שקרים, סודות, תככים משפחתיים - "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו", המותחן הנוכחי של קשת, הסתיים באופן מתגמל עם הרבה מכל אלה, וגם עם תחושת הקלה. הפיתרון של הפאזל, כך נראה, מוביל לעתיד טוב יותר.
איריס אברמוב, בגילומה של מגי אזרזר, יוצאת לחופש, חוזרת אל המשפחה שלה, מתמודדת עם מה שהדחיקה. לאורך כל הסדרה, המאבק של אברמוב הוא על יושר ואמת, והיא דורשת מהשותפים שלה להביט למציאות בעיניים ולהודות בטעויות שלהם, ומהנחקרים שלה - להודות במה שהם מסרבים להגיד בקול רם. עכשיו, היא נדרשת לעשות את זה בעצמה.
"פאלו אלטו" התחילה כמו האחות הפחות יעילה של "האיש שרצה לדעת הכול", אבל בעוד השנייה לא הגשימה את מלוא הפוטנציאל וכמעט נחנקה תחת המינימליזם הסגפני שלה, החקירה הלא-עד-כדי-כך מעניינת של איריס אברמוב קיבלה יותר נפח, לטוב ולרע. לתוך תעלומת הרצח וקנוניות העולם התחתון, נרקמה מעשייה מעניינת יותר על משפחות מתפוררות, ועל המחיר שילדים משלמים על חטאי הוריהם - בין אם זו המשפחה של איריס עצמה, של שותפה אלדר, של ראשי משפחות הפשע או של הקבלן גני. מצד שני, היא נותרה איטית מדי, וגם אם הקשרים התבררו והתחדדו, ורוב הדמויות משוחקות היטב, הן לא קיבלו איזה עומק מיוחד.
למעשה, נדמה שהגיבורה האמיתית של הסדרה - ואולי מוטב: הקורבן האמיתי - היא בכלל לא אדם, כי אם עיר. מה שנמצא במרכז "פאלו אלטו" זה לא רצח, שחיתות או הימורים בלתי חוקיים, אלא פשעים נגד העיר שעל הכרמל: ההריסה של ואדי סאליב, גירוש התושבים המקוריים, חילול המעבדות של הטכניון, חיסול בבית החולים רמב"ם. זה לא מקרי שאביה של הגיבורה הוא קשיש דמנטי שמנסה למדוד את הפער בין התכנון לבנייה בפועל: הפער הזה הוא הפער של מי שלא מזהה מה קרה לעיר שלו, למשפחה שלו, לארץ שלו. זה גם לא מקרי שאת מרכז תשומת הלב של הגיבורה תופסת חברה קבלנית צינית שלא בוחלת בדבר כדי להשיג את מטרותיה. מאחורי השיווק של איכות חיים (לאנשים שאוהבים לייף סטייל), עתיד ובנייה, מסתתר ההרס של השכונות והנישול של מי שהופכים את העיר למה שהיא - התושבים שלה.
כל זה מוביל באופן בלתי נמנע למחשבה אחרת. כמו בתוך בועה, הטלוויזיה הישראלית מלאה עכשיו ברצח ופשע בדיוניים. עם "פאלו אלטו" ו"האיש שרצה לדעת הכול" שנגמרו ו"בלקספייס" שמתחילה את עונתה השנייה, זה כמעט רנסנס שכבש את שלושת הערוצים המרכזיים (שתי האחרונות הן ממש סדרות אחיות, שעוסקות בנושאים דומים ועם מוריס כהן בתפקיד ראשי בשתיהן). מה שבימים שגרתיים מסמל חקירות חריגות וקיצוניות נראה בימים כאלה כמעט כמו ציור של מדינה נורמלית, כזו שעסוקה בביטחון אישי במקום בהתפרקות של כל הסדר הקיים.
מה שדווקא מאוד נראה כמונו, הם הבלשים: מיוסרים, שחוקים, עייפים, מנסים לעשות טוב אך נעצרים פעם אחר פעם על ידי הריקבון הכללי. הפנים של איריס אברמוב של "פאלו אלטו", על עיניה הכבויות וחוסר החשק לחיות, בין שוטרים אלימים ואזרחים מבוהלים, הולמות את ישראל של תשפ"ד כמו כפפה ליד.
ואולי נוצרה כאן כמיהה אחרת. "חקירה אפשר לפתור. בחיים זה קצת יותר מסובך", אומר במהלך הסדרה שלום אלדר, בגילומו של גולן אזולאי, לאיריס. זה נכון גם לטלוויזיה. עלילות מתקדמות, תיקים מפוצחים, פרשות מסתיימות, אנשים נאלצים לקחת אחריות על מעשיהם. ובינתיים, מחוץ למסך, דשדוש אינסופי במי אפסיים, הכאוס הופך נורמלי, ושום פיצוח לא נראה באופק. בטלוויזיה לפחות משהו יכול להיפתר. המציאות שלנו היא כולה מבוי סתום, ואת זה גם שוטרת אמיצה מאוד תתקשה מאוד לפתור.