על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על עדי עזרוני? שמה עשוי לזרוק רבים מאיתנו לסוף שנות התשעים ותחילת האלפיים, לתכניות כמו ששטוס, ולפזם כתגובה פבלובית "ערוץ הילדים, המקום האמיתי". אבל כבר כמה שנים שעזרוני נמצאת דווקא מאחורי המצלמה, כמפיקה בינלאומית.
"אם יש לך רעיון בראש שאתה רוצה להפוך למציאות, האדם שאתה צריך לצידך הוא המפיק", מספרת עזרוני. "המפיק מאפשר לך להתעמק בחזון האמנותי שלך, לזקק כמה שיותר את מה שאתה רוצה להגיד, בזמן שהוא או היא מייצרים את התנאים שנדרשים כדי להפוך את זה למציאות. להביא שחקנים בעלי שם, להביא במאי, את הגופים שירצו לממן את הפרויקט. כמפיקה אני השותפה הקריאטיבית, הגשר בין הקריאייטיב לחומר עצמו. אני במקום שבו מוודאים שהחזון הקריאטיבי יוצא לפועל".
מה האקס פקטור שאת צריכה לראות בתסריט כדי לומר "לקחתי"?
"שאלה מעולה. האדם הכותב והמביים והיוצר הוא סוג של צינור. צינור של משהו, אנחנו לא יודעים של מה. אם היוצר מצליח למצוא דמויות שמגלמות את הרעיון, את הדבר שהיוצר הזה חייב לומר, אז הוא הצליח. צריך לסקרן אותנו בהתחלה עם איזושהי שאלה שהיא כמו גירוד שאנחנו חייבים לגרד. התסריטאי צריך לוודא שאני לא אוכל לעזוב עד שאדע מה הסוד. גם אם זו קומדיה, גם אם זו דרמה, הצופה צריך להיות במתח. ואז מאוד חשוב, ברגע שאני הולכת איתך ונותנת לך אמון, שלא לשחרר לי את היד. זה החוזה שלך איתי בתור הצופה. שאתה תיתן לי איזושהי שאלה, תעקוץ אותי, ובסוף תיתן לי נחמה".
בכובע הזה, עזרוני אחראית, בין השאר, גם ל"טאטאמי", דרמת המתח הספורטיבית החדשה של הבמאי הישראלי זוכה האוסקר גיא נתיב, שביים אותה יחד עם אחת מכוכבות הסרט, זאר אמיר אברהימי. ובמרכז המעשה: ג'ודוקא איראנית שהשלטונות דורשים ממנה להפסיד את אליפות העולם בג'ודו כדי שלא, חלילה, תתמודד מול הנציגה הישראלית.
את "טאטאמי" הפיקה עזרוני עבור נתיב אחרי שהציע לה את הרעיון הבסיסי כסרט קצר. עזרוני לא הבינה למה לספר את הסיפור הזה ב-20 דקות כשאפשר לספר אותו בשעה וחצי. הסרט הופק במסגרת עבודתה ב"קשת אינטרנשיונל" יחד עם שותפתה מנדי תג'ר, אבל בשנתיים האחרונות עזרוני היא מנהלת התוכן של Faraway Road, חברת ההפקות הבינלאומית של אבי יששכרוף וליאור רז ("פאודה"). לאחרונה נודע שהחברה תפיק סרט עלילתי שמתבסס על סיפורו של אלוף במיל' נועם תיבון, שבשבעה באוקטובר קפץ יחד עם אשתו גלי לנחל עוז, שם גרים בנו, כלתו ונכדותיו, והציל אותם ותושבים נוספים. "הפרויקט הספציפי הזה עדיין בכתיבה", מספרת עזרוני, "והוא די כותב את עצמו, כי אין דברים כאלה. צריך כמה שפחות לגעת".
"זהו רגע היסטורי של שיתוף פעולה ישראלי-איראני", מתגאה עזרוני ב"טאטאמי", בשיחת זום שמתנהלת בשעה שהיא בחופשה משפחתית בקוסטה ריקה. "מי שצופה בסרט הזה רואה סרט שעשה היסטוריה. הוא נכתב ובוים על ידי שתי נשים איראניות שגלו מארצן ומשקף מאוד את הסנטימנט הנוכחי של מה שקורה שם במדינה. אבל בסוף זה מותחן ספורט פוליטי שחבל על הזמן. זאת אומרת: גם אם לא היית יודע בכלל שיש קשר איראני-ישראלי, זה סרט שכמותחן ספורט פוליטי הוא עובד והוא מבדר".
