חתולים, זייפנים ומטאליסטים מתוקים: אל תפספסו את הסרטים המדהימים האלה

חודש אוגוסט עוד רגע כאן ואיתו גם פסטיבל אנימיקס, האירוע השנתי שמוקדש כולו לאנימציה, קומיקס וקריקטורה. הפסטיבל מתקיים כרגיל בסינמטק תל אביב ויימשך ארבעה ימים עמוסים עד גדושים באירועים (גילוי נאות - זה כולל גם אירוע בהנחיית החתומה מעלה). לא נראה שאירועי השנה האחרונה צימצמו את היצע הפעילויות, שכולל בין היתר מקבצי סרטי אנימציה קצרים, סדנאות ומפגשי אמן, שוק קומיקס, הרצאות וגם אירועים הקשורים ישירות במלחמה וב-7 באוקטובר, בהם אירוח של האמנית היפנית מאקוטו טאנאקה שיצרה מנגה על נועה ארגמני, והשקה לאנתולוגיה בהשתתפות 12 אמנים שאיירו 12 סיפורי גבורה מאותו יום נורא. יהיו גם מחוות לבובספוג ולסדרת הקאלט מ.ק 22, מחווה למאיירת אילנה זפרן ומפגש בין גלילה רון-פדר עמית למאיירת רחלי שלו, שאיירה גרסה חדשה לספר "אל עצמי".

האירועים הנ"ל הם רק חלק זעיר מהתוכנייה, אבל אנחנו כאן בכלל כדי לדבר על סרטי אנימציה באורך מלא שיוקרנו בפסטיבל. לראשונה אי פעם יקיים אנימיקס תחרות לסרטי אנימציה באורך מלא מהעולם, בה ייקחו חלק ארבעה סרטים השנה: "אנזו, חתול הרפאים", "כחול שקנאי", "מטאליסטים מתוקים" ו"מאדים אקספרס", בעוד שני סרטים ארוכים נוספים יוקרנו מחוץ לתחרות.

אנימציה יפנית לא מתחילה ונגמרת בגיבורות על בתלבושות צבעוניות ו/או בסרטים של סטודיו ג'יבלי. קחו לדוגמה את "אנזו, חתול הרפאים" - סרט אנימה צבוע בגוונים רכים ומהממים, שנוצר בשילוב של אנימציה קלאסית דו-מימדית עם רוטוסקופ, שיטה שבה מאוירים הפרטים על בסיס של צילומי וידיאו. השילוב הזה יוצר אווירה מיוחדת שמערבבת את הריאליסטי עם הקריקטורי. הגיבורה קארין, ידידה החתול ושלל רוחות ויצורים מיסטיים נראים כמו דמויות מאוירות פשוטות, בעוד הרקעים והסביבות מושקעים ומפורטים ונראים כמו תמונה צבועה מחדש.

קארין בת ה-11 איבדה את אמה האהובה וגם אבא שלה לא מאוד נוכח. הוא משאיר אותה במנזר של סבא שלה באזור כפרי ומתחפף אחרי הבטחה אגבית לחזור ביום השנה למות האם. קארין מתיידדת עם ילדים מקומיים אבל בעיקר עם אנזו, הבן המאומץ של המשפחה שהוא למעשה חתול-רוח ענקי. אנזו הוא טיפוס גחמני למדי - רגע אחד הוא הולך מכות עם יצורים מיסטיים אחרים, ברגע אחר הוא צץ שוב בבית עם חבורה של אפרוחים מצפצפים שהוא "מתכנן למכור לקצב". במהרה החיים של קארין מתמלאים בהרפתקאות מוזרות עם דמויות יוקאי (רוחות ושדים שנמצאים בשפע בסיפורי עם יפניים) משונות אך חביבות.

העלילה ב"אנזו" אוורירית למדי וקופצת מסיפור לסיפור, מה שהופך את הסרט למתאים עבור ילדים ומבוגרים כאחד. עם זאת, שימו לב שהסרט עוסק במידה לא מבוטלת בהתמודדות עם אובדן וספציפית עם מוות של הורה. הנושא הזה מטופל בעדינות רבה ובשום שלב אין סצינת "אמא של במבי", ובכל זאת, לשיקולכם.

סרט תיעודי מונפש למבוגרים זה לא משהו שפוגשים בכל יום, בטח אם מוסיפים לרשימה גם "היסטורי" ו"תוצרת הונגריה". "כחול שקנאי" מתייחס לצבע ששימש לכתיבת הפרטים בכרטיסי רכבת אירופאיים בשנות ה-90, עם נפילת מסך הברזל. הסרט חוזר כשלושה עשורים לעבר, לימים שבהם הונגריה נפתחה שוב לעולם הגדולה וצעירי המדינה התהפנטו מהאפשרויות וההזדמנויות - עד שהתברר להם כמה יקר לקפוץ ברכבת לפריז או לשטוקהולם. התקופה המעניינת הזו מסופרת דרך מקרה אמיתי של שלושה צעירים, שפיצחו את השיטה לזיוף כרטיסי נסיעה. תחילה הם השתמשו בה כדי לחרוש את אירופה בעצמם, אך עם הזמן היוזמה הקטנה הפכה לתעשיית זיופים עם חוקים, מתווכים וסיכונים רבים.

