וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"אפריקה בלוז": חומרי נפץ אורבים מתחת לציור עדין בצבעי מים

עודכן לאחרונה: 11.7.2024 / 4:45

זכרונות זוועה וטראומה מלווים את זכרונותיה של אילת שמיר בספר "אפריקה בלוז", אך סוד כוחה של כתיבתה הוא קודם כל בעדינות הרבה שבה הדברים נמסרים. טיפול גס מדי בסוג כזה של חומרים עלול היה ליצור תשתית למעין מלודרמה צעקנית, אבל הכתיבה הבוגרת מנטרלת את זה

עיצוב כריכת הספר "אפריקה בלוז" מאת אילת שמיר. עם עובד,
עיצוב כריכת הספר "אפריקה בלוז" מאת אילת שמיר/עם עובד

בפרק שפותח את החלק השלישי והאחרון בספרה החדש של אילת שמיר, "אפריקה בלוז", יוצאים למסע ציד שלושה קצינים ישראלים, שבאו לאתיופיה בשליחות הצבא הישראלי לעזור למשמר המלכותי של הקיסר היילה סלאסי.

הזמן הוא תחילת שנות השבעים של המאה העשרים. קצת אחרי המלחמה המפוארת והניצחון הסוחף שהותיר, לפחות באביה של הגיבורה שבאותה תקופה היא רק בת ארבע, צלקות למכביר; קצת לפני מלחמת יום כיפור, שתשאיר צלקות בנפשו ובגופו של העם כולו.

שלושת הקצינים רוצים לצוד אייל, אבל הורגים בטעות איילה ואחר כך גם עוקרים מתוכה את האיברים הפנימיים ומבשלים את בשרה. והיא עומדת שם, ילדה קטנה בשמלת השבת החגיגית, קפואה מול הקיר שעליו מוקרנת השקופית של האיילה הניצודה, פניה חיוורים. היא מביטה באביה ואחר כך בשאריות הצלי ובתלולית העצמות המכורסמות. הכול רואים שהיא עומדת לבכות אבל היא לא בוכה.
"מספיק עם השטויות" אומר אביה ופורע את תלתליה. "הבאנו איילה וזה בשר נהדר".
"אולי תשתוק כבר", אומרת אמה ולוטשת בו מבט מוזר. והאב מפטיר:
"היא תתגבר על זה".
נדמה שבסצנה הזאת, הקשה, האכזרית אפילו, טמון חלק מיופיו של הספר העדין־עדין הזה.

חוטים מטונימיים דקים קושרים את הספר לנושאים ולסיפורים השונים שהוא מעלה: מלחמת ששת הימים. סצנת הביזה שהאב קצין השריון מעורב בה שלא באשמתו. תחילה חנות מכולת שנפרצת ביריחו כדי לספק אוכל לחיילים הרעבים, ואחר כך סניף בנק שנבזז על ידי אחד החיילים והאב שמואשם בפריצה לבנק ואף מושם במעצר כתוצאה מכך.

משם הולך הספר קדימה ואחורה ושולח הדהודים שהולכים ומתפשטים ומתרחבים: הקיסר היילה סלאסי שמרומם את ארצו אבל אולי גם חומס אותה, עד שקבוצה של קצינים צעירים, ובראשם מנגיסטו היילה מריאם, מסלקת אותו מהשלטון. סצנות ציד נוספות שהאב שותף להן, כעד לפחות, כאשר הוא מלווה את מנגיסטו - שהיה אז, בתחילת שנות השבעים, עדיין נאמן לקיסר סלאסי.

והסצנה הקשה ביותר בספר, אולי הלב שלו, אם להשתמש במטאפורה של איבר פנימי שנתלש ונעקר ממקומו: גופתו של החבר הכי טוב של האב, אותה הוא מוצא במלחמה בתוך טנק. גופה ערופה, רק גוף ורגליים נעולות בנעלים צבאיות. סצנה שנחרטת עמוק בנפשו ומסרבת להרפות.

בכל הסצנות האלה נשלחים המוות או טיבם האכזרי של החיים לעקור חלקים פנימיים מתוך נפשה של הגיבורה. במילים אחרות - בכל סצנה כזאת מתחולל מעין מאבק על הזהות שלה. זהות "גברית" אם תרצו, או זהות "נשית". יושבת במושב האחורי של הלנדרובר ומאזינה לשיחות הקשות שמתנהלות לפעמים בין האב לאם.