איפה ומתי הרגשת את ההיסטוריה הזאת על הסט?
"הרגשתי שאנחנו עושים היסטוריה כשזאר הגיעה ארצה לעריכת הסרט. היא מאוד חששה, ואנחנו עשינו מאמצים כבירים כדי לוודא שהיא לא בטעות תיעצר בשדה התעופה. בסופו של דבר הייתה לה חוויה מדהימה בישראל. בצילומים עצמם, צילמנו את המתאמנות האיראניות ששרות את המנון איראן. כל הקאסט עמד על הסט, חלק ממנו איראנים. וכשהסתיים ההמנון, כמה שחקנים עמדו בצד ופשוט בכו. ההמנון הזה מזכיר להם ילדות. את החוויה שלהם בנערותם באיראן, את הפחד, את חיי השקר, והם המון שנים לא עמדו במצב שבו הם עומדים בהמנון האיראני".
כמי שעבדה ועובדת עם מפיקים מארה"ב ואירופה, כמה פניות רגשית ופוליטית יש לדעתך לקהל הבינלאומי עכשיו עבור קולנוע ישראלי, סיפורים ישראלים?
"יש שני כוחות שפועלים כרגע. כוח אחד מבטל, מוחק, מלא פחד, וממלא פחד אצל הבכירים מההתעסקות במשהו שקשור לישראל. הקופרודוקציות עם ישראל מאוד נפגעו בארה"ב ובאירופה. חלק מזה הוא הפחד מתרבות הביטול, הפחד מההשקעה בפיתוח ובהפקה של משהו בלי לדעת איזה בקלאש הוא יכול לקבל מהקהל הרחב ומהלשונות של טוויטר, אינסטגרם, טיקטוק. מאידך, אני חווה בחודשים האחרונים כוח אחר שעולה מבכירי התעשייה בארה"ב וגם באירופה, שעושים משהו הפוך. אנשים בתוך התעשייה מאוד רוצים דווקא עכשיו לחזק את הנראטיב, ומבינים שאולי הגוף המשדר או המפיץ כרגע לא ישקיע בפיתוח, אבל כשהפרויקט יהיה מוכן ויהיה טוב הוא יכול להצליח".
המלחמה תפסה את עזרוני ואת משפחתה ברגע מוזר: הם בדיוק נחתו מדיסניוורלד. "נחתנו בנתב"ג, קצת אחרי עשר בבוקר. שעה וחצי לפני שנחתנו, בחורה שישבה ליד בעלי הייתה באינטרנט דרך הווייפיי של המטוס והתחילה לבכות בהיסטריה. בהתחלה חשבתי שזו מתקפת טילים כאילו-שגרתית בעוטף. כשנחתנו אמרתי לבעלי שאולי כדאי שנישאר בשדה כי זה מקום בטוח ומוגן. התקשרתי לאבי יששכרוף, שאלתי אותו מה קורה, והוא אמר - את לא תאמיני, משוגע. יש בערך 25 חטופים. ואמרתי 'מה?!'".
עזרוני עזבה את ישראל וחיה בארצות הברית שנים לפני שהשיח על ירידה מהארץ היה כל כך נפיץ. הביטוי "נפולת של נמושות" אינו המצאה של 2024, אבל בעקבות המלחמה גל חדש של ישראלים שעוזבים את הארץ לטובת מדינות שקטות יותר העלה ברבים את השאלה: האם אנחנו הפראיירים, או שהם הנוטשים? עזרוני, שנשואה לגבר אמריקני, מציעה גישה חומלת יותר עבור כל המעורבים.
"אני כעת עם המשפחה של בעלי בחו"ל, ולהם נשמע מאוד טבעי שאדם שחי באזור של מלחמה יהגר ממנו. זה לא משהו שצריך לעשות עליו דוקטורט. זה לפעמים פחד וחרדה וחוסר רצון להיות בתוך הבוץ הזה. אני יכולה לומר שיש הרבה ישראלים שעשו את הפעולה ההפוכה וחזרו לארץ אחרי הרילוקיישן שלהם. בזמן הקורונה הרבה ישראלים חזרו ארצה, כי המקום הזה פשוט מאפשר הרבה נחמה. הכאב שאנחנו מרגישים בארץ נובע גם מאהבה מאוד-מאוד גדולה, אז יכול להיות שלא תרגיש את אותם עומקים של כאב במקום אחר, אבל גם לא את אותה האהבה. העוצמות באות ביחד".
