הפרק הפותח של העונה השלישית של "הדוב" (The Bear) מהדהד באופן נדיר תהליך זהה שעבר על הגיבור הראשי ועל יוצר הסדרה, כריסטופר סטורר. כרמי (ג'רמי אלן ווייט) מגיע אל המסעדה החדשה שלו אחרי ליל הזוועות של "ארוחת החברים" - שאת רובה בילה נעול במקרר - עם נחישות לשנות דברים מהקצה אל הקצה. הוא מתחיל לעבוד על רשימה בשם "לא עומדים לוויכוח", ובה מופיעים בזה אחר זה אקסיומות לגבי ההתנהלות במסעדה החדשה (והסגורה עדיין) שלו.
אחד הסעיפים הקיצוניים ברשימה (ותודה לאל, לא חסרה קיצוניות) היא ההחלטה לשנות את התפריט מדי ערב במטרה לזכות בכוכב מישלן נכסף. החלטה שמן הסתם מערערת את הצוות המעורער גם כך, רגע אחרי שחשב שקמצוץ של יציבות הגיע לחייו אחרי הערב הקולינרי המוצלח בארוחת החברים. במקרה של סטורר ההחלטה לא הייתה פחות דרמטית, דווקא בגלל ההצלחה העצומה של "הדוב". אחרי שתי עונות של שבחי ביקורות מקיר לקיר ואהדה עצומה של הקהל, החליט סטורר לשנות את המרכיב הכי חשוב בתפריט של הסדרה שלו: האינטנסיביות.
אף שכבר בעונה השנייה סטורר הוריד מעט את הרגל מהגז בתחום הזה, "הדוב" ריתקה למסך צופים שהגיעו באופן די מדהים דווקא בגלל הלחץ, החרדה וההתנהלות במהירות ממוצעת של 150 קמ"ש שהסדרה הביאה לחייהם. הכי רחוק מאסקפיזם שיכול להיות. והנה, דווקא כשההיצע הזה הוא בדיוק מה שחיפשו המעריצים גם הפעם - "הדוב" הפכה לפתע הרבה יותר מחושבת ומהוססת, או במילים פשוטות יותר: איטית. המילה הזאת חוזרת שוב ושוב בביקורות המאוכזבות של המעריצים לגבי העונה האחרונה, שיצרה פילוג בינם לבין מרבית המבקרים.
אם נחלק את חייה של "הדוב" לאורך שלוש העונות שלה, הרי שהראשונה הייתה עונת ההישרדות. כרמי הגיע אל המזללה הקורסת של אחיו המנוח, מייקל (ג'ון ברנטל), כדי למנוע ממנה סגירה ודאית. העונה השנייה הייתה עונת הבנייה מחדש, כשכל אחת מהדמויות חוותה שינוי שהשפיע לטובה על התנהלותה ותפיסת עולמה, לצד ההקמה הפיזית של המסעדה החדשה. השלישית עוסקת באופן חכם בפחד מהצלחה. עד כה לא היה לגיבורי הסדרה מה להפסיד, ופתאום הם אחראים לגורלם. כל אחד בדרכו מתקשה לעבד את המשמעות של השינוי הזה.
הראשון והקיצוני מכולם הוא כמובן כרמי. מי שגדל במשפחה נוירוטית שלא ידעה להתמודד עם אהבה, נמלט ממנה כדי להגשים את חלומו להפוך לשף רק כדי לשאת במחירים הנפשיים העצומים של עבודה במטבחי עילית, עומד כעת מול החלום והסיוט הגדולים ביותר: מסעדה משלו. "הדוב" שיחקה כבר מהסצנה הראשונה שלה על השדים בנשמתו של כרמי. אלו שהתאמץ כל כך לכבוש כל חייו, אבל רוחשים תמיד מתחת לפני השטח ומאיימים להפוך אותו לאותן דמויות שנשבע לא להפוך אליהן.
הפוזיציה החדשה מעמתת אותו עם כל אחד מהם: השאיפה למצוינות שחווה במסעדות שבהן עבד, שימוש בעבודה כבריחה מכל ההחלטות שלא קיבל והתהליכים שלא הביא לידי מיצוי, תסמונת המתחזה שהוטמעה בו על ידי דיוויד פילדס (ג'ואל מקהייל) - השף האכזרי שהתעמר בו במסעדה שעבד בה בניו יורק - ורבים נוספים. ההרס העצמי שלו נובע מהחרדה שאם יפסיק לעבוד לרגע, ייאלץ לעבד את כל מה שעבר. ובדיוק בגלל זה, השינוי של סטורר נדרש כל כך.
