ביקום האלטרנטיבי ששמו התכנית של אילה חסון בתאגיד השידור הציבורי, נאמרו אמש הרבה דברים על פרשת החשדות להתעללות מינית במחבל בידי עשרה חיילי מילואים. לא כל כך על איבוד צלם האנוש לכאורה, ומעט על חוסר התפקוד של כל המערכות לעומת ההמון הזועם שפרץ לשני בסיסים של צה"ל, מפני שביקום האלטרנטיבי הזה העוול החמור באמת הוא המסכות על פניהם של שוטרי המשטרה הצבאית, שמבטאות את כל מה שחברי הפאנל חושבים ממילא על מערכת אכיפת החוק והפרקליטות, הצבאית או האזרחית. בשבילם, בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב אביחי מנדלבליט. עדיין.
זה היה מצחיק אם זה לא היה עצוב. בפליק פלאקים מרהיבים שלא היו מביישים את סימון ביילס, פעם אחר פעם הם קופצים מהפרקליטות הצבאית לעליון, משי ניצן למהפכה הצרפתית (!). כך, הפלישה לבסיס היא בכלל הסחת דעת ממה שלשיטתם הוא הסיפור האמיתי. זה נאמר במפורש.
חסון אמרה שסיפור הפריצה הוא "ספין" שמדברים עליו במקום לדבר על "אירוע גדול מאוד", שהוא מעצר החיילים ("אני לא יודעת מה חמור יותר, זה חמור בפני עצמו וזה חמור בפני עצמו"); ניצב בדימוס חושב שהפריצה לבסיס בית ליד, "גם אם היא לא נראית טוב היא לא יצאה מכלל [שליטה]" כדי להצדיק את העובדה שמשטרת ישראל לא תפקדה באירוע, וכשכתב התאגיד משה שטיינמץ ניסה להקשות עליו, חסון נתנה את המונולוג הבא: "בוא נחכה לפני כל השערים האלה להבין מי נתן את ההוראה לבוא רעולים. בוא נלך לבייסיק. מה עושים לנו עכשיו, עושים לנו ספינים, מבלבלים אותנו. לא שזה בסדר מה שקרה, אבל במבחן התוצאה תודה לאל לא קרה כלום. במבחן התוצאה שחוקרי מצ"ח רעולים שבאו בצורה כזאתי פרועה, הם הציתו את המדינה כשהצפון בוער".
וזה ממשיך: בכיר ביטחוני אחר מתרעם ש"לא הייתה הפרת סדר במדינת ישראל שניתחו אותה בתחקיר מבצעי פרטני כמו הסיפור בבית ליד", ואמנם מודה ש"הפריצה לא הייתה תקינה" אבל "בואו נחזור לדבר על המחאה, בואו נדבר על מצ"ח, בואו נדבר על לוחמינו, על התיקים שאולי תופרים להם ובואו נדבר על הפצ"רית". הוא כינה את החשדות לאינוס "סיפורי סבתא", וטען כי ההחלטה על מעצר החשודים באינוס היא "קריצה של הפצ"רית לבית המשפט העליון" (חסון הזכירה לדובר, כמובן, שזה דומה לקריירה של מנדלבליט). אפילו ביחס לחשדות החמורים, חסון הדגישה שאמנם אנחנו "מסתייגים מכל הדבר הזה", אבל חושבת שזאת הזדמנות טובה להזכיר חיפוש משפיל שעבר עד המדינה לשעבר שלמה פילבר בחקירתו בכלא. מה אתם יודעים, איכשהו הכול קשור לתיקי נתניהו.
אפשר לדבר רבות על כל אחת מההתבטאויות ההזויות האלה - והיו עוד, למען הסר ספק (כולל בדיחה על בדיקה רקטאלית, בשביל לשמור על הרמה הגבוהה). על הפופוליזם, ההסתייגויות המתפלפלות והמינוריות כדי לצאת ידי חובה (הפלישה "לא תקינה", אבל. זה "לא בסדר מה שקרה, אבל"), על זריעת הקונספירציות ביחס לחשדות חמורים כל כך שמטואטאים מתחת לשולחן כלאחר יד, על חוסר היכולת להבחין בין מחאה של פנסיונרים בקפלן לבין מכות עם חיילים בבית ליד (היה מי שאמר שבחברי הכנסת סוכות ולזימי צריך לטפל יחד עם עובדי שב"כ החשודים במסירות ידיעה סודית).
אבל האמת היא שזה בעיקר פתטי. לא רק בגלל שזה המוצר המביך שמגיש תאגיד השידור הציבורי, אלא בגלל הדבשת. במקום שאוהבים לדבר על אליטות עם אג'נדה לא מגוונת יושבת חבורה של בכירים לשעבר ומדברת באופן ילדותי להדהים עם עצמה בסיסמאות צפויות, שרה במקהלה בוטה את אותו מסר על אותם "אשמים".
"למה אנשים לא עושים תיקון", שאלה חסון באיזה שלב, והסבירה שזה לא רק כי "הם מרגישים שהם חזקים באופן שגוי", אלא כי "הם מדברים בשיחות הסלון ביום שישי עם אנשים מהסוג שלהם, ואז הם חושבים שכל המדינה זה כמוהם, זאת הטעות הכי גדולה של כל האנשים, של רבים, הם מדברים עם הדומים להם, ואז הם חושבים: וואו כולם חושבים כמוני". האירוניה מתה.