סרטים דוברי יוונית כמו "שיני כלב". ב-2015 התחיל לביים באנגלית, ועם להיטים כמו "הלובסטר" ו"המועדפת" הפך למטאור בשמי הקולנוע האמנותי, כזה שעובד עם הכוכבים הכי גדולים, וכל סרט חדש שלו מציג במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן או ונציה, מקבל ביקורות משתפכות ומועמד לאוסקרים. השיא הגיע לפני כמה חודשים עם "מסכנים שכאלה", שזיכה את אמה סטון באוסקר והיה מן הסרטים המדוברים של החורף האחרון, וכבר עכשיו הוא חזר עם סרט נוסף, "סוג של חסד", שעלה באולמות בשבוע שעבר.
כיאה למעמדו של לנתימוס, גם הסרט הזה הוקרן במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן, וכוכבו ג'סי פלמונס זכה בפרס השחקן הראשי. בצידו, מככבים עוד כמה שמות לוהטים - לא רק אמה סטון, שמאז "המועדפת" הפכה לשותפה קבועה של הבמאי היווני, אלא גם מרגרט קוואלי, ווילם דפו ואחרים.
"המועדפת" ו"מסכנים שכאלה" היו סרטים תקופתיים, ועד כמה שהיו שונים מן התוצר ההוליוודי הרגיל, הם היו יחסית קלים לעיכול. בסרטו החדש, לנתימוס חוזר לסגנון שאפיין את עבודותיו הראשונות - הטרלות פרובוקטיביות ומיזנתרופיות. "סוג של חסד" עושה זאת בסגנון של סרט אנתולוגיה, ובו שלושה פרקים. כולם קשורים תמטית, ועוסקים בשליטה: ברצון של אחרים לשלוט בנו, בנכונות או אולי אפילו התשוקה שלנו שישלטו בנו, ובשאלה עד כמה רחוק כל אחד מן הצדדים יסכים ללכת.
בניגוד לרוב סרטי האנתולוגיה, כאן אותם שחקנים מופיעים בכל אחד משלושת הפרקים. בסיפור הראשון, פלמונס מגלם גבר שהבוס שלו מטיל עליו משימות שונות ומשונות; בסיפור השני, הוא מגלם אדם שבעצמו מציב שורה של מבחנים לזוגתו, בגילומה של אמה סטון; ובשלישי הוא וסטון מגלמים חברים בכת. כל אחד מן הסרטים כולל קטעים שמטרתם לזעזע: פורנו ביתי, סדיזם וסאדו-מזוכיזם, כריתת אצבעות אדם, פציעת כלב ועוד דימויים שמיהרתי להדחיק. למרות הפרובוקציות, כל אחד משלושת הסרטים משעמם להפליא, נפוח להחריד ומסתיים באנטי-קליימקס. הכל ביחד מסתכם בממבו-ג'מבו אחד גדול.
לנתימוס הוא המותג הכי אופנתי כרגע והסרטים שלו הם הטרנד הכי לוהט. להסביר איך זה קרה זה כמו להסביר למה כולם לבשו סגול בקיץ מסוים - אלה מסוג הדברים שפשוט קורים לפעמים. אפשר לנסות לספק הסברים רציונליים יותר. למשל, הבמאי מאפשר לקהל להתענג על עירום ואלימות במסווה של חוויה אינטלקטואלית. חשוב מכך, הוא מספיק מופשט כדי להשאיר מקום לכולם. אפשר לרטון: כמה חבל שקולנוען מקבל כל כך הרבה אשראי וכזו במה רחבה, ולא מנצל אותה כדי להגיד משהו בעל ערך ומשמעות, אבל זה בדיוק העניין. תארו לעצמכם שהסרטים של לנתימוס היו מנסחים אמירה אקטואלית ורלוונטית בתקופה כה טעונה פוליטית. נראה לכם שאנשים היו עומדים בתור לפופקורן בשבילם?
"סוג של חסד" נכשל במבחן הכי חשוב - מבחן בוזגלו, או במקרה היווני, מבחן בוזגלוס. לו קולנוען אחר היה חתום על הסרט הזה, אין סיכוי שהוא היה מקבל כאלה ביקורות, ובעצם מלכתחילה אין סיכוי שהיו מקרינים אותו, או אפילו מפיקים אותו. המלך עירום.