אפשר להגיד הרבה דברים לזכותו של "שודדי הזמן". סרטו של טרי גיליאם מ-1981 היה יצירה פרועה ומלאת דמיון, שהציגה לקהל הרחב את הסגנון הייחודי והמטורף של איש מונטי פייתון. בכל זאת, כילד התקשיתי להתחבר לסרט. הוא היה יותר אינפנטילי מאשר "מיועד לילדים", סבל מעודף רעיונות וחוסר מיקוד עלילתי, והלוק הזול והקדרות הרואלד-דאלית לא תרמו. צפייה מחודשת בו לקראת הסדרה החדשה לא שיפרה את הרושם. האמת היא שהפעם אפילו לא הצלחתי לסיים אותו.
לכן מדובר במקרה אידיאלי לדבר שהוליווד כל כך אוהבת בשנים האחרונות - עיבודים מחודשים: גם קניין רוחני מוכר שאפשר לסחוט אותו, וגם רעיון שניתן לבצע טוב יותר. זה בדיוק מה שעושה הסדרה החדשה של אפל טי-וי פלוס, שנקראת גם היא "שודדי הזמן" ("Time Bandits"). לא מפתיע, כנראה, בהתחשב בעובדה שעל העיבוד אמונים היוצרים הניו זילנדים המבריקים של "מה שקורה בצללים", טאיקה וואיטיטי וג'מיין קלמנט, ועמם איאן מוריס האנגלי, ששימש ככותב ומפיק באותה סדרה.
העיבוד החדש ל"שודדי הזמן" שומר על הקונספט הבסיסי של הסרט - מסע בזמן של חבורת גנבים הנתקלת בדמויות היסטוריות - אבל מרענן אותו. כל אחד מעשרת פרקיו (הקצרים יחסית, בדרך כלל בסביבות החצי שעה) עובר להרפתקה טרייה בזמן אחר ובמיקום חדש, במקביל לקשת העלילתית שנפרסת לאורכה של הסדרה. כמתבקש מעצם הקונספט, הסדרה כולה נראית כמו מחווה ליצירות רבות מהעבר, גם מלבד המקור שעליו היא מסתמכת. המפגשים עם אישי מפתח מהעבר בעין מאוד מודרנית מעלים על הדעת קלאסיקות כמו "ההיסטוריה המטורפת של העולם", והקסם הפנטסטי ששורה עליהם מזכיר תענוגות כמו "הנסיכה הקסומה".
במוקד העלילה הפעם עומדת חבורה של גנבים חדשים - שבניגוד למקור אינם ננסים - והמצטרף החדש אליהם: ילד חנון וחובב היסטוריה. הם קופצים מתקופה לתקופה וממקום למקום (הרוב המכריע צולם בנופיה המרהיבים של ניו זילנד) כדי לשדוד אוצרות מהעבר, באמצעות מפה שגזלו מ"הישות העליונה" (בגילומו של וואיטיטי עצמו), אך בלי שיבינו בדיוק איך מנווטים באמצעותה, ובזמן שדולקים אחריהם יצוריו של "רוע טהור" (בגילומו של קלמנט).
זה קונספט מבריק ואידיוטי בו זמנית. מצד אחד נוסעים בזמן יכולים לפרוע חוק בלי לשאת בהשלכות, ומצד שני הרעיון לשדוד חפצים מההיסטוריה לטובת רווח אישי נשמע כמו פרקטיקה מסובכת שלא לצורך. על התפר הזה שבין הפיקחי והאווילי מתקיימת "שודדי הזמן". ההומור שלה אבסורדי, מופרך, יבש ומסתמך תכופות על הבורות העמוקה של כל הדמויות שאינן קווין. לא פעם זה ממש קורע מצחוק, עם סצנות כמו זו שבהן אחד השודדים מנסה לרשום בפנקס את המילים של שיר סקאט שהוא שומע במועדון ג'אז, או כאשר שבט שלם של אנשי מערות שלמדו לדבר כמו נערה מתבגרת מפרברי אנגליה - אחד הדברים הכי מצחיקים שראיתי לאחרונה על המסך (שכדאי לצפות בו בכתוביות באנגלית בבוא העת, כי התרגום ללא ספק יתקשה עם הסלנג).
