כשיצא לאור, לפני כשנתיים, "הספר האדום" מאת אסף ענברי, התעורר מעין פולמוס סוער בקהילה הספרותית. עיקר זעמם של המקטרגים, יצא על העובדה שהספר נעדר כל מסמך היסטורי שיעזור לבסס את הדברים שכתב ענברי על דמויות מוכרות בציבוריות ובשמאל הישראלי, כמו מאיר יערי, יצחק טבנקין ומשה סנה. לעומתם טענו המשבחים שענברי נטל לעצמו חירות ספרותית מובנת, וממילא לא התכוון לכתוב ספר בעל מאפיינים דוקומנטריים מדויקים.
נדמה לי ש"ממילא גורלך נחרץ", ספרה החדש והיפה של הסופרת וחוקרת הספרות פרופ' נורית גרץ, לא יעורר גלים שוצפים וזועמים כאלה של תגובות, למרות שבבסיסו מונחת אולי אותה "טכניקה" ספרותית. מושא ההתבוננות שלה, בין השאר, הוא המחזאי היווני עתיר התהילה סופוקלס, שמחזותיו, יחד עם הטרגדיות של איסכלוס ואוריפידס, הם אבן הראשה של המחזאות והתיאטרון בימינו.
הימים הם ימי מגפת הקורונה. גרץ כלואה רוב הזמן בחצר ביתה היפה במוצא עלית. המגפה, שבמהלכה מתו מעל שלושה מיליון איש בעולם, שולחת אותה להרהר במגפה הנוראה שפקדה את העיר תבאי בשנת 430 לפני הספירה - מגפה שעומדת בבסיס מחזהו הנודע של סופוקלס, "אדיפוס המלך".
גם גרץ, כענברי, נוטלת לעצמה חירות אמנותית גדולה - לעצב את דמותו של המחזאי היווני בסוף ימיו בלי לטרוח על חיבור מסמך היסטורי מדוקדק עם מובאות ומסמכים שיאששו את הדיוקן שהיא מעצבת. וכשאני מנסה לבודד לרגע במחשבה, למה סוג דומה של טיפול לא יעורר שוב פולמוס וסערה כאלה שעורר ספרו של ענברי, מלווה במאמרים יוקדים ואפילו זועמים במוספים הספרותיים, נדמה לי שיש לכך לפחות שתי סיבות:
ראשית, דמויותיהן של יערי, טבנקין ומשה סנה, שפעלו באמצע המאה העשרים, יותר קרובות ומוחשיות עבורנו מדמותו מחזאי יווני שהלך לעולמו בשנת 406 לפני הספירה. הסיבה השנייה, העמוקה יותר, נעוצה במישור אחר: ענברי נוטל לעצמו חירות ספרותית ואמנותית כדי לומר משהו (לטוב או לרע) על הדמויות שאותן הוא בוחן; נורית גרץ מבקשת, דרך המחשבה על סופוקלס ודרך הקריאה ב"אדיפוס המלך", להרהר על עצמה ועל העולם הסובב אותה. כלומר, בסופו של דבר מושא החקירה שלה פנימי לא פחות מאשר חיצוני.
ניסיון נוסף שגרץ עושה הוא לנסות "למלא את המרווחים", לשער השערות ולנסות לספר את הסיפור של אדיפוס המלך מעבר למה שנמסר לנו במחזה הידוע של סופוקלס. אדיפוס המלך אצל סופוקולס הוא כזכור שליט שמנסה לחקור מה סיבת המגפה שפרצה בעיר ופוגעת אנושות באזרחים שעל ביטחונם הוא מופקד (הו - כמה אנחנו זקוקים עכשיו לסוג כזה של מנהיגים שעיקר מעיינם יהיה לדאוג לאזרחים ולא להמשך שלטונם), והחקירה הזאת מביאה בסופו של דבר לכיליונו.
