אולי בשעות הקרובות זה ישתנה, אבל נכון למועד כתיבת שורות אלה, הטילים האיראנים עוד נחים בטהראן. סוף העולם עוד לא בא, אך ערב מתוח נוסף ירד על המזרח התיכון המקולל.
בינתיים, בערוצי הטלוויזיה המרכזיים, נגלית מדינה שממתינה לאסון, ומנסה להתמודד עם חרדה עמוקה מפני מתקפת "התגובה" - שאיש אינו יודע מתי תגיע, איך ומאיפה. זה נוח: יש בעצם שני סיפורים שהטלוויזיה יודעת לספר טוב - הכישוף הקסום של סינדרלה, והרגע שבו היא בורחת בבהלה כשהוא פג. העושר, הפאר, המטעמים וההצלחה - והרגע שבו הפנטזיה על כל אלה מתפוררת לתוך סיוט. בפריים טיים, בתוכניות הריאליטי הנוצצות, מככב הסיפור הראשון. עכשיו זה תור הסיפור השני.
בחדשות 13 מגלים: בחיפה מפעלי המפרץ המזוהם התבקשו לדלל חומרים מסוכנים מחשש לתקיפה, וקשישים התבקשו לאגור תרופות לתקופה ארוכה. במקביל, הציבור מסתער על גנרטורים. התמונה שחורה: לא חשמל, לא תרופות, והיערכות לקטסטרופה כימית. וכמובן: השבתת התעופה. אפילו שלומי זפרני, סמנכ"ל בכיר באל על, לא יודע להגיד לנגה ניר נאמן אילו בקשות החברה מקבלת יותר - עזרה לחזור לארץ, או עזרה להימלט ממנה.
בכאן 11 ממחישים שבכל מה שנוגע לחרדה המתפתחת, הרע מכל עוד לפנינו. העתיד נשמע מפחיד ומדכא. משרד החינוך, שמבין שאין לו שום יכולת להתמודד עם משבר בריאות הנפש, מצפה שבוט מבוסס בינה מלאכותית יעזור לו לאתר צורך בסיוע נפשי. אבל מה הטעם לתכנן בכלל קדימה, כשבינתיים, מומחים מזהירים בכתבה מיוחדת ש"המלחמה אצלנו עלולה להוביל לעימות עולמי". אין סיבות לאופטימיות.
לציבור גם אין על מי לסמוך, ובוחר בהתכנסות. בכתבה אחרת באותה מהדורה, כתב מצביע על תנועה דלילה ברחוב, ומראיינת אחת מאבחנת את התנועה היחידה: מהאוטו לסופר - ומהסופר לאוטו. מדברת גם ענת, שמתראיינת כמי שהחליטה לוותר על אטרקציות החופש הגדול ומתכוונת להישאר עם ילדיה קרוב לממ"ד. "אנחנו פשוט רוצים לחיות בשקט, לבלות עם הילדים שלנו, רוצים את החיים שלנו בחזרה, וזה מרגיש שזה פשוט הולך ומתרחק", היא אומרת, "שפשוט איבדנו אמון בממשלה ובצבא לצערי. זאת התחושה".
האמא הזאת היא בין הדוברים הבודדים שמקשרים בין שני הדברים - בין ההוויה של המתח והחרדה, לכך שלאיש אין שום תקווה שהממשלה הזאת על כל זרועותיה מסוגלת לסייע ברגע האמת, ואפילו לא להכין את הציבור לרגע כזה. למנוע חדירה של המון זועם לשני בסיסים הם לא הצליחו, כך שלאיש כבר אין ציפיות. להיפך: ההנהגה שעדיין מסרבת לקחת אחריות על מחדל אוקטובר, ממשיכה במאמצים כבירים להבהיר שאין לה גם שום כוונה עתידית כזאת. האזרחים הצמאים לרגע אחד של מנוחה אחרי השנה המסוייטת מכולן, מביטים למעלה ומבינים שכשמדברים איתם בסיסמאות ילדותיות כמו "ניצחון מוחלט" או "עסקה מופקרת", שבעצם אין מבוגר אחראי.
לכן, המונולוג הטראגי של היום היה שייך לעודד בן עמי, שפתח את "שש עם" עם הכותרת "מדינה בהמתנה".
"יושבים אזרחי מדינת ישראל, מאוד מאוד מתוחים. שומעים מכל ערוץ ישראלי על תקיפה מתואמת, תקיפה מדורגת, טילים, כטב"מים, ריכוז מאמץ, העלאת כוננות, על תקיפה שאולי תהיה הלילה, או אולי מחר או בתשעה באב שזה בשבוע הבא, ואין מי שמדבר אל האזרחים. אין מי שמסביר ומדריך וממליץ", אמר בן עמי. "לא חייבים לחשוף את האזרחים למודיעין הכי מסווג, לא חייבים לשתף בכל פרט מידע, אבל המצב הכי פחות טוב בשעת משבר הוא אי ודאות. אי ודאות מייצרת חרדה. חרדה מייצרת החלטות שגויות, ואנחנו שבעי החלטות שגויות. מישהו מבין מקבלי ההחלטות חייב לבוא ולדבר עם הציבור המתוח, חסר השקט, לשתף במה שניתן ובעיקר לצבוע את תמונת המצב בצבעים הנכונים".
עוד לא הבנת עודד? שום מנהיגים לא יבואו. נתניהו נמנע מלהתראיין לעיתונאים ישראלים, ולעתים רחוקות מאוד מוכן לערוך מסיבות עיתונאים. גם שאר חברי הממשלה הפופוליסטית הזאת, אנשים שמתמחים בהבערת הרוחות, לא יבואו להסביר את המציאות, להרגיע ולכוון. זאת לא הקרקע שהם פורחים בה, ושפיותנו כאומה כנראה לא מעניינת אותם. הם מעדיפים להתחבא מאחורי גורמים, נאומים עמומים ואיומים מרומזים. מי שמחפש אדם לשאת אליו עיניים, שיביט בארטיום דולגופיאט או ברז הרשקו. מי שמצפה עדיין שיבוא מישהו בכיר אחר, ידבר עם הציבור וינסה להרגיע אותו פשוט לא מבין איפה הוא חי: מדינת ישראל היום היא ארץ החרדה וההמתנה למהלומה הבאה, ולראשיה אין את היכולת או הרצון להציע לנו משהו אחר.