התסריט מבוסס על ריאיונות אמיתיים בעוד התמונה קופצת בין גרסה מצוירת ומוקצנת של התקופה לצילומי וידיאו מגורענים. האנימציה מוסיפה צבע לסיפור בכל המובנים - מילולית, היא מלבישה את צעירי וצעירות הונגריה בשלל בגדי ספורט צבעוניים, אבל היא משדרגת את השתלשלות האירועים עם הומור בשפע, קצת סקס והרבה רוח נעורים חמודה. זה נחוץ מאוד, כי העלילה עצמה נופלת לפעמים לעיסוק יבש וטכני במלאכת הזיוף או שהריאיונות מתארים את ההתרחשות בצורה מעט מרוחקת. ברגעים כאלה הצד הוויזואלי מככב עם יציאות מצחיקות ומוזרות בשפע, מהסוג שמצדיק את הבחירה לספר את הסיפור הזה דווקא בפורמט המסוים והכיפי הזה.

יש את המאיירים האלה שכל מה שהם צריכים כדי לתפוס במדויק דמות זה כמה כתמי צבע וקווים. "מטאליסטים מתוקים" מרחיב את הגישה הקומיקסית הזו לסרט של שעה וחצי, וזה עובד הרבה יותר טוב ממה שהייתם מצפים. המאייר חואנחו סאז יצר את הסרט (ובעבר גם סדרת טלוויזיה) בהשראת סיפור התבגרותו בברצלונה של שנות ה-90, לפני שהעיר אירחה את האולימפיאדה והפכה למוקד משיכה לתיירים.

הגיבורים כאן הם חואנחו, שמצויר עם שיער חום חלק, ומיקל, שלו רעמת תלתלים בלונדינית. האחד סובל מאסטמה ומוקף בבני משפחה אוהבים עד כדי חנק, השני מגמגם אך מלא ביטחון ומגיע ממשפחה מפורקת. השניים הופכים במהירות לחברים קרובים ומתאחדים סביב אובססיה משותפת לרוק כבד. המוזיקה עוזרת להם לדמיין חיים יותר טובים מאלה שיש להם בפועל - כאלה שבהם הם הלוזרים של בית הספר ומקום הבילוי החביב עליהם הוא בניין נטוש שהפך בית להומלסים ונרקומנים.

האנימציה נראית כמו שרבוט צבעוני במחברת אבל מצליחה להביע קשת שלמה של רגשות בלי שלדמויות אפילו יהיו פנים של ממש. כולם מצוירים כסילואטה עם עיגולים ריקים בתור עיניים וקו מעוגל בתור פה - ולפעמים אפילו לא זה. רק דמות אחת זוכה שיציירו לה עיניים סטנדרטיות, עם אישונים והכל. הסרט מתחייב לסגנון הזה גם בקאסט הקולי שככל הנראה מבוצע כולו על ידי אותם שניים-שלושה מדבבים, ולמרות הקומיות המובנת בהחלטה הזו, ברגע שמתרגלים אליה היא עובדת גם בסצנות דרמטיות יותר. יש כמה וכמה כאלה, כי "מטאליסטים" משתמשים באמצעים הדלים האלה כדי לספר סיפור שלם, רגשי ומורכב. התוצאה מצחיקה, אנושית ומהנה לא פחות - והרבה פעמים אפילו יותר - מסרטי אנימציה שהופקו בתקציבי ענק ועם התוכנות הכי משוכללות.

הסרט היחיד ברשימה שראיתי פעמיים - אנימציית מדע בדיוני צרפתית שהוקרנה בעבר בישראל במסגרת פסטיבל ירושלים 2023 ובהקרנות מיוחדות של פסטיבל המד"ב אוטופיה. "מאדים אקספרס" הוא פילם נואר משוכלל ועתידני ששולח את האנושות לחלל החיצון, בערך 170 שנה מהיום. בלשית פרטית אנושית והשותף האנדרואיד שלה, שהוא למעשה גיבוי מלאכותי שנוצר בעקבות מותו של השותף המקורי, חוקרים יחד תעלומת רצח שמערבת וירוס זדוני, סמים לעידוד זיכרון, השכרת מוחות, לוחמי חופש למען שחרור רובוטים ושאר סיוטים עתידניים - ועוד לא הזכרתי תפלצים בעלי בינה מלאכותית וגוף אורגני קריפי, שנוצרו כתחליף לרובוט מתכת "רגיל".

