ההומור היהודי יודע לצחוק על כל נושא, לא משנה כמה הוא שחור - או כך לפחות היינו רוצים לחשוב. לדוגמה, בזמן שילדים אמריקאים גדלים על בדיחות 'טוק-טוק', אני נחשפתי לבדיחות שואה לראשונה כבר בבית הספר היסודי, ואני ממש לא היחיד. התופעה הזאת לא ייחודית לנו, ולא צריך יותר מקורס מבוא בפסיכולוגיה כדי לדעת שצחוק הוא פעמים רבות בסך הכל מנגנון הגנה נגיש במיוחד.
זאת פחות או יותר נקודת המוצא של "הייתי מתה", הסדרה החדשה של עדי אשכנזי בכאן 11 (כל יום שלישי, במידה שאין אסון שמשנה את לוח השידורים). אשכנזי משתמשת בחוויית הכמעט מוות האישית שלה כדי לחקור את אחת השאלות הגדולות של הקיום האנושי: האם יש חיים אחרי המוות? ואם יש - האם מדובר באותו סיפור על גן עדן וגיהנום שגדלנו עליו או אולי משהו אחר לגמרי? על הדרך היא מראיינת אנשים שעברו חוויות דומות לשלה, פוגשת מומחים משלל תחומים (מאנשי דת דרך מדענים) וסתם קולגות למקצוע (השחקנית גאלה קוגן שהחלימה מסרטן, הקומיקאית המסורתית יונה קפח ועוד) ובודקת מה הם חושבים על הסיפור האישי שלה ובכלל על העולם הבא.
בבסיסה "הייתי מתה" היא אבולוציה מתבקשת של הפורמט המוקומנטרי שעדי אשכנזי רצה איתו עוד מימי "מה זה השטויות האלה?", כל אחד מהפרקים הקצרים שלה, נפתח במונולוג שמתפתח לסדרה של מפגשים עם אורחים, קופצים בין ראיונות, התנסות בתהליך מסוים וסתם הטרלות. בניגוד ל"מה זה השטויות האלה?" ו"שיטת אשכנזי" שהגיעה אחריה, קטעי הסטנד-אפ מול קהל נותרו הפעם בחוץ, מה שמפנה יותר מקום לקריינות רצינית של אשכנזי ומציב את הסדרה כקצת יותר דוקו וקצת פחות קומדיה. זה לא אומר ש"הייתי מתה" היא תוכנית מדכאת או כבדה, אבל ההשוואה הראשונה שעלתה לראש היא דווקא היצירות הסוריאליסטיות של לואי ת'רו ("סוף שבוע פרוע עם לואי" מנוחתה עדן) שלקח את הצנוניות הבריטית שלו ויצא לחקור נושאים אזוטריים או שערורייתיים.
ההתנסות של אשכנזי עם העולם הבא, לפחות כשהיא מסופרת מפיה, לא מפחידה או אפלה בשום צורה. מדובר באירוע קצת דבילי שקרה לה בהודו בשנת 2008, בתקופה שלדבריה הייתה בזוגיות לא מוצלחת, וקשור בשילוב בין ורטיגו (סחרחורת) ושתייה לא נכונה של אלכוהול. אגב, בחושי הבלשיים המיוחדים הצלחתי למצוא כשל בציר הזמן של הסיפור, כי אשכנזי מספרת איך כאשר הנשמה שלה יצאה מהגוף שלה ועלתה מעלה מעלה, היא הרגישה את ג'וב המלצרות קורא לה לחזור - אך באותן השנים היא הייתה כבר אחרי מספר עונות מצליחות של הסדרה שלה בקשת, כך שקצת פחות.
למרות שהמפגש של אשכנזי עם העולם הבא נשמע כמעט קליל, שלא לומר עושה חשק, האנשים שהיא פוגשת במסע שלה לוקחים אותו הרבה יותר ברצינות. זה מגיע בראש ובראשונה מאנשי הדת שהיא מראיינת (אל חשש, יש כאן מקום לשלוש הדתות הגדולות), אבל גם מחוקרים ומדענים שמשתמשים בכל הכלים המדעיים שלהם כדי להוכיח אותה ולהסביר שמה שחוותה כמפגש עם עולם אחר, הוא בסך הכל שינוי של כימיקלים במוח (או משהו כזה).
תזמון עליית הסדרה בתקופה שבה המוות נוכח בחיינו הרבה יותר מבעבר, הוא מעניין, שלא לומר אמיץ. בניגוד למה שכתבתי בתחילה על הומור יהודי, אנחנו חיים בשיאה של טראומה קולקטיבית שהמוות הוא חלק גדול ממנה, והתחושה היא שאף אחד מאיתנו עדיין לא בשלב שבו הוא יכול להסתכל על כך בהומור. לא שאני יודע אם שלב כזה יגיע אי פעם. אשכנזי עושה בחכמה כשהיא מנתקת את "הייתי מתה" כמעט לחלוטין מאירועים אקטואליים, ומשאירה אותה יותר ברמה הרוחנית והפילוסופית. על הדרך היא מתגלה כמראיינת קשובה ומכבדת, שיודעת לגרום למי שמולה להרגיש מספיק בנוח כדי להיפתח ולשתף בצורה שלא היינו מצפים לראות בתוכנית שמובלת על ידי קומיקאית.
הבעיה הכי גדולה של "הייתי מתה" היא כנראה נקודת המוצא של מי שצופה בה. החיים אחרי המוות (במידה שיש כאלה) הם לחלוטין עניין של אמונה. כל הצדדים שמדברים בתוכנית, בין אם מאמינים בהם ובין אם לא, מודים שאין להם כל הוכחה חד משמעית שיכולה להראות שהם צודקים. בהתאם, גם אם השיחות שלה מתפתחות לכיוונים מעניינים ומביאות למסך טיפוסים שלא היינו חושבים לראות בהקשר הזה (מנכ"לית בנק לשעבר שכמעט נהרגה בתאונת רכבת), בסופו של דבר הכל חוזר במעגל לאותה הנקודה ולא נוצרת פריצת דרך. מה שכן, כנראה יש סיבה טובה לכך שעדי אשכנזי חזרה מאותה חוויית כמעט-מוות לפני כ-16 שנים, כי מאז היא לא מפסיקה לגדול ולהתפתח.