גרץ מתרחקת מאדיפוס השליט ומתחקה אחרי עקבותיו של אדיפוס הילד. התינוק בן שלושת הימים שהוריו שולחים אותו למות בהרים. המסע הזה של הילד הנטוש הוא זה שבונה את עולמו. במילים אחרות, היא מנסה "להדביק" לסיפור את ההתחלה, ומכאן גם את ההסבר האפשרי ואת הפרשנות. ואילו סופוקלס, המחזאי, מתחיל מהסוף - מספק בעיקר "פעולות" (חקירה. ניסיון לגלות מה הביא על העיר תבאי את המגפה הגדולה), ואת ההסבר הפסיכולוגי אנחנו נתבעים בדרך כלל לספק בעצמנו, באמצעות הדמיון ובאמצעות הפרשנות המתמדת שאנחנו מפעילים כאשר אנחנו צופים בהצגה.
מסעה של גרץ, כאמור, הוא מסע כפול - ניסיון להבין את המניעים ("הפסיכולוגיה") של מושא החקירה החיצוני שלה, אבל לא פחות מזה, ואולי אף יותר, ניסיון להרהר בחייה כאן, חיים שלמרבה הצער הולכים ונמוגים. הולכים ומסתיימים.
וכך היא כותבת באחד הקטעים היפים בספר: "בשני הספרים שכתבתי, 'אל מה שנמוג' ו'על דעת עצמו' (הספר שכתבה על בעלה המנוח, הסופר עמוס קינן, א"ב) ניסיתי להאריך את החיים של אנשים שאהבתי. השיטה הייתה להכריח אותם לזכור. ידעתי שלא נותר להם הרבה זמן, אבל האמנתי שכל עוד הם זוכרים וכותבים הזמן הזה יתרחב".
נאמנה להיגיון הזה, היא מתבוננת גם במחזה נוסף של סופוקלס - "אדיפוס בקולונוס", שהוא השני בטרילוגיה על בית תבאי, אחרי "אדיפוס המלך" ולפני "אנטיגונה", למרות שזהו המחזה האחרון שסופוקלס כתב. אדיפוס העיוור מגורש מתבאי ויוצא לגלות מלווה בבתו אנטיגונה. "אדיפוס בקולונוס" הועלה על הבמה על ידי נכדו של סופוקלס בשנת 401 לפני הספירה. כלומר, גם כאן מתבצעת מעין "הארכה" של חייו של סופוקלס על ידי העלאת המחזה שלו על הבמה.
אני לא בטוח עד כמה החקירה החיצונית של גרץ והניסיון להרחיב ולהעשיר את המבט שלנו על היצירה, שהפכה לאחת מפסגות הדרמה בתולדות הספרות המערבית, אכן צולחים כל הזמן. העיוורון אצל סופוקלס (כזכור, אדיפוס מנקר את שתי עיניו בסוף המחזה) הוא סוג של מטאפורה שמתעלת את המבט שלנו על העולם (כלומר כמו אדיפוס, רוב הזמן איננו יודעים בעצם כלום ולא מבינים דבר על טיבו של העולם).
העובדה שכמו אדיפוס, גם אנחנו ניצבים בתחילת המחזה בפני חידה (מה גרם למגפה), ורוב הזמן מגששים באפלה, היא אמירה בעלת משמעות שנוצרת על ידי המבנה של המחזה - סדר הצגת הדברים. זאת, בין השאר, הסיבה שהמחזה של סופוקלס הפך למעין מודל שלאורו נכתבו מחזות ותסריטים רבים - המפורסם ביניהם הוא אולי "צ'יינה טאון", שהתסריט שלו נכתב על ידי רוברט טאון, שהלך לעולמו לפני כמה שבועות, ובוים על ידי רומן פולנסקי.
פה ושם, גם הקפיצות בין האישי והביוגרפי לבין מושאי החקירה הספרותיים החיצוניים לא עוברות כל כך חלק, אבל בסופו של דבר לא ניתן להתעלם גם מהעדינות הרבה שבה הספר כתוב, וגם מכך שלאורך כל הקריאה הציר התמתי והקוד הגנטי שלו בהיר וברור:
מבט גלוי עיניים (אפרופו העיוורון של אדיפוס), שיש בו גם פיכחון ולא מעט עצב, על מהלך חייה של הכותבת בעולם, אך אפילו לרגע לא דבק בתהליך הכתיבה צד נרקיסיסטי, מאפיין שלצערי דבק בחלק מהכותבים שאני פוגש לאחרונה.
"ממילא גורלך נחרץ" / נורית גרץ. הוצאת דביר. 144 עמודים.