אם מדע בדיוני, מותחני פשע בלשיים ו/או אנימציה דו מימדית זה הקטע שלכם, לסרט הזה יש פחות או יותר הכול. קודם כל, הרמה הטכנית שלו היא הכי גבוהה שיש, עם דמויות אקספרסיביות, תנועה חלקה ואלגנטית וצבעוניות אייטיז אפלה. הדיבוב נותן עוד שדרוג - רק תנו לי להקשיב כל היום לאנדרואיד מכריז בצרפתית חצי-מסותנזת "ושמי ז'ילבר". אבל גם האנימציה הכי יפה בעולם לא מחזיקה בלי סיפור טוב, אז מזל שיש ל"מאדים" גם אחלה תסריט. טוויסטים נערמים האחד על השני בלי להסיח את הדעת מהסיפורים האישיים של הדמויות, כשאת כל זה משלימה בניית עולם חכמה שגורמת לעיר העתידנית להרגיש כמו מקום שאנשים באמת חיים בו.

אפשר לדבר גם על האקטואליות של הנושא, אבל כדאי לזכור שהסרט נכתב והופק לפני שצ'אט GPT גרם לתיכוניסטים בכל העולם לשלב שקרים וחרטוטים בשיעורי הבית שלהם. העיסוק שלו בבינה מלאכותית וביחסי אדם-תוכנה לא שונה בהרבה מדברים שראינו ב"בלייד ראנר" או בסדרות אנימה יפניות מלפני עשורים, אז אל תנסו לחפש בו תובנות שרלוונטיות ספציפית לגל ה-AI הנוכחי.

עם אין לכם היכרות קודמת עם השם ביל פלימפטון, "סלייד" כנראה ישאיר אתכם לפחות קצת מבולבלים. פלימפטון בן ה-78 הוא אנימטור עצמאי שפועל כבר קרוב ל-40 שנה עם הספק יצירתי מטורף לחלוטין וסגנון מאוד מאוד ספציפי. האיורים שלו הם מעין קריקטורות לא מחמיאות, מצוירות בעפרונות צבעוניים. הוא משחק הרבה עם חוקי הפיזיקה ועם עיוות והתעללות בגוף האדם כדי להביע רגש או סתם לנסות להצחיק. לפעמים זה מקסים, לפעמים מגעיל בכוונה ולפעמים מכוער בצורה חיננית. אה, והוא גם אוהב הומור שחור ובדיחות סקס.

"סלייד" הוא הגרסה של פלימפטון למערבון מוזיקלי - סיפור על נווד בבגדי קאובוי עם גיטרת סלייד שמוצא את עצמו בעיירה דרום-מערבית נידחת ומסתבך עם צמד האחים ששולטים בה. על הדרך מתברג פנימה גם סיפור על הוליווד של ימי שיטת האולפנים וסיפור סינדרלה של צעירה שחולמת על כוכבות אבל בינתיים מסתפקת בעבודה בזנות. אה, וגם יש עלילת צד על חרק ענקי עם לב זהב. ושירים. יש הרבה שירים.

כל העניין כאוטי מאוד, מטופש לאללה ולא פעם נראה ממש כמו שהייתם מניחים שגבר אמריקני בן כמעט 80 יתאר עובדות מין במערב הפרוע. עם זאת, פלימפטון עושה משהו שאף אחד אחר לא רוצה או יכול לעשות. אם הסגנון שלו מתאים לכם כנראה שתהנו מאוד, וגם אם לא אז יש כאן כמה וכמה בדיחות טובות (נניח, השחקנית שאומרת "אין תלונות" ואז מחדדת שיש לה סעיף בחוזה שאוסר עליה להביע תלונות).

עיקר סרטי האנימציה בפסטיבל השנה מתאים למבוגרים או לנוער יותר מאשר לילדים, אז הנה אחד שמתאים גם לבני ובנות שמונה ומעלה. "הנסיכה והוויקינג" הוא סרט מקסיקני דובר ספרדית שצויר בעבודת יד ומערבב השראות של היסטוריה ילידית ממרכז אמריקה עם סטימפאנק וכנראה גם השראה של אנימה. בקיצור, עיר של תרבות המאיה עם רובוטים, קסם ופטריות מדברות.

אומה היא נסיכה שעומדת להפוך לקיסרית הממלכה שלה בגיל 12 בלבד, אבל גל של רעידות אדמה שמסכן את התושבים מסבך את המצב. היא מגלה במהרה שיש לא מעט אנשים שרוצים למנוע את הכתרתה בדרכים אלימות, אבל יש לה גם בן ברית - ילד ויקינג ממלכה רחוקה בשם הגן, שנסחף אל החוף ומתאהב בה בערך מהרגע הראשון. ביחד הם ילמדו על ערך החברות, אבל גם על הסכנות שמביאה הקדמה ועל הצורך של מנהיגים לקחת אחריות גם על דברים שהם לא עשו בעצמם. נושא אקטואלי, למרבה הצער.

למרות שיש בעלילה גם צדדים אפלים במפתיע, זה סרט שהוא הרבה יותר לילדים ולילדות מאשר "לכל המשפחה". זה לא שהורים יתבאסו ממנו לגמרי, אבל הגישה והשפה מכוונת בבירור לצופים צעירים יותר, עם סצנות אקשן ומרדפים, אווירת הרפתקה אפית, סצנות מוזיקליות וסיידקיק קסום שעושה שטויות, כמקובל בז'אנר.