אי אפשר לחבק זיכרון, שר פעם ג'וני ת'אנדרס, אבל לפעמים חייבים לנסות. להיאחז ברגע החולף, ביופי, בחיים על כל צבעיהם. אחרת ניבלע על ידי הצללים.
סביב מוזיאון תל אביב לאמנות יש תזכורות מכל עבר לאסון, למוות ולשבריריות של הרגע. גם בתוכו, עם היצירה החדשה "אשד" של מוחמד אבו סאלמה שמציגה מפל אינסופי העשוי משרשראות דיסקיות, התלויות כחרב דמוקלס מעל המבקרים, מאיימות ליפול עם עוד בשורה מרה.
אבל יש גם נחמה, חיים וצבע. ויש ניסיון לתפוס אותם, גם אם ממרחק. המוזיאון חנך בשבוע שעבר תערוכה חדשה (אוצרות: נטלי אנדריאשביץ' והילארי רידר) שלוקחת את המבקרים רחוק ככל שאפשר מהמציאות הבלתי נסבלת של ישראל בשנת 2024. במלאת 150 שנה לתערוכת האימפרסיוניסטים בפריז, עולה בתל אביב "לתפוס רגע חולף", תערוכה בת 74 יצירות של התנועה ששינתה לנצח את האמנות המודרנית - רובן יצאו מהכספות אחרי שהוטמנו בהן מאז אוקטובר המר, ומיעוטן השואלו מאוספים אחרים וכמה אף הגיעו מחו"ל.
נחסוך את ההיסטוריה והטכניקה, ונתמקד ברעיון: האימפרסיוניסטים, שכפרו בסגנון הרישום שקדם להם ובאתוס הנלווה אליו, יצאו מן הסטודיו החוצה והתמסרו לרגע הספציפי בזמן. לאור שקרן באותו רגע על הכפר. לרוח שנשבה באותה שנייה על פני המים. לריקוד באמצע הסיבוב. לעיר באמצע ההמולה.
בזמן אמת כל זה נחשב לפרובוקטיבי ומרדני. היום, זה נדמה לנו כמו הדבר הטבעי והנעים ביותר שישנו. בינתיים, יצירות של אמנים כמו מונה, רנואר, דגה, קאסאט, פיסארו, סזאן, סיסלי, גוגן ואחרים ממלאות את קירות התערוכה החדשה, בעושר משכר של צבעים ודמויות. זה לא בהכרח הצורך האקטואלי ביותר או התגובה האמנותית הנוקבת ביותר למצב, אבל למי אכפת. התערוכה הזו היא כמו תרופה לעין ולנפש: קצת יופי, קצת אור, קצת להביט בפלא העולם - אפשר להיאחז בציורים האלה כמו בתקווה קטנה שיום אחד, אולי, גם אנחנו נוכל לחלום קצת על חבצלות מים.
וילהלם ויינברג היה בנקאי גרמני יהודי ואספן של אמנות אימפרסיוניסטית, שחי עם משפחתו באמסטרדם. נסיעת עבודה לפריז הצילה אותו מהפלישה הנאצית להולנד, אך את יתר בני משפחתו נשלחו לאושוויץ והוא לא ראה אותם יותר. האוסף האדיר שלו נמכר אחרי מותו, אך כמה מהעבודות שברשותו נתרמו. אחת מהן, "עירומה מאחור" של רנואר (1881-1880), ניתנה למוזיאון תל אביב, וניצבת בפתח התערוכה החדשה. בצידה נכתב: עיזבון וילהלם ויינברג, לזכר אשתו וילדיו.
הציור מפעים, יפה באופן קיצוני. הוא מתאר אישה, ששיערה האדמוני אסוף, והיא עומדת בגבה אלינו. סביבה טבע חי וצבע נמשך, ירוק וכחול וסגול ושחור. מבין העצים והענפים היא מביטה לאופק, מחפשת עתיד או שקט. היא מובחנת, אך העולם מיטשטש סביבה, מלא בכתמים. היא טובעת בנוף, כשם שהמבקרים טובעים בתמונה.
משם ממשיכים לחלל המרכזי. על הקיר הרחב, המרחב הכפרי, הפסטורלי, של מונה. חבצלות המים, הבקתות, והאור הבהיר על "וטיי". בציור נוסף של מונה מלבלבים ביופיים עצי התפוח, שכמעט מתחשק לקטוף.
מן העבר השני של החדר - העיר שהסעירה את עולמם של חברי התנועה, פריז של המחצית השנייה של המאה ה-19. זו עיר שמגלה את עצמה, מלאה ברעיונות ויצירה, במחול - כפי שאפשר לראות מהרקדניות של דגה, פסל ותמונה שמביטים זה על זה, או מציורי האימהות של מארי קסאט והנשים של ברת מוריזו. והעיר המודרנית מייצרת אתגרים אנושיים חדשים על פנאי וחלומות צדק. בציור "באי" של מוריזו (1880), אישה עירונית כזו יוצאת לטיול, ומתיישבת בין עצים פורחים. משיכות המכחול מסביבה מקנות לה מראה מטושטש, אבל את המהות של הרגע אפשר להבין גם בחלוף יותר מאה שנה. אפשר לצלול אל מחשבותיה, להזדהות איתה, לחשוב על כל מהלך חייה. כפי שאפשר להתמסר לסיבוב הנצחי של הרקדנית, שלא מסתיים לעולם.
החדר השלישי של התערוכה מוקדש לנאו-אימפרסיוניזם, וכולל כמה מגולות הכותרת שלה, ובמיוחד את היצירות הפוינטליסטיות של פול סיניאק וז'אן מצינגר. בצבעוניות עזה, מתוארת תמונת נוף שלמה, עשויה מנקודות כמין פסיפס נפלא ומהפנט. לא רחוק ממתינה יצירה בגובה שלושה מטרים של אנרי מרטן בשם "ורסאי", המתארת מזרקה בפארק באווירה כמעט דתית.
המעגל מושלם עם סגנונות אימפרסיוניסטיים שנוצרו מחוץ לצרפת. שם מחכה למבקרים דרישת שלום מנקודת זמן לא צפויה. "שוויץ ההולשטיינית", של הצייר היהודי לסר אורי, צוירה בשנת 1908. היא מתארת שני עצים על שפת אגם אירופי רוגע, שאף דאגה לא מרחפת מעליו. כשדוד בן גוריון הקריא את מגילת העצמאות 40 שנה לאחר מכן במנה הישן של מוזיאון תל אביב בשדרות רוטשילד, התמונה הזאת הייתה תלויה כמה מטרים מימינו. זה הכי קרוב שהגענו לאותה שלווה פסטורלית ורחוקה כל כך.