תשעה חודשים אחרי 7 באוקטובר, מהדורות החדשות מציגות תמונה עגומה למדי. הגזרות בצפון ובדרום בוערות, 120 חטופים וחטופות עוד מוחזקים בשבי החמאס - ואלה רק חלק מהנושאים הקשים על סדר היום. זה לא שאי פעם הפסקנו לדבר על השבת השחורה, אך לרגל התאריך הלא בדיוק עגול הקדישו המהדורות השונות זמן לעסוק בנושא גם מזווית מעמיקה יותר.
אילנה גריצ'ווסקי, שנחטפה לעזה מניר עוז ושבה הביתה במסגרת העסקה בנובמבר השנה, הצטרפה לדני קושמרו בפתיחת "אולפן שישי" של חדשות 12 כדי לקרוא לשחרור החטופים הנותרים, ובהם בן זוגה מתן צנגאוקר. "אתה אמרת 120 חטופים, שרובם בחיים, ואני רוצה להוסיף את המילה עדיין", היא אומרת לקושמרו, המלווה אותה לאורך שש דקות קורעות לב. "יש משהו יותר חשוב מזה? השתגענו? אתם עסוקים בפגרת הכנסת. כמה מנותקים אתם יכולים להיות?!".
השם ניר עוז חוזר לא הרבה אחר כך בכתבה שפוגשת את צעירי הקיבוץ, בהם החטופה ששוחררה שני גורן, האבלים על בני משפחה וחברים ומייחלים לשובם של מי שנותרו בשבי חמאס. בינתיים, זמן שישי של ערוץ 13 הציגו יוזמות פרטיות של משפחות שכולות מעוטף עזה להנצחת יקיריהם שנרצחו - מסיורים בכפר עזה שמעביר שמעון אלקבץ שאיבד את בתו, ועד לאנדרטה ביער רעים. כנשאל על תפקידה של המדינה בהנצחת הנספים, ענה שמעון בוסקילה, שאיבד את בנו ירדן בטבח במסיבת הנובה: "הייתי רוצה שהמדינה תעשה עוד הרבה יותר מזה, שלא רק תספר את הסיפור שלהם, אלא גם תדע לטפל בנו, לחבק אותנו, להתייחס אלינו".
באותה מהדורה אמר גיורא זלץ, ראש מועצה אזורית הגליל העליון, למגישה לוסי אהריש: "מה שחשוב זה שנוכל להפסיק להקשיב למה שהחיזבאללה והבילד בגרמניה או הוושינגטון פוסט בארצות הברית, אנחנו רוצים להתחיל להקשיב לממשלה שלנו. אנחנו רוצים להתחיל להקשיב ולהבין מה התוכניות, מה הציפיות, מה המטרות לאירוע בצפון ואיך רוצים להגיע לזה (...) אנחנו רוצים שמדינת ישראל באמצעות צה"ל תיקח אחריות מלאה".
אפילו מכתבות צבע בצדדים הקלילים יותר של המהדורות לא נעדרה התחושה של ניכור, הפקרה ואפילו פחד מפני המצב הקיים במדינה. קחו לדוגמה את הראיון הארוך באופן מפתיע עם אילנית, ששולב ב"אולפן שישי" בעיקר כדי להזכיר ששירה "הנה ימים באים" הפך ללהיט בטיקטוק בעקבות "רוקדים עם כוכבים" של קשת 12. אחרי האירוויזיון, הפרידה והזוגיות החדשה, להיטי עבר, הילדים והנכדים, ואפילו פגישה עם הוריו של מריאנו אידלמן, הזמרת נשאלה האם היא הולכת להפגנות והשיבה שהיא חוששת מפני אלימות מצד המשטרה, שכבר איננה נחסכת גם מחברות כנסת, ממשפחות החטופים או מרופאים שמגיעים להפגנה כדי לסייע למפגינים שנפגעו.
התחושה המצטברת מכל זה היא אותה התחושה שמלווה רבים מהישראלים כבר תשעה חודשים - תחושה שהמדינה הסירה אחריות מהם. שהמדינה איננה מנוהלת אלא מוחזקת בקושי בסלוטייפ, עם מעט מאוד עזרה מלמעלה והרבה רצון טוב, השקעה ונכונות של אנשים וגופים פרטיים. מי אמור ויכול להשיב לכל זה? כנראה שלא שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה גילה גמליאל, אבל היא הגורם הממשלתי הבכיר ביותר שקיבלנו בסוף השבוע הזה.
ליאור ורוצלבסקי ראיינה את גמליאל במשדר "ישראל במלחמה" אתמול (שבת) ברשת 13 לשיחה שהוגדרה כ"שבירת שתיקה", וטכנית עומדת בהגדרה הזו - היא איננה מרבה להתראיין ובפרט נמנעה מכך כמעט לגמרי בשנתיים האחרונות - אבל בפועל כללה הרבה ברברת ומעט תוכן ממשי. נושאים רבים עלו בשיחה הזו: מתנגדים לעסקת חטופים בתוך הממשלה ("הם מיעוט"), הזירה הצפונית ("יש תוכנית"). לשאלה מדוע מיעטה להתראיין לאחרונה היא השיבה בהאשמות על שיח אגרסיבי ומתלהם שהופנו בו זמנית כלפי גורמים עלומים בכנסת וגם לתקשורת ש"נותנת לזה במה".
תזכורת - אנחנו מדברים על שרה ששגרירות ישראל בארצות הברית הייתה צריכה להבהיר שאיננה מייצגת את מדיניות הממשלה לאחר שקראה בטור בוושינגטון פוסט לבצע "טרנספר מרצון" בתושבי רצועת עזה. שרה שהתמנתה לתפקידה הנוכחי לאחר שמשרדה הקודם, משרד המודיעין שאפילו היא התקשתה להסביר את נחיצותו וחשיבותו, נסגר. הייתה גם את הפדיחה שבה חתמה בספר האורחים של יד ושם "גילה גמליאל, שרת הביטחון", וכמובן את הפרסומים האחרונים על כך שעזבה דיון במליאת הכנסת במחאה על העובדה שמאי גולן ישבה קרוב יותר לנתניהו ממנה.
הפיל הלבן בחדר עולה לדיון בסופה של רבע שעת שיחה, ולא יהיה מופרך להניח שהוא בכלל הסיבה שהראיון הזה מתקיים (עם כל הכבוד למחויבותה של שרת החדשנות להציע אלטרנטיבה ל"שיח המתלהם"). "אני יותר עסוקה בעשייה מאשר בכל הרכילות הזו", היא מבהירה, רגע לפני שהיא מספקת מחמעליבה לפנתיאון לגולן: "אני מפרגנת לה, במיוחד לכיבוד הורים שיש לה כלפי אמא שלה, והיא ממש האחרונה שהייתי פוגעת בה".
אז איך נראה שיח שאיננו מתלהם בעיניה של גמליאל, כנציגת הממשלה ובכלל? מלא בניסוחים מסורבלים ועקלקלים שיסבירו מהי בעצם לקיחת אחריות ומה לא. משובץ בביקורת קטנה על חבריה לממשלה, אבל תמיד במסגור "ממלכתי", עם הרבה "על מנת" שמכסה על מעט מאוד אמירות של ממש. בקיצור, למל"מי. לזכותה של גמליאל ייאמר שלפחות טרחה להבהיר שהממשלה צריכה להתנצל ולקחת אחריות על אירועי החודשים האחרונים, כמובן כל עוד האחריות הזו תילקח מתישהו בעתיד, אחרי שהמלחמה תיגמר, אחרי שהצבא יהיה פנוי לשתף פעולה עם ועדת חקירה וכנראה גם אחרי שיבוא המשיח.