את נשואה לגבר שהוא אמריקני, ואני מתאר לעצמי שגם הוא כבר נהיה קצת ישראלי. איך את מצליחה לתווך לו את הישראליות?
"הוא לא צריך הרבה חוץ מתור בדואר או בסופר פארם כדי לקבל את מלוא החוויה הישראלית. כמו שבעלי תמיד אומר: כשישראלים בצרה הם מתאגדים כאילו הם אחים מאותה האמא, וכשיש רווחה הם תמיד יחפשו להתקדם על חשבון השני. החוויה העיקרית היא של חיכוך. לטוב ולרע. לפעמים אתה רוצה שלא הכול ישפיע עליך וייצג איזה משהו, אבל החיכוך הזה נותן תחושה של קיום. של חיות. של משמעות".
הפקה, סרטים שעושים היסטוריה, תמורות בעולם הקולנוע בעקבות מלחמת חרבות ברזל - כל אלה חשובים וכבודם במקומם מונח, אבל כאמור לעיל: עדי עזרוני היא אישה שעבור רבים מאיתנו (כולל כותב שורות אלה) מסמלת זמנים פשוטים יותר.
כשאת הולכת ברחוב הישראלי, יכול לעבור יום בלי שבני גילי ומעלה יעצרו אותך ויגידו לך שגדלו עליך?
"תראה - לא. זה כמובן הולך ומתמעט עם השנים, כי בהתחלה זה באמת היה כולם, ועכשיו, כמו שאתה אומר, זה משכבת גיל ומעלה. אבל זה נורא נעים לי! אני מרגישה שזה בא עם המון אהבה. היה לי נורא כיף. זו הייתה תקופה מהממת. כשהייתי בת 16 הייתי בת זוג של המנחה איתי שגב, וכיוון שגרתי קרוב לאולפני הרצליה הייתי מביאה אוכל לאפרת רייטן ועינת ארליך, כחברה של איתי. אחר כך עשיתי צבא, כמו שצריך, וכשהשתחררתי חשבתי שאני הולכת לערוץ הילדים כדי לעבוד שם שנה, לקראת הטיול הגדול. מן הון להון, מעולם לא עשיתי את הטיול הגדול שלי. הייתי בערוץ הילדים חמש שנים, ואז המשכתי לארה"ב".
את עדיין שומרת על קשר עם חבריך מהתקופה?
"אנחנו מיודדים בהחלט. לא קשר קרוב-קרוב, אבל מיודדים".
מכל התקופה הזאת, מה האירוע שהכי זכור לך?
"אני זוכרת את הטיסות שלנו עם הכיתות הזוכות של ששטוס, המראתי איתם פעם אחת לאיטליה ופעם אחת לשווייץ. זאת הייתה תקופה כל כך פורייה. עשיתי אלפי שעות של שידור חי, היינו שם בכל אירוע גדול. אני זוכרת את תחילת הדרך שלי בערוץ הילדים, עשיתי עם עודד מנשה את השידור החי הראשון של שנת 2000".
ובנוסף לכל האהבה הזאת, יש גם געגוע?
"בטח!"
אז מה צריך לחכות בתפקיד שכתוב לשחקנית כדי שתחזרי לעולם המשחק?
"השאלה היא מי יביים אותי. מי יהיו סביבי. זה תלוי גם בתפקיד, אבל כדי להיות שחקנית טובה את צריכה להיות חשופה ופגיעה, וכמי שעשתה את המעבר לצד השני אני הרבה יותר מוגנת עכשיו. כדי לעבור חזרה לצד השני של המתרס אהיה זקוקה להחזקה, אצטרך להרגיש שהמקום הזה נורא בטוח".
גיא נתיב בצד, מי הבמאי שיכול לעשות את זה?
"כל מה שאענה ייצא סופר יומרני, אבל אני מעריצה שרופה של לוקה גואדנינו, צמד הדניאלים (זוכי האוסקר שביימו את 'הכל בכל מקום בבת אחת' - ז"א), ומהישראלים: חגי לוי, עלמה הראל, הגר בן אשר ועוד רבים ומעולים. בסוף הכי חשובות הנעליים שהדמות נועלת, ומשם הכל מתחיל".
תודה רבה לך על זה, עדי. כיליד 1996 - גם אני גדלתי עליך, ואוהב אותך מאוד.
"אתה מקסים".