צופי קשת 12 ששרדו אמש עוד מהדורה שאפשר לתמצת במילים "כולנו בקנטים", זכו בבונוס מיוחד בדמות חלקו הראשון של "הקופסה השחורה" - תחקיר חדש מסדרת "הנוכלים" של אדוה דדון. במרכז התחקיר מותה של ליאת לאה אנדה ז"ל - שורדת שואה ותשושת נפש שנפטרה בשנה שעברה כשהיא בת שמונים, והאירועים שקדמו למותה מעוררים חשד בקרב ילדיה ואוהביה שלא היה מדובר במוות טבעי. בשנים שקדמו למותה, ליאת הפכה לבת הזוג של שי ברנוביץ, גבר שצעיר ממנה בשלושים ושתיים שנים וניצל לכאורה את מצבה הנפשי הרעוע - ילדיה מספרים שסבלה מסכיזופרניה - כדי להרחיק אותה ממשפחתה, לגרום לה להסתגר בביתה ולהפוך להיות האדם היחיד שעליו היא סומכת.
התחקיר של דדון הורכב משילוב בין ריאיון עם משפחתה של אנדה ז"ל וחומרים מצולמים שתיעדו את ה'זוגיות' שלה עם ברנוביץ, והוא בדיוק מסוג התכנים שצריך לצפות בהם לצד חפיסה של כדורים נגד בחילה. אם החשדות נגד ברנוביץ נכונים, הרי מדובר באדם שצריך לשמור עבורו אגף מיוחד בגיהנום. אדם שסימן וי על שלושת הפשעים הכי איומים שאפשר לעשות: ניצול קשישים, התעללות בתשושי נפש ופגיעה בשורדי שואה. לא שצפייה בחדשות בארץ הזכירה אי פעם מקום נורמלי (שם קוד: ניו זילנד) אבל לעניות דעתי השנה הזאת הפכה את רובינו לקהי חושים. אם יש גבול שבו נפשם של הצופים לא יכולה להכיל יותר רוע, הוא כבר נחצה מזמן. והנה, דווקא התחקיר הזה כמעט גרם לי לרוץ לשירותים להקיא את נשמתי.
תאהבו אותה או לא, צריך להודות שאדוה דדון בנתה לעצמה נישה ייחודית בחברת החדשות. אמנם הפרסונה שלה מחוץ למסך, זאת שמסוקרת באופן קבוע על ידי מדורי רכילות, משדרת סוג של זוהר, אבל על המסך היא מסוג העיתונאיות החוקרות שפורחות דווקא במפגשים עם האנשים האיומים ביותר. אמנם רוצחים לא מוצגים בסדרת "הנוכלים" (נחכה עד שהיא תעלה עם "הרוצחים"), אבל עברייני המרמה הסדרתיים שאחריהם היא עוקבת לא טובים מהם בהרבה, הם מנצלים את רפיסות שלטון החוק בישראל כדי לנצל בשיטתיות אנשים חלשים וממשיכים לקורבן הבא כאילו לא קרה כלום. למעשה, אפשר לומר שאם לא "הנוכלים", רובם המוחלט היה ממשיך לחיות בינינו ולהתפרנס ממעשי המרמה שלהם, כאילו היה מדובר בעוד מקצוע שאפשר ללמוד באוניברסיטה.
נראה שהשיא של התחקיר ישודר רק הערב, הרגע שבו דדון מגיעה לאותה 'קופסה שחורה' ומוצאת בה הוכחות לסדרתיות ולתחכום במעשיו של ברנוביץ. זה גם החלק שבו נראה את סימן ההיכר של דדון: מרדף אחרי העבריין ברחבי העיר בעודה אוחזת בתיק מסמכים, סיטואציה שאולי מבדרת אותנו כצופים אבל צריכה להזכיר לנו את עליבותה של המשטרה.
כן, אני לא מאמין שגם הטקסט הזה מגיע בסופו של דבר לאיתמר בן גביר אבל אי אפשר להתעלם מהחידלון המוחלט של משטרת ישראל תחת הובלתו הצמודה מדי. בכל מדינה מתוקנת, טיפוס כמו שי ברנוביץ שלקח לכאורה את מעט הכסף שהיה לשורדת שואה, היה אמור להיות יעד מרכזי של המשטרה. במיוחד במדינה שהשואה היא האירוע המחולל שהוביל להקמתה, יש חשיבות לא פחות מהיסטורית לבוא חשבון עם כל מי שמנצלים ופוגעים בשורדים בסוף חייהם. ואצלנו? השר לביטחון לאומי או שקר כלשהו עסוק בלוודא שהשוטרים שלו משתמשים במספיק כוח כלפי משפחות חטופים, ולא מפספס שום הזדמנות לריאיון באולפני הטלוויזיה.
אז כן, דווקא מכל הדברים המזעזעים ששודרו אמש בחדשות, היה זה תחקיר 'קטן' אחד על מוות של אישה מבוגרת שסיימה את חייה בלי שאף אחד מאיתנו ידע על זה, שהיווה את העדות הכי ברורה למצב הקשה שאנחנו נמצאים בו. יתרה מכך, אני כבר מבוגר מספיק בשביל לזכור שנים שבהן הכתבות שחיכו לנו בסוף מהדורת החדשות היו הפוגה קלילה ממציאות יומנו ועסקו בקידום סרטים חדשים, איזו ידיעה על זכייה בתחרות כלשהי או יעד חדש שנפתח לחופשות משפחתיות. אם הגענו למצב שבו סיפורה של ליאת לאה אנדה הוא ההפוגה שממתינה לנו בסוף המהדורה, אנחנו צריכים ללכת לפינה ולחשוב טוב טוב לאן ממשיכים מכאן.
בקטנה
אחרי שהושוותה לא פעם לחיים אתגר - בכל זאת, המרחק בין "המתחזים" ל"הנוכלים" לא כזה גדול - אפשר לומר שאדוה דדון הצליחה לבדל את עצמה ולתת לתחקירים שלה את הארשת העיתונאית הרצינית שמבדלת אותם ממוצר הפופ של הקולגה. יחד עם זאת, גם בתחקיר אמש, שהיה חשוב ועשוי היטב, הייתה נטייה לאובר דרמטיזציה מיותרת שמזכירה את אתגר. זה בלט במיוחד בחלקים שבהם דדון עשתה קוספליי של חוקרת מז"פ וניסתה להבין האם נסיבות המוות של ליאת לאה אנדה מלמדות על חשד בפלילים. זה היה רגע מיותר שלא תרם לסיפור ולחץ חזק מדי.