הבנדיטים עצמם חסרי יכולת וטיפשים להפליא. במשך כמה פרקים טובים הם אפילו לא מסוגלים להיסגר על השם של קווין. למעשה, השיבושים המתמידים של שמות ופרטים משעשעים כל פעם מחדש. ליסה קודרו, לנצח פיבי מ"חברים", מגלמת את פנלופי, המנהיגה הלא מנהיגה של הכנופייה, עם תערובת של ביטחון עצמי לא מוצדק וחוסר מודעות עמוק; רוג'ר ז'אן נסנגיומבה מגלם את ווידג'יט, האחראי על המפה בלי ידע בסיסי בניווט; שרלין יי ("האוס") היא "אמפתית" שיכולותיה מסתכמות בפענוח מובן מאליו של מי שעומד מולה; וכן הלאה. היכולת של הסדרה לכרות מהם ומהיתר קומדיה מאוד מצחיקה בלי להפוך אותם למושאי לעג, חכמה כשם שהיא מלבבת, וההתפתחות האישית של חברי הכנופייה לאורך העונה הופכת אותם ליותר מסתם קריקטורות מצחיקות (מאוד).
לכך מסייעת גם נוכחותו השפויה של קווין בן ה-11. בניגוד למקור הקולנועי, דמותו של הילד חובב ההיסטוריה לא סתם נקלעת להרפתקאות פסיביות אלא תורמת לחבורה - ולצופים - בצורה מהותית. הוא היחיד שם שיש לו ידע כלשהו, ובעצם ידיעות נרחבות, והוא גם הציר השפוי והרגשי מבחינתנו. קאל-אל טאק מגלם אותו נהדר, מגיב מעולה לטרלול שמתערבל סביבו, ומרשים גם כשהוא חולק מסך עם אישים כמו קודרו, וואיטיטי וקלמנט. למען האמת, קשה להמעיט בערך המשחק של הקאסט כולו. כולם מרוממים בקביעות תסריטים מצחיקים גם ככה, והופכים רפליקות מבדרות להיסטריות.
כל הסדרות השוות שעולות החודש בטלוויזיה
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
ככל שמתקדמים עשרת פרקי העונה, גם הבנדיטים עצמם זוכים ליותר נפח ועומק, מה שצובע אותם בצבעים מעניינים וחביבים בהרבה. באופן כללי, חלקה השני של העונה מתחיל לקצור את פירות האפקט המצטבר של הסדרה, הן עלילתית והן תמטית. זה כולל זמן מסך מוגבר ומצוין לאחותו של קווין, סאפרון (קירה תומפסון), פיתולי עלילה נוגעים ללב ומוטיב הולך ומתגבש של הצורך במשפחה חלופית על רקע של אובדן.
מכאן נובעת עליונותו של העיבוד הטלוויזיוני. "שודדי הזמן" החדשה מחדדת עד כמה עמוקה ההשפעה של מונטי פייתון על האיכויות הקומיות של וואיטיטי וקלמנט. המקור הקולנועי אמנם לא היה סרט של פייתון, אבל גיליאם כתב אותו עם עמיתו לחבורה, מייקל פיילין, והאחרון גם כיכב בו בין היתר לצד ג'ון קליז. הגם שאף אחד מהם לא מעורב הפעם, רוח השטות והאנרכיה שלהם שורה על הגרסה העדכנית. ההבדל הקריטי בין שתי היצירות הוא שהסדרה פשוט טובת לב. היא נעימת מזג, חיובית וחיננית ומחבבת מאוד את דמויותיה, מה שעוזר לה להתעלות בקלות על הסרט שעליו היא מבוססת.
שני פרקים של "שודדי הזמן" עולים מדי יום רביעי לאפל טי-וי פלוס, עשרה בסך הכל.