הרצח של תאיר ראדה ממשיך להסעיר את מדינת ישראל כמעט 20 שנה לאחר שקרה. הוא מנקז לתוכו את חוסר הביטחון האישי, החרדות ההוריות, היחס למערכת המשפט ואכיפת החוק וגם כמה קונספירציות. לפעמים נדמה שכל אלה מאפילים על המעשה הנורא בעצמו: נערה צעירה, עולם ומלואו, שהלכה לבית הספר כרגיל אבל נרצחה באכזריות ולא חזרה להוריה. הרבה לפני האובססיה הלאומית, יש כאן פשע מחריד שצילק קהילה שלווה לעד.
"האמת", סדרת המתח הבלשית החדשה של כאן 11 שיצרו דפנה לוין (שגם ביימה), דרור משעני, עידית אברהמי ואורית זמיר, לוקחת את הזוועה הזאת כנקודת מוצא לעלילה בדיונית חדשה, עם שמות ומקומות אחרים, אבל לא צריך להתאמץ כדי לזהות את מקור ההשראה. ערעור של רובי דלויה (בני אבני), שהורשע ברצח הנערה ירדן פלאי בראש העין לפני עשור, מגיע להכרעה בבית המשפט העליון, כשמחוץ לאולם מפגינים בעדו ונגדו. באותו זמן ממש מתגלה גופה של נערה אחרת, באותו מקום שבו אירע הרצח הקודם, ובאותה צורה. מוצאת אותה שוטרת-נוער מקומית בשם רחלי זבטני (מור דימרי), בעצמה הייתה חברה של אותה ירדן פלאי, ושאביה (גולן אזולאי) - שאיתו יש לה יחסים מורכבים - היה השוטר שניהל את חקירת הרצח ההוא והפך אותה למשימת חייו.
עכשיו צוות החקירה המיוחד, שבראשו עומד חוקר ימ"ר בגילומו של יוסי מרשק, בוחן שלוש אפשרויות: או שהרוצח הכלוא, דמות פסיכופתית בפני עצמה, אחראי גם למקרה הרצח השני באופן ישיר או עקיף באמצעות אחד ממעריציו הקנאים; שרוצח חדש חיקה את הרצח הקודם; או שהאסיר בכלל חף מפשע, בעוד רוצח סדרתי מסתובב חופשי. ואולי יש גם אופציות אחרות שמסתתרות מתחת לפני השטח.
אלא שכדי לפתור את התעלומה, השוטרת הצעירה צריכה לפרוץ כמה מחסומים. קודם כל, עליה לגלות מה באמת מתרחש בתוך בית הספר שבו אירע הרצח, בין בני הנוער, שיש להם חיים סודיים משל עצמם, וגם למבוגרים שסובבים אותם יש כמה סודות אפלים. שנית, עליה להתמודד עם הטראומה שלה ועם הקהילה שבה גדלה, שהיא קרובה ומגובשת לכאורה, אך רק לכאורה. לכל אלה מצטרפים כמה דמויות ביזאריות, בעיקר מסביבתו של האדם שהורשע ברצח המקורי, הדינמיקה והפוליטיקה שבתוך תחנת המשטרה המקומית, אנשי דת וחינוך מפוקפקים ועוד. המשותף לכל: חוסר אמון במערכת, באנשים שאנחנו אמורים לסמוך עליהם. במילים אחרות: זהו דיוקן של חברה בהתפרקות.
ההתפרקות הבסיסית הזאת לגורמים מתבטאת בעיקר בהיעדר הביטחון האישי, שבא לידי ביטוי ביחס לחרדה האזרחית העמוקה היותר: שהנוער לא מוגן. לא רק שהוא לא מוגן, אלא שהוא גם לא נגיש: בסדרה בני נוער מנהלים עולם משלהם בשפה משלהם, מבלי לשתף את המבוגרים, ומתוך שיעמום בהוויה הפרברית של ראש העין שוקעים בשיעמום, אלימות, מתמסרים לדמויות כריזמטיות נצלניות. קשה שלא לחשוב על "בלקספייס" שמשודרת במקביל ומעלה חרדות דומות, ובהתחשב בזכרון העבר של סדרות כמו "בני אור", נראה שישראל חרדה מבני הנוער שלה, מאוד. נקודת דמיון נוספת לשתי הסדרות: הבחירה בשחקן קומי לגלם את החוקר הבכיר, מה שמקנה אווירה סמויה של פרודיה לפעולת המשטרה.
מבחינה ז'אנרית, "האמת" מצטרפת לגל הבלשי של הזמן האחרון בדרמה הישראלית, ודי דומה לסדרות שקדמו לה. גם היא, כמו אחיותיה לז'אנר, פועלת לפי כל כללי הנוסחה המוכרים - וזה כמובן חלק מהכיף. בסופו של דבר, ככל שהסדרה מצלצלת פרשה שמוכרת לכל ישראלי עם לא מעט קריצות מקומית, היא במידה רבה הייתה יכולה להיות מצולמת בכל שפה ומקום בעולם, ואמנם היא נמכרה בהקדם גם לרשתות שידור מעבר לים. בולטת לטובה הבלשית שבמרכז, בגילומה של התגלית מור דימרי. רחלי זבטני היא אנושית, חכמה, רדופה, עקשנית ומסתירה יותר משהיא מגלה.
בד בבד, משלושת הפרקים הראשונים שלה, "האמת" נראית מפוזרת מעט. היא יורה להמון כיוונים, עם המון דמויות, חלקן מופרכות, ולא שומרת על טון אחיד. באגפים מסוימים של הסדרה היא דרמה חברתית; באחרים - פרודיה מוחלטת (הצוות המשפטי של הרוצח, למשל). הגיוון הזה אולי נחמד - בניגוד להרבה דברים, קצת הומור עצמי לא הורג אף אחד - אבל העומס גם מבלבל את הסדרה ומקשה עליה להיכנס לקצב, כשלקראת האמצע היא עדיין זקוקה לאקספוזיציה, כשיש על השולחן יותר מדי שאלות ומעט מדי דברים ברורים.
כך או כך, הפיתרון של "האמת" יהיה נפיץ. המשטרה צדקה לכל אורך הדרך והנאשם הוא אכן האשם? ואולי חף מפשע ישב בכלא? השאלה היא רק אם היא תצליח להסעיר את הצופים שלה, כמו הפרשה ההיא.