אמילי האומללה. הדמעות שלה שוטפות, מטביעות לאורך דקות ארוכות את בית האח הגדול אחרי ההדחה של עידן, עוד דייר והאיש שהיא אוהבת. היא בוכה ובוכה ובוכה, מתקשה לנשום, מלאת יגון ואבל. מחפשת נחמה עם החברות והחברים שעושים "משמרות", כועסת שזה קרה לה.
הלב רוצה לצאת אל צעירה שנאלצת להיפרד מבן זוג במשחק אכזרי בבני אדם, אבל הדרך שלו חסומה. הטרגדיה נראית יותר כמו פארסה: איך נחבק בכי תמרורים אישי של משתתפים באירוע בלתי חשוב בעליל, כשלפני רגע שמענו במהדורה זעקות של אם שאיבדה עכשיו את בנה יחידה במלחמה שאין לה סוף? איך בין "הותר לפרסום" אחד לאחר, משהו כזה אמור בכלל לעורר הזדהות? במצב הזה, השידור האמוציונלי הזה הוא כמעט חצוף.
לאמילי מותר לבכות. היא לא עשתה שום דבר רע לאף אחד. גם לרשת 13 מותר לשדר. כבודו של האח הגדול, אם ישנו דבר כזה, במקומו מונח. אבל הטלוויזיה נמצאת במלכוד: אי אפשר לסחוט רגשות מצופים שרואים ערב ערב ארץ קורסת ועוד משפחה שמצטרפת למעגל השכול. אי אפשר להעמיד פנים שמשהו הוא דרמה או טרגדיה או סיבה טובה להתרגשות כשהכול מסביב בוער, באופן המילולי ביותר. זה מחירו של נרמול הטרלול ושל חיים בצל טרגדיה ללא קץ: ההתרגשות הופכת לביזארית, כל חגיגה או דמעה נראות כמו מופע מכעיס של ניתוק, כל רגע "גדול מהחיים" מעליב את המציאות.
זה נכון לפרסומות שמבטיחות רוגע, חו"ל, הומור ואטרקציות. זה נכון לכתבות תיירות ואוכל משונות בשלהי אולפני האקטואליה. וזה נכון במיוחד לריאליטי שממלא את הפריים טיים. הטלוויזיה אוהבת לספר סיפורי סינדרלה, ולהציג נשפים מפוארים ונוצצים, אבל במציאות היומיומית המכעיסה שלנו הכרכרה איננה אלא דלעת רקובה. אין יום שבו לא מרגישים את הפער הבלתי נסבל.
זה לא שאי אפשר לשדר ריאליטי, ושצריך להתנזר מבידור. הרכבת הזאת כבר יצאה מהתחנה. יש היצע ויש ביקוש, מי שרוצה להציג ומי שרוצה לצפות. ככה זה בשגרה מטורפת של מדינה מטורפת.
אבל שלא יהיו אשליות: גם אם התרגלנו לחיות לצד הטירוף, זה לא נורמלי וזה לא יהיה נורמלי, וההנאה לעולם תהיה שלמה. האסקפיזם אמור לספק נחמה, אבל בכל פעם שהוא מנסה להרים ראש - הוא נופל על האף. אבל המסך אינו באמת מציאות נפרדת: כל עוד המלחמה נמשכת, כל עוד החטופים לכודים וכל עוד המפונים לא חוזרים הביתה, גם הריקוד הכי עדין עם כוכבים הוא חיוור ודל, גם ההדחה הכי מפתיעה היא קריאה טלוויזיונית נואשת לתשומת לב, ואילו דקות ארוכות של בכי בלתי פוסק - הן כמעט אצבע בעין או מין פרובוקציה ילדותית מגונה. וזה בלתי נסבל.