חשוב להדגיש שגם בעונה הנוכחית "הדוב" מתובלת במאפייניה המוכרים. בפרק השני תוכלו ליהנות מחמש דקות רצופות שבהן כרמי וריצ'י (אבון מוס-בכרך) מאחלים זה לזה ללכת להזדיין ביצירתיות מעוררת התפעלות. בפרק השלישי, המגולל את החודש הראשון של ניסוי התפריט המתחלף החדש, חוזרת האינטנסיביות והקקופוניה של הסרוויס במלוא עוזה. אלא שלאורך חלקים האחרים, "הדוב" עוצרת לרגע לנשום, לפרק, להבין מה עובר בנפשם של גיבוריה בין חיתוך מדויק של נתח להגשה מושלמת לשולחן.
ברגע נדיר של ניסיון לעיבוד נפשי, כרמי מגיע לקבוצת תמיכה שבה מספר אחד המשתתפים על המחיר של אי אמירת סליחה בזמן. ככל שהמילים נתקעות בגוף ולא משתחררות, הן הופכות לתהליכים הרסניים. ואכן, החרטה על המילים שאמר על קלייר (מולי גורדון) מבעד למקרר הנעול, מבלי שידע שהיא שומעת אותו, כמו גם חוסר הבגרות הנפשית להתנצל בפני ריצ'י על הדברים האיומים שהטיח לעברו - מתבטאים בהפיכה של כרמי לאותו דיקטטור שפחד להיות. זה שכופה על צוותו שלמות גם במחיר של טראומה נפשית, זה שמבטל כל אפשרות של סידני (איו אדבירי) לזהור לצדו, זה שהמרדף הפרפקציוניסטי הורס כל אפשרות שלו ליהנות מההזדמנות שאליה שאף כל חייו.
ובעוד כל אלה היו שם גם קודם, בעונה הזו כבר אין באמת תירוץ לכך. זוהי כבר לא מזללה מטונפת ומתפוררת, אלא מתקן מבריק ומרשים עם חומרי הגלם האיכותיים ביותר, ועם צוות שסוף סוף עומד בסטנדרטים הבלתי אפשריים שלו. כרמי משתלח לכל עבר כי הוא פוחד שהדבר היחיד שבו נתלה, זה שעבורו הקריב כל דבר טוב אחר בחייו, יסתיים בכישלון. העובדה שהוא מודע לתהליך בעודו עובר אותו, רק הופכת את ההתמודדות הזאת למרתקת יותר.
סביבו שוזרת הסדרה סימנים מעידים לכאורה לא קשורים, כמו ההחלטה של המנטורית שלו, אנדראה טרי (אליזבת קולמן האדירה) לסגור את מסעדת היוקרה המעוטרת שלה, או העובדה ששוקי האיכרים מידלדלים כתוצאה ממשבר האקלים. הדהודים של סוף והתפוררות שלא נותנים לו מנוח. ומעל כולם מתנוססת החרב החדה ביותר: העובדה שהמסעדה החדשה שלו צוברת חובות במקום לייצר רווח. הכל מתחבר לסערה מושלמת שמאיימת להגשים סוף סוף את הפחד של כישלון מפואר.
כל הסדרות השוות שעולות החודש בטלוויזיה
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
ההחלטה של סטורר לעמת את כרמי עם כל אלה, מעשירה את הדמות שלו כפי שלא ניתן היה לעשות בעונות קודמות עם כל פיתוח העלילה שנדרש בהן. היא טוענת כל צעד שלו בסיכון חדש לאבד את הסובבים אותו, את המסעדה, או את כולם גם יחד. זה גם הדין לגבי הדמויות האחרות. מרכוס, שאיבד באותו פרק סיום דרמטי של העונה השנייה את אמו החולה, מחפש אחרי המצאה קולינרית חדשה שתאפשר לו לפרוח מחדש. אחרי הפרק המופלא בעונה החולפת, ההתמקדות בריצ'י הפעם נוגעת לחייו האישיים: יחסיו עם בתו הקטנה, הקושי להשלים עם נישואי גרושתו הקרובים וההכרה בבדידות שכפה על עצמו באורח החיים החדש והאינטנסיבי שאימץ. וגם כאן, מדובר בהצצה שמרחיבה את הלב והמקום של הדמות.
סידני ממשיכה במאבק הפנימי שלה בין נאמנות לחבורה הבלתי מתפקדת של "הדוב", לבין התחושה שלעולם לא תוכל לזרוח באמת תחת חסותו של כרמי. העובדה שמצד אחד עומדת הצעה להפוך לשותפה במסעדה ומנגד הזדמנויות אחרות לחופש שבו רצתה תמיד, הופכת את הדילמה הזאת לקשה ביותר שבה עמדה אי פעם. היא כבר לא הילדה שחולקת דירה עם אביה אלא אשת מקצוע מוערכת, ובכל זאת ההחלטה הבוגרת היא גם זו שהנפש מתקשה להכיל.
בעוד פרקי הספיישל של העונה הנוכחית לא מתעלים לעוצמה של קודמיהם בעונה החולפת, הם יפהפיים ומרגשים כפי ש"הדוב" הוכיחה שוב ושוב שהיא יודעת להיות. הפרק הטוב של העונה, "מפיות" (אותו ביימה אדבירי בעצמה), מגולל את האופן שבו טינה (לייזה קולון-זאיאס) התגלגלה אל המזללה של מייקל מלכתחילה. כל מי שאי פעם נקלע לחיפוש עבודה מתסכל שנראה אינסופי, ימצא בפרק הזה הדהוד מושלם של כל החששות והפחדים הנלווים - בדיוק כפי ש"הדוב" יודעת לזקק.
אך היופי האמיתי מגיע כשטינה כבר נקלעת בדרך לא דרך אל המזללה הרועשת וההמונית, ונקלעת לשיחה עם מייקל על חרטות וחלומות. "הדוב" מוכיחה פעם אחר פעם כמה היא טובה בדיאלוגים האלה, שבהן כל דמות פורחת תוך שהיא מַפרה את חברתה. הרגישות והאנושיות שעוברים בין השניים, זרים מוחלטים בתחילת השיחה, מצליחה לצבוע את שתי הדמויות הקטנות האלה באור ועומק נפלאים. וזהו גם המקרה של נטלי (אבי אליוט), שנדרשת ללדת כשלצדה הסיוט הגדול ביותר שלה, אמה הנוירוטית דידי (ג'יימי לי-קרטיס), רק כדי להבין ברגע האינטימי בחייה כמה השתיים דומות.
היופי והרגישות הזו של "הדוב" זוהרים גם כשהבחירות של סטורר פחות מוצלחות. בעוד הפרק הראשון מסמן את ההתמקדות הנפשית של העונה הזו, ניתן היה בהחלט לצמצם בכמעט חצי שעה של הדהודים מרגעי כרמי שכבר חווינו או לכל הפחות קיבלנו טעימה מהם. גם הבחירה לתת בולטות נרחבת שכזו לאחים פק מרגישה לא פעם כמו מנת יתר. בעוד הקלאמזיות והישירות שלהם שוברים את המתח של הסדרה ומכניסים בה הומור וטוב לב, האפקט הולך ודועך עם כל שימוש בהם.
בנוסף, הבחירה של סטורר לצלם את העונה השלישית והרביעית יחד, משאירה את העונה הזו עם תחושה של סוף פתוח, שהיא לאו דווקא מתסכלת אבל במידה מסוימת מפוספסת. בנייה מהודקת יותר עם צמצום קל בסצנות שנעשו בעיקר כדי להפגין יצירתיות צילומית, הייתה יכולה להשאיר אותנו עם תשובה ברורה לשאלה שמרחפת מעל העונה כולה: מה נכתב בביקורת הגורלית שעשויה לחרוץ את גורל המסעדה. עדיין היה נותר הרבה מאוד לעשות גם בעונה הבאה, אבל סגירת המעגל הייתה מספקת יותר ממשחק החתול של שרדינגר שליווה את העונה כולה, עם הבזקי כותרות של הצלחה אדירה או סגירת המסעדה.
על אף החסרונות, העונה השלישית של "הדוב" הכרחית לסיפור שלה. שינוי התפריט אמנם מצריך התרגלות, אבל התמסרות אליו מגלה טעמים חדשים על דמויות אהובות, או כאלו שלא הכרנו עד כה מספיק. היא בעיקר מדגישה את גודל המחירים והסיכונים על השולחן עבור כל אחד מהגיבורים, תוך שהיא עוטפת אותם באותה אהבה קשוחה-רגישה שאפיינה את שתי העונות הראשונות. ההאטה הזאת מרגישה כמו השקט שלפני הסערה, שבסופו של דבר נעריך יותר כשנצפה בעונות האלה בצמידות (כי ברור שיהיה בינג' חוזר של זו לפני הרביעית).
ובסופו של יום, עם כל האהבה לאוכל ולמסעדות, "הדוב" היא סדרה על אנושיות, על התמודדות יומיומית עם השדים שלנו והרצון להקיף את עצמנו במי שהופכים אותנו לטובים יותר - ולפי הפרמטרים האלה, גם העונה השלישית שלה מופלאה.
כל פרקי "הדוב" זמינים בדיסני פלוס ישראל.