המספרים עומדים על משהו כמו חצי מיליארד (בספרות: 500,000,000) בני אדם שצפו אתמול בכריסטיאנו רונאלדו בוכה בהיסטריה, כמו ילד קטן שההורים שלו הודיעו לו שהם לא מסכימים לתת לו לראות עוד פרק של "כראמל" לפני השינה. הסיבה לבכי: הוא החמיץ פנדל, כמו אלפי שחקני כדורגל בהיסטוריה. בהפסקה הקצרה בין שתי המחציות של ההארכה של שמינית גמר אליפות אירופה נאלצו כל שחקני פורטוגל לחבק ולהרגיע את הקפטן הוותיק שלהם, במקום להתכונן ל-15 הדקות הגורליות שלהם בפרנקפורט.
לחובבי כדורגל ותיקים התמונה הזאת לא הייתה מוזרה, בעיקר בגלל שצירוף המילים "כריסטיאנו רונאלדו בוכה" מוכר לנו מהעבר מלא מעט מקרים. הוא בכה בחצי גמר המונדיאל (כשהפסיד), הוא בכה בגמר היורו (כשהנבחרת שלו ניצחה, בלעדיו), הוא אפילו בכה בטקס "כדור הזהב" בו הוא זכה. קשה לראות את הסופרסטאר בוכה ולא להיזכר במשפט המפורסם של התסריטאית ההוליוודית המנוחה נורה אפרון. "צריך להיזהר מגבר שבוכה", טענה, "זה נכון, הוא יותר עדין ויותר מחובר לרגשות שלו, אבל הרגשות היחידים שהוא מחובר אליהן הם שלו בלבד".
ומצד שני, יש משהו יפה בעובדה שדווקא אחד הכדורגלנים הגדולים בדור הנוכחי, ולבטח אחד מהגברים המסוקסים והנערצים בעולם, לא מנסה לעצור את הרגשות שלו. המשוואה די פשוטה לכל ילד שמכדרר כדור במגרש ליד ביתו. אם כריסטיאנו רונאלדו בוכה, אז לבכות זה גברי - זה עד כדי כך פשוט.
מתישהו במאה ה-20, עם הולדת הקולנוע והטלוויזיה, דמעות הפכו לעניין לנשים וילדים קטנים בלבד. גברים "אמיתיים" רצו להיות מאצ'ואים כמו ג'ון וויין. באופן אירוני, יש היום לא מעט עדויות על ג'ון וויין מתפרץ בבכי בזמן צילומי סרטים, בעת שקיבל חדשות רעות. אבל ההיסטוריה מלאה בסיפורים על דמעות של גברים חזקים, וגם התנ"ך. עשו בכה בייאושו כשיעקב גנב לו את הבכורה. יעקב עצמו בכה מהתרגשות כשהוא פגש לראשונה את רחל. בהמשך יעקב ועשו ייפגשו שוב, ושניהם יבכו. גם יוסף הצדיק, בנו של יעקב, יבכה לאורך כל סיפורו המקראי.
גם הסיפור הציוני מלא בדמעות. הסופר ראובן בריינין, שהתלווה לחוזה המדינה בנימין זאב הרצל בזמן שכתב את הביוגרפיה עליו, סיפר כיצד זלגו דמעות מעיניו בעת שפגש יהודים באירופה שהביעו תמיכה בציונות. דוד וולפסון, שהיה עם הרצל בספינה שהביאה אותם מאלכסנדריה לנמל יפו, סיפר כיצד חוזה המדינה העיר אותו משינה לפנות בוקר כדי לראות את האורות הקורצים מהנמל. לפי עדותו, עיניו של הרצל התמלאו בדמעות כשהוא ראה לראשונה את החוף הישראלי.
