העונה הרביעית והאחרונה בהחלט של פנטזיית המד"ב "אקדמיית המטרייה" עלתה השבוע לנטפליקס, וזו הזדמנות נוספת לבינג' אם עדיין לא יצא לכם להנות מהסדרה הצבעונית והכייפית הזאת. וכמובן, לצופי הסדרה שליוו את בני ובנות משפחת הארגרייבס בכל הניסיונות שלהם למנוע אפוקליפסות, זוהי עונה שממשיכה את הסיפור ואפילו סוגרת אותו - וזה אומר הרבה בסדרה שמשחקת על עקרון היקומים המקבילים.
"אקדמיית המטרייה" עוקבת אחרי משפחה של ילדים מאומצים בעלי יכולות על טבעיות, שנאספו כתינוקות על ידי המיליארדר רג'ינלד הרגרייבס, אדם מסתורי עם אג'נדה משלו, שגידל אותם להיות צוות גיבורי-על לוחם בפשע ולהשתמש בכוחות שלהם, בשיטות לגיטימיות יותר או פחות. עכשיו כבר אנשים בוגרים ומצולקים משנים של טראומה, חברי המשפחה מוצאים את עצמם שוב ושוב מנסים לעצור אפוקליפסות, משנים את ציר הזמן בפעולות שלהם, מגלים שגרמו לאסון גדול אפילו יותר, מתרוצצים ביקומים מקבילים כדי לנסות להפוך את התוצאה, ושוב ושוב וחוזר חלילה.
בסוף העונה השלישית היה איזשהו איפוס עלילתי, ובפרק הראשון של הרביעית אנחנו מוצאים את הגיבורים במצב שלא חוו מעולם, מנסים להסתדר בעולם בלי כוחות-על ובלי יכולות מיוחדות. יש להם עבודות מעפנות, ילדים שתלויים בהם, חלקם מצאו שלווה וחלקם מתוסכלים ועדיין חושבים על תהילת העבר. גיבורי-על, הם ממש כמונו. חברי משפחת הרגרייבס עדיין קשורים אלה לאלה בקשרים רגשיים סבוכים, יחסי אהבה/שנאה, דחייה/תלות, שהם מעמודי התווך של הסדרה הזו, שעוסקת מעל הכל בבחינת הדינמיקה של משפחה מתוסבכת.
ממש משמח לפגוש שוב את הקאסט הוותיק והאהוב, וכמו תמיד יוצרי הסדרה מפנקים אותנו גם עם הברקות ליהוק של דמויות המשנה, כמו הזוג הנשוי מייגן מולאלי (קרן ווקר מ"וויל וגרייס") וניק אופרמן ("מחלקת גנים ונוף") בתפקיד זוג מטורלל במיוחד, ודיוויד קרוס ("משפחה בהפרעה") בתפקיד אב שמבקש את עזרת משפחת הרגרייב, ומתחיל שרשרת של אירועים שיוצאים משליטה.
"אקדמיית המטרייה" מבוססת על נובלה גרפית פופולרית של "Dark Horse Comics" שיצר המוזיקאי ג'רארד ויי ("My Chemical Romance") ביחד עם המאייר גבריאל בה. אירועי הסדרה נפרדו מהקומיקס בשלב מסוים, ויוצריה סגרו אותה באירוע עלילתי ענק שכבר עכשיו ניכר שמעורר את זעמם של חלק מהצופים. המעריצים יכולים להתנחם בעובדה שהקומיקס עצמו עדיין נכתב, מה שאומר שחובבי המטרייה יוכלו בעתיד לגלות איך רואים היוצרים המקוריים את סוף הסיפור.
שימו לב, מכאן והלאה ספוילרים לעונה באופן כללי ולסיום בפרט:
בסוף העונה השלישית נשארו מספיק שאלות פתוחות כדי להצדיק ואפילו לחייב עוד פרקים כדי לקבל סיפור שלם, והגדולה ביניהן אולי היא שאלת המוות של בן, ו"תקרית ג'ניפר", שמוזכרת כלאחר יד פה ושם לאורך העונות אך לעולם לא מקבלת דגש. כולם מרגישים אשמים על כך שבן, שהיה "הטוב מביניהם", מת, אבל אין ממש שיחה בעניין. בעונה האחרונה מגלה החבורה שהסיבה שהם לא דיברו מעולם על האירוע הטראגי, היא שרג'ינלד עשה להם שטיפת מוח ו"השכיח" מהם את הזיכרון של מה שקרה באמת ב"תקרית ג'ניפר".
וכאן אנחנו מגיעים לבעיה העיקרית שממנה סובלת העונה האחרונה - היא פשוט קצרה מדי. שישה פרקים בלבד לעומת עשרה בעונות הקודמות. הסדרה תמיד מפוצצת באקשן ותהפוכות גורליות, ומתובלת בהרבה אינטראקציות בין הדמויות, ומערבבת שיאים של אלימות עם הומור וסיטואציות מגוחכות. בדרך כלל השכילו היוצרים לאזן את כל הגורמים בדרך מספקת, אך לא הפעם. התוצאