הרעיון בבסיסה של דרמת גיבורי העל של נטפליקס, "סופּסל" (Supacell), נשמע על פניו מאוד מעניין: כמו "טופ בוי" המעולה, רק עם כוחות על. עלילת הסדרה החדשה עוקבת אחר קבוצה של אנשים רגילים מדרום לונדון המפתחים במפתיע יכולות על-אנושיות, בלי שניכר ביניהם קשר מלבד העובדה שכולם שחורים. בעודם מתמודדים עם ההשפעה על חיי היומיום שלהם, אדם אחד צריך להפגיש אותם כדי להגן על מי שהוא אוהב - כל זאת בזמן שאנשים מסוגם נעלמים מחייהם ונכלאים במתקן מיוחד.
למרבה הצער, בשום שלב הביצוע של "סופסל" לא מתעלה לרמת הרעיון. בדיאלוג בן שורות ספורות באחד מפרקיה מבהירה הסדרה את הכשל שלה: שלוש מהדמויות יושבות במזללה ומשוחחות. דמות 1, שגילתה כי ניחנה בתכונות על-טבעיות, מנסה לשכנע את עמיתיה לחבור אליה כי איום קיומי מתרגש על העולם. דמות 2, נטולת כוחות, מצדדת ביוזמה ואומרת "תוכלו להילחם בהם כמו 'הנוקמים'". דמות 3, אף היא עם כוחות-על, מתנצלת בשם דמות 2 בתירוץ שהיא קוראת חוברות קומיקס (קרי: לכן היא נלהבת מדי).
כך מזקקת "סופסל" את נקודת המוצא הבעייתית שלה: יצירה שמתנהגת כאילו היא הראשונה שעושה את מה שהיא עושה. כאילו ז'אנר גיבורי העל כולו לא מצוי כיום ברוויה מטורפת אחרי עשור וחצי של השתלטות מוחלטת על תרבות הפופ. כאילו הרובד המרכזי בעלילה שלה לא מועתק כמעט לחלוטין מהסדרה "גיבורים" מ-2006 - אנשים רגילים מגלים שיש להם כוחות על ושעליהם לחבור זה לזה כדי לעצור כוח גדול מהם, ואגב כך גם את חייה של דמות מרכזית בסדרה. כאילו "עברייני על" (Misfits) לא שידכה כבר ב-2009 בין חבורת זרים משיכוני דרום לונדון לבין יכולות פלאיות, ועשתה את זה עם הרבה יותר חן והרבה פחות חשיבות עצמית.
"סופסל" לא איומה, יש לציין. הגם שבסיסה הוא שיכוני דרום לונדון החבוטים, בפועל העיר כולה פרושה לרווחה במלוא הדרה ויופיה, ומעוררת חשק להזמין כרטיס טיסה בהקדם האפשרי. הצילום מוצלח, הבימוי קצבי, האפקטים משכנעים, ומעל הכל, הליהוק נהדר. כוכבי הסדרה מפיחים נשמה ומעוררים הזדהות בדמויות שלהם למרות הטקסטים המושמים בפיהם. בראשם טוסין קול בתפקיד מייקל, שמקרין אמינות בעודו מנסה לחבר את הכל ביחד, ניידין מילס בתפקיד סברינה טובת הלב, ובתפקיד יחסית קטן גם ג'יאקומו מנסיני, שריגש כבר כילד ג'ם ב"טופ בוי" ונוגע ללב גם פה, אם כי מזכיר כל הזמן עד כמה "סופסל" לא מתקרבת לאיכויות של דרמת הפשע המחוספסת ההיא.
כל הסדרות השוות שעולות החודש בטלוויזיה
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
למען האמת, "סופסל" - שניחנה גם בשם נוראי במיוחד - היא מלודרמה בנאלית בכל אגפיה. היא מלאה בביטים שממוחזרים לא רק מאלף ואחד יצירות קודמות, אלא גם חוזרים על עצמם כאן יותר מפעם אחת. בפרק הראשון, למשל, אחת הדמויות נפגשת פעמיים עם אנשים לכאורה זרים, עם חילופי דברים שמשקפים בדיוק את זה, אבל אז מתבררים כחברים. בשני הפרקים הראשונים שתי דמויות שונות חושבות שרגע מסוכן חלף, רק כדי לגלות - בדיוק באותו אופן - שזה ממש לא כך. רבות מהדמויות גם אוהבות להגיד "that's a you problem". בתוך כך, הדיאלוגים שלה עמוסים בקלישאות ("תמיד ידעתי שהיא זו שאתחתן איתה", "בפעם הבאה שאראה אותך אני אהרוג אותך"), או חושפים בגמלוניות פרטים על עברם של הדמויות ("זה שנשלחתי למוסד לנוער בגיל 16 דווקא היה רעיון טוב").
את הסדרה החדשה יצר וכתב ראפמן, ראפר בריטי שמפגין בבריאתו הטלוויזיונית הראשונה את אותו שאר רוח מוגבל של הכינוי שבחר לעצמו. במקום שירקח מהקונספט המעניין משהו מרתק/מבריק/מרגש, עם אמירה על אנשים שקופים בחברה ועל מה שקורה כשגורל העולם מופקד דווקא בידיהם, ההתעלמות מקיומם של כל אותם סדרות וסרטים שקדמו לה מביאה לכך שהיא נראית כמו שכפול סתמי שלהם.
ששת פרקי העונה הראשונה של "סופסל" זמינים בנטפליקס.