ב-6 בינואר 2016, בדיוק חמש שנים לפני ההסתערות האלימה על הקפיטול, נכשל ניסיון של הנשיא ברק אובמה להגיע להסדר של פיקוח על מכירת נשק בארצות הברית. בנאום שנשא אחרי כישלון החקיקה, האיש החזק בעולם נאלץ לעצור חמש פעמים כדי למחות דמעות מפניו. שלא לדבר על ולדימיר פוטין, מי שידוע במנהיגותו חסרת הרחמים (בלשון המעטה), אך נראה לא פעם באירועים פומביים מנגב את הדמעות מעיניו. חפשו בגוגל. ספוילר: זה לא הפך אותו למנהיג פחות חזק, או פחות אכזרי.
לעומת זאת: המנהיגים שלנו, אם אפשר לקרוא להם ככה בכלל, לא בוכים אף פעם. ראש הממשלה שלנו בכה כשאחיו יוני נהרג במבצע אנטבה. לפי ספרו של בן כספית הוא בכה במשך שבע שעות כשהוא נסע לבשר את החדשות הקשות להוריו. לפי ספרו האוטוביוגרפי, הוא התייפח בדממה במשך כל הטיסה מארה"ב לישראל. קל להאמין לזה כמובן, ולכן עולה התהייה - איך זה שמעולם לא ראינו אותו מביע אפילו טיפה של רגש כלפי הקורבנות שנפלו תחת הנהגתו - ממנהרות הכותל, דרך האסון בהר מירון ועד המחדל הנורא של ה-7 באוקטובר?
שמונה חודשים, וכלום. אפילו לא טיפה של רגש. כמו סטלן שעישן קצת יותר מדי בקופי שופ לפני שהוא נכנס לבית אנה פרנק באמסטרדם, ולא מצליח להתחבר לאווירה הכללית. למען הסר ספק, זה לא רק נתניהו, אלא כל ההנהגה הישראלית. על נשיא המדינה כבר אין מה לדבר, אבל מה עם האופוזיציה? לא מדובר ברובוטים, מדובר באנשים, בשר ודם, עם רגשות עזים - חבל רק שכל התאוות שלהם מופנות כלפי העתיד הפוליטי שלהם. היחיד שראינו מזיל דמעה בכנסת על אירועי ה-7 באוקטובר היה חבר הכנסת מנסור עבאס, שפרץ בדמעות בזמן הקרנת "סרטון הזוועות" של דובר צה"ל.
אלא שזו טעות לבוא בטענות רק כלפי נתניהו ואנשיו. אמש נערך בהיכל הספורט ביד אליהו אירוע גדול שמשך אליו כמה אלפי אנשים, תחת הכותרת "הגיע הזמן". על פניו, רעיון יפה, אזרחים יהודים וערבים משתפים פעולה למען קריאה לשחרור החטופים, הפסקת המלחמה והתחלת דיאלוג בין העמים למען השלום. בפועל: חוויה סוריאליסטית מאוד של ניתוק, שהסלים בעיקר בנאומים שקראו להתחיל בדיאלוג של פיוס. נאומים שדיברו על חמאס כ"יריב" ולא כ"אויב", כאילו מדובר במשחק דרבי תל אביבי שקצת יצא משליטה.
אז נכון, שלום מסיים סכסוכים, ושלום עושים עם אויבים. נכון, בצפון אירלנד עשו שלום, וגם בדרום אפריקה ניצחו את האפרטהייד וברור שלא שכחנו את הסכמי קמפ דיוויד. ונכון, מי היה מאמין ב-1973 שבתוך ארבע שנים נשיא מצרים יגיע לנאום בכנסת ונחתום על הסכם שלום?
השאיפה לשלום כשלעצמה חשובה, מדינה לא יכולה באמת להתנהל בלי תקווה לעתיד טוב יותר - אבל האם השיח הזה בכלל רלוונטי בזמן ש-120 אזרחים ישראלים עדיין מוחזקים בשבי חמאס? האם הספקתם בכלל לנגב את הדמעות על הילדים שנרצחו בביתם? על הצעירות שבאו לפסטיבל מוזיקה ונאנסו באכזריות? ובכלל, איך אפשר לדבר על שלום בזמן שעשרות אלפים לא יודעים איפה הילדים שלהם ילכו לבית הספר ב-1 בספטמבר, פשוט כי הם לא יודעים אם הבית שלהם יהיה קיים בתאריך הזה בכלל?
איך אפשר לדבר על להושיט יד לשלום לאויב שרק לפני שמונה חודשים נכנס אלינו הביתה, רצח את הורינו, אנס את בנותינו ושרף את התינוקות שלנו? הנפשות באולם (הרחוק מאוד מלהיות מלא) ביד אליהו היו מלאות בכוונות טובות, אבל הן בסך הכל מה שנמצא בצד הנגדי של הסקאלה מנתניהו. הוא לא מזיל דמעה על האזרחים שלו כי הוא רוצה להיראות כמו מנהיג חזק שמוביל אותנו לניצחון המוחלט (למרות שבפועל אין לו שום תוכנית צבאית או מדינית כדי להוציא אותנו מהבוץ), והם לא מזילים דמעה כדי לא להוכיח שיכול להיות שהם טעו לאורך כל הדרך. בסוף, זה בדיוק אותו ניתוק.
על הבמה בסוף עלו "האולסטאר" של מחנה השלום. שמות כמו זהבה גלאון, דדי צוקר, נעמי חזן, מוסי רז, יולי תמיר, סתיו שפיר, אברום בורג ועוד גיבורים שמאלניים מהעבר הרחוק והרחוק יותר. אפילו תמר גוז'נסקי בת ה-83 כיבדה את הבמה בנוכחותה. זו הייתה כביכול תמונת ניצחון של המחנה, שנראה מחוק מאי פעם. כבוד גדול ומחיאות כפיים לאנשים שבמו ידיהם מחקו את מחנה השלום מהמפה הפוליטית והפכו אותו לבלתי רלוונטי. בדיוק כמו נתניהו, גם הם נטועים עמוק ב-6 באוקטובר.
שיא הכנס הגיע עם נאומו של פרופ' יובל נח הררי, אחד מאנשי הרוח הישראליים המפורסמים בעולם, שנוהג להשתמש בידע האקדמי העצום שלו בהיסטוריה כדי לפרשן את ההווה. זה היה נאום חזק, שהזכיר שבחלקת האדמה שאנחנו רבים עליה עכשיו פעם חיו דינוזאורים, וחיו עליה בני אדם הרבה לפני שמישהו ידע מה זה "יהודי" או "מוסלמי". פרופ' הררי הזכיר משהו שאנחנו נוטים לשכוח, שמתחת לכל התוויות שאנחנו שמים עלינו - בין אם יהודי, פלסטיני, דתי, חילוני, אוהד פורטוגל או מעריץ של אמבפה - כולנו בני אדם.
הנאום של הררי הגיע לשיא מפתיע דווקא בגלל הפרעה מהקהל. "בני אדם מתווכחים הרבה על רעיונות אבל לכולנו אותם רגשות וצרכים בסיסיים", הבהיר הררי, "כל בני האדם, בעזה ובתל אביב, בחברון ובעכו, צמאים למים, לשלווה, לאמת ולאהבה. מי מאיתנו לא זקוקים למים? לא רוצים שלוות נפש? לא רוצים לדעת את האמת על החיים או לא רוצים לאהוב ולהרגיש נאהבים?". בשלב הזה מישהו צעק מהקהל: "משפחת נתניהו".
ההיכל ביד אליהו ראה הרבה רגעי ספורט גדולים, אבל הוא לא ידוע באקוסטיקה הנדיבה שלו. ובכל זאת, את הצעקה הזאת מהיציע, כולם שמעו. גם הפרופסור על הבמה. הוא חייך וניסה לא לצחוק. הוא בטח חשב לרגע להמשיך את הנאום כרגיל, אבל הבין שהוא חייב להתייחס להערה מהקהל. "גם הם רוצים להרגיש נאהבים", הוא הבהיר, והקהל הגיב בצחוק גדול. והרי מה יותר ברור מזה? מדובר באנשים שמדברים על לעשות שלום עם מחבלי הנוחב'ה של חמאס, כי יש להם אמא שדואגת להם בדיוק כמו לנו (משפט שנאמר באמת במהלך הכנס) - אבל להאמין שמשפחת נתניהו לפעמים צמאה למים או להרגיש אהבה? זה כבר גדול על המחנה שבטוח עדיין שרק אם ניתן לג'ומס ואבו וילן צ'אנס לנהל את המדינה, אולי הפעם הכל יסתדר כמו שצריך.
באותה שעה בערוץ 14 הופיעו הבדרנים החביבים של ינון מגל, עם תוספת כוח מוקיונית של השר לחידלון פנים, איתמר בן גביר, שטען בצל סערת שחרור מנהל שיפא כי ראש השב"כ מאיים עליו. ינון מגל, בכיר מראייני ישראל (איזה עוד סיבה יש לראש הממשלה לתת לו את הנאום היחיד בעברית בזמן המלחמה?), לא ביקש שום הוכחה לעניין ופשוט הסכים עם הטענה כחלק מאחוות ליצנים.
אלא שעם כל הכבוד לבן גביר, המשפט הכי מעניין בתכנית "הפטריוטים" אמש הגיע מפיו של איתמר פליישמן. במהלך דיון על צייצני רשת קיצוניים שמשווים את נתניהו לרודנים כמו צ'אושסקו, הבהיר פליישמן ש"רוב הגוש של השמאל לא מסכים עם ההתבטאויות האלה", אבל אלה שכן? "הם רוצים לנקום את רבין. הם רוצים שנתניהו יירצח".
זו הייתה אמירה קיצונית אפילו לערוץ 14, אבל אף אחד בפאנל לא חשב להתווכח איתו. "שוב אני אגיד את זה. הקבוצה הקטנה הזאת בשמאל שמדברת ככה, חבל שאף אחד לא אומר להם כלום, אבל הקבוצה הקטנה הזאת מעוניינת בנקמה על רצח רבין". ומי אשם בזה כמובן, אליבא דפליישמן? גלי בהרב מיארה! אלא מי? "אני לא חושב שהיא יושבת בלשכה ואומרת 'אני רוצה שירצחו את ראש הממשלה', אבל בהתנהגותה אני לא חושב שיכאב לה שזה יקרה", טען. בהמשך הבהיר שבין אם זה יהיה ראש הממשלה או מישהו אחר, אולי פאנליסט של "הפטריוטים" - מישהו בטוח יירצח. "והדם הזה יהיה על הידיים של היועמ"שית. כל טיפת דם שתישפך פה היא עליה".
הדמוניזציה שנעשית לאישה הזאת בשנה וחצי מאז הקמת הממשלה, וביתר שאת בשמונת חודשי המלחמה, פשוט חולנית. המטרה פשוטה מאוד, לגרום לה להתפטר. הפאנליסטים של ערוץ 14 יודעים שפיטורי יועמ"שית הם עניין משפטי מורכב. גם אם נתניהו יצליח לכנס את ועדת האיתור, לקבל המלצה לפטר את היועמ"שית, ואף לעבור את משוכת בג"ץ - זה לכל הפחות לא יוציא טוב את המדינה - ואותו אישית - מול בית הדין בהאג.
קשה לפספס את האירוניה. כל הדיון התחיל מזה שיאיר לפיד נשא נאום וטען שנתניהו רוצה לפטר את היועמ"שית, והוא עושה את זה באמצעות כלי התעמולה שלו בגלי ישראל וערוץ 14. ואז התחיל דיון שלם על כמה שהיועמ"שית גרועה בעבודה שלה מול ההסתה שיש (ובהחלט יש) נגד ראש הממשלה. וזה נגמר לא רק בקריאה לפטר אותה, אלא בדרישה ממנה להתפטר לפני שיישפך דם בגללה ("עדיף לה להתפטר מאשר להיות אשמה ברצח", קבע נוסטרדמוס פליישמן). על הדרך כמובן התירו את דמה וקראו לה בוגדת באלף דרכים שונות, אבל היי, מה זה משנה, גם אם ירצחו אותה זו בעצם תהיה אשמתה.