הסופרת אילת שמיר. יונתן בלום,
הסופרת אילת שמיר/יונתן בלום

אני כותב את כל הדברים האלה בזהירות רבה, משום שסוד כוחה של אילת שמיר וסוד כוחה של הכתיבה שלה הוא קודם כל בעדינות הרבה שבה הדברים נמסרים. טיפול לא נכון או לא עדין או גס מדי בסוג כזה של חומרים עלול היה ליצור, חלילה, תשתית למעין מלודרמה, צעקנית אפילו. אבל בזכות הכתיבה הבוגרת, הנמסרת מנקודת המבט של הילדה בת הארבע שנלוותה להוריה בשליחות לאתיופיה, היא יודעת לשזור לתוך נקודת המבט ה"ילדית" את המבט המתבונן והחכם שנרכש ושוכלל אחרי חמישים ומשהו שנים.

הכתיבה של שמיר היא מעין אקוורל (ציור בצבעי מים) עדין, אבל אין לטעות אפילו לרגע - מתחת לרישום העדין מסתתרים כל הזמן חומרי נפץ קשים ומערערים: חיות ניצודות שליבן נעקר. אנשים שנחנקים בשנתם. חייל שנהרג בצורה אכזרית במלחמה. חנויות שנבזזות ותכולתן נעקרת ומפורקת. נשים אתיופיות שנבזזות או מנוצלות על ידי קצין ישראלי שחומד את גופן. נדמה שסוד כוחו של הספר הוא במתח הזה, שמתקיים כל הזמן, בין טיבם האכזרי והמצמית והפרוע והחייתי (חלק גדול מהספר מתרחש כזכור באפריקה) של האירועים, ובין ה"טון" העדין והלא מתלהם והמעט מרוחק בכוונת מכוון שבו הם מתווכים ונמסרים.

מעבר לכל מתקיים כל הזמן מאבק על זהותה של הגיבורה הילדה. בשום מקום היא לא שופטת את האב או את האם, אלא רק משרטטת בעדינות גדולה את מהלך העניינים: הנה, בתמונת הסיום, כאשר הארבעה (האב, האם, הבת ואחיה התינוק) עורכים מסע קשה ומפרך של אלף קילומטר לעבר מקורות הנילוס הכחול - מסע שאמור לסכם את שלוש השנים שבהן בילו עם האב בשליחותו הצבאית באתיופיה. ריב מתלקח בין ההורים שיושבים במושב הקדמי, ובשלב מסוים האב עוצר את הרכב בחריקה ונוטש אותו בחמת זעם. אחרי כמה דקות הילדה הקטנה מצטרפת אליו לטיול הקצר שהוא עורך במעבה היער, וכשהם חוזרים היא עוברת לשבת מלפנים - כלומר, בוחרת צד. צריך להיות עיוור כדי להחמיץ את היסוד האדיפלי המובהק, אבל היות ששמיר כותבת את כל זה בצורה עדינה ומרומזת כל כך, היא לא מועדת בשום מקום לתוך שביל חלקלק שעלולות להיות בו גם מהמורות סנסציוניות.

עוד בוואלה!

"פרזיט" היא סאגה של אי התאמה הכתובה בכישרון רב, דמיון וחוש הומור נוקב

לכתבה המלאה

ולא חסר גם ההיבט האקטואלי, אם תרצו. מפקד מחנה השריון בכורדני מכנס פעמיים בשבוע את כל הקצינים שלו לערב יחידה, ונואם בעונג רב על המלחמות - אלה שהיו ואלה שבדרך. "חברים, יש למה לחכות", הוא אומר לקצינים הצעירים, ומזכיר מן הסתם את מה שאמרה רק לפני כמה ימים השרה אורית סטרוק על ה"נס הגלוי" שאירע לנו במלחמה האחרונה.

ה"בלוז האפריקאי" הופך ברגעים האלה לבלוז ישראלי מאוד. ועצב גדול ממלא את הנפש בסוף הקריאה של הספר היפה הזה, כאשר הבת הבוגרת מראה לאב הקצין תמונה מהעבר בנייד, והוא שואל - ממש על סף מותו - "זה אני?". הוא שואל ואנחנו מחרים ומחזיקים אחריו. מבינים שסיפורו של האב הוא במידה רבה גם הסיפור של כולנו.

seperator

"אפריקה בלוז" / אילת שמיר. הוצאת עם עובד. 204 עמודים.

  • עוד באותו נושא:
  • אילת שמיר

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully