בין טרילוגיית "ספיידרמן" של סם ריימי לטרילוגיית "האביר האפל" של נולאן ועד היקום הקולנוע של מארוול, סרטי "אקס מן" נזכרים כמעט כמו הערת שוליים נוסטלגית בתולדות סרטי הקומיקס. זה קצת לא הוגן, כי ארכיטיפ סרטי הגיבורים ששוכלל מאז ליקומים קולנועיים מצליחים יותר ופחות נולד איתם, אי אז בשנת 2000. הסרט הראשון בסדרה התהדר בקאסט חלומות ונאמנות מסוימת לחומר המקור, אבל המטרה הייתה להביא לקולנוע גם מבוגרים בלי נוסטלגיה לקומיקסים או לסדרה המצוירת.
אז הצבעוניות הפכה קודרת ורצינית יותר, הדרמה הבלתי נגמרת של מלחמות פרופסור אקס uמגנטו נופחה למימדים אפיים וכדי להקל על הצופים לקבל גם את הצדדים היותר קומיקסיים בסיפור נוספה לו דמות אאוטסיידר שלא מבין מה קורה כאן ומה זה השטויות האלה. יש אפילו שתיים כאלה - רוג בגרסת אנה פאקווין הפכה למתבגרת מיוסרת כדי למשוך את קהל התיכוניסטים, והמבוגרים קיבלו את וולברין / לוגאן בגילומו של יו ג'קמן, שהפך במהרה לדמות האיקונית והאהובה ביותר בסדרת הסרטים. היה לו הכuל - הטון הסרקסטי, סיפור הרקע העצוב, מעיל העור העל-זמני וכמובן הטפרים שסיפקו לנו ערימות של סצנות אקשן מגניבות מאז ועד היום. לפעמים אפילו הרשו לו ללבוש חולצה.
בפעם הראשונה שוולברין לובש את מדי קבוצת המוטנטים-גיבורים, בגד גוף הדוק מעור שחור ומבריק עם עיטורי איקסים על החגורה או החזה, הוא מתלונן: "אתם באמת יוצאים החוצה עם הדברים האלה?". סקוט סאמרס, כלומר סייקלופס, כלומר ההוא שיורה לייזר מהעיניים, משיב לו בעוקצנות: "מה אתה מעדיף, בגד גוף צהוב?", כדי להבהיר לצופה שאלה לא האקס-מן המטופשים של ילדותו, אלא גרסה בוגרת, רצינית ומתוחכמת יותר. כמעט חצי יובל אחר כך המעגל הושלם - "אקס-מן 97" בדיסני פלוס הציגה המשך נאמן בצורה מפתיעה לסדרה הכי מגניבה של הניינטיז, יקום מארוול כבר התחייב עד הסוף לפנטזיית הקומיקס עם דמויות של קוסמים, אלים, חייזרים ורקון מדבר, בעוד יו ג'קמן סוף סוף זוכה ללבוש את חליפת הספנדקס הצהובה. כן, כולל המסכה עם השפיצים.
הסרט השלישי של דדפול, גיבור העל הכי נודניק וספין אוף של "אקס מן" בעצמו, הוא בעצם איחוד כוחות של שני הכוכבים הכי משמעותיים שעוד נותרו מיקום הקומיקס המתפרק של פוקס. החברה עצמה נרכשה על ידי תאגיד דיסני ושמה שונה ל"אולפני המאה ה-20", בעוד סדרת אקס-מן הלכה ודעכה עד לשפל הסופי עם "אקס-מן: הפניקס האפלה" (או אולי "המוטנטים החדשים", אבל בשבילו צריך מילה מביכה הרבה יותר מ"שפל"). עכשיו שניהם נכנסת תחת המטרייה הגדולה: "דדפול & וולברין" הוא כבר לא עוד סרט אקס-מן, אלא הבכורה של דדפול, בגילומו של ריאן ריינולדס, ביקום הקולנועי של מארוול - הוא כבר לא אח חורג שלו אלא חלק קאנוני ממנו, ניסיון ראשון של קווין פייגי ושות' להכניס ל-MCU את הנכסים שהאקס-מן מביאים עמם. זו גם סגירת מעגל נחמדה שבה וולברין הוא הדמות שאשכרה שקועה בדרמות של הסיפור, בעוד דדפול מצביעה על הדברים המוזרים וצוחק.
יש רק קאץ' קטן: טכנית, וולברין מת בסרט האחרון שבו הופיע. "לוגאן - וולברין" שביים ג'יימס מנגולד היה כנראה המרשים קולנועית מבין סרטי הסדרה עד היום, ההיפך המוחלט מהטראש הפוסט מודרני שדדפול מביא למסיבה. בידיעה שאין לו שום סיכוי לעמוד בסטנדרט הזה, "דדפול & וולברין" בכלל לא מנסה - הוא מצהיר כבר בתחילתו שאין לו שום יומרה לכבד את זכרו של הגיבור האהוב ומאותו רגע והלאה מתחילה השתוללות כאוטית, מדממת ועמוסה בקללות וגסויות. הנה רק כמה דברים שקורים בסרט, בלי הקשר: בדיחות ישירות על מארוול ואולפני פוקס, הביטוי החוזר "ישו של מארוול", וריאנטים של הדמויות מרחבי המולטיוורס, בדיחה על כמה שווה בלייק לייבלי (אשתו של ריינולדס במצאיות), המון בדיחות על כלי רכב משפחתיים (נשבעת) וילד שצועק על דדפול שאם הוא היה רוצה לשמוע מה יש לו להגיד הוא היה אומר לו להוציא את הזין של וולברין מהפה.
כדי לא להסתבך עם הקהל החרד מספוילרים, נסביר בקצרה שדדפול זקוק לעזרתו של וולברין כדי להציל את היקום הספציפי ממנו הגיע. אחרי שהוא מנסה ללא הצלחה להצטרף ל"נוקמים", ווייד ווילסון/דדפול מסתבך עם ארגון שומרי הזמן והיקומים המקבילים רמ"ז (TVA), שהופיע קודם לכן בסדרה "לוקי". כדי להציל את עצמו ואת כל האנשים היקרים לו הוא צריך למצוא את וולברין, או לפחות גרסה כלשהי מרחבי המולטיוורס של וולברין. אף אחת מהגרסאות שהוא פוגש לא מחבבת אותו או ששה לעזור לו, אבל דדפול נחוש לנג'ס את דרכו אל ליבו של האנטי גיבור המיוסר. העלילה איננה רלוונטית כלל ועיקר, אנחנו פה בשביל הדרך, אם הדרך היא זרם בלתי נגמר של הופעות אורח, בדיחות מטא וסצנות מכות לצלילי להיטים צ'יזיים.
"דדפול & וולברין" לא באמת רוצה להיות שום דבר חוץ מסרט כיפי שאפשר לרייר מולו במזגן, וזה עובד לו בעיקר בגלל הכמויות האדירות של הופעות אורח ואזכורים מחוכמים (וגם לא ממש) למארוול ופועלם. זה סרט שנוצר כדי לשמח את המעריצים, לרבות שאינם מעריצים. גם צופים קז'ואליים יותר עשויים להנות לפחות מחלק מהבדיחות - יש ממש הרבה - או לחוש נוסטלגיה למראה דמות אורחת כלשהי. כדי לדחוס הכל פנימה זרקו החוצה את הדברים שלרוב נותנים לסרטי קולנוע צורה - עלילה שיש טעם לעקוב אחריה, דמויות משנה משמעותיות, רגשות, דברים כאלה. בסרט יש שתי דמויות של ממש והן מופיעות בשם שלו, יש גם שני נבלים שמקבלים זמן מסך מכובד אבל הם לא מהסוג שמככב אחר כך בסרט או במיני סדרת ספין-אוף משלהם. הדמויות משני סרטי דדפול הקודמות מופיעות כאן, אבל הן לא ממש חלק מהסיפור, רק מוטיבציה עבור דדפול לעשות את מה שהוא עושה. אפשר להתבאס מההחלטות האלה, אבל הסרט מקשט את הכול גם בביקורת עצמית כדי שלא נחשוב שמשהו מכל זה קרה בטעות.
אפשר לטעון שבכל זאת יש איזשהו לב רגשי לסיפור הזה, בין אם בסיפור של לוגאן (כי מה הוא וולברין בלי קצת ייסורי מצפון) או של ווייד (משבר נפשי עכשיו? שאל אותי כיצד!), אולי אפילו דרך החברות המתפתחת ביניהם. כולם אוהבים סיפורים על חברות נגד כל הסיכויים, בטח בין שני הפכים מוחלטים כמו טיפוס קשוח לפטפטן בלתי נלאה, אבל אחרי 200 בדיחות בסרט או בקמפיין השיווקי שלו על איזה הומואי זה להיות חברים קצת קשה לקחת את כל העניין ברצינות. הסרט גם לא באמת מתחייב לבדיחה הזו ונהנה קצת יותר מהאפשרות להציג את הברומאנס כהתאהבות אמיתית, המקסימום שאנחנו מקבלים זה דו קרב אלים שהסרט מקביל במכוון לסקס.
הדבר הכי קרוב למהלך רגשי שמצאתי כאן בקושי לגיבורים או לדמות אורחת כלשהי, אלא לקשר בין הצופה לבין מארוול עצמה. בעצם, בינו לבין האולפנים שהפכו את דמויות הקומיקס לכוכבות קולנוע. זאת לא הפעם הראשונה שמארוול משחקים עם ציפיות המעריצים או שולחים אליהם קריצה, אבל "דדפול & וולברין" הוא בעיקר פינג פונג בין האולפנים והצופים. מארוול חשפו שמה שחשבנו שהוא מראה היה בעצם חלון דו כיווני. כפי שאנחנו צפינו בהם, הם צפו בנו בחזרה, שמעו את התלונות שלנו ואז שלחו לריאן ריינולדס כדי שיקריא אותן בזמן שהם לא מיישמים אף הערה בעצמם. וכך, דדפול מעלה תהיות על נחיצותו של המולטיוורס וההשפעה הרגשית שלו על הצופים, עוקץ את מצבו הנוכחי של יקום מארוול וצוחק על יו ג'קמן שהוא יישאר תקוע בתפקיד המוטנט עם יכולות הריפוי המהיר עד שכבר יהיה בן 90.
ויותר מאשר הופעת הבכורה של דדפול ביקום הקולנועי היוקרתי יותר, זו גם מסיבת הסיום לסדרה שהקדימה אותו והניח את התשתית להקמתו. את קו העלילה המוביל בסרט אפשר להקביל לסיפור על עובד בחברת פוקס שרואה איך היצירה הרווחית והמצליחה שבה היה מעורב הולכת ומאבדת את מקומה בזיכרון התרבותי. זה מהלך די תמוה כי אנחנו מדברים פה על מיזוג בין תאגידי ענק, לא על בית קפה קטן שנרמס על ידי סניף חדש של סטארבקס. כנראה שיש לא מעט מעריצים שרופים שמאוד אכפת להם מי הבכיר שחתם על הצ'ק של ריאן ריינולדס הפעם, אבל הקהל שפחות מתעניין בדיון הפנים הוליוודי הזה מוזמן… נו, לרייר במזגן מול עוד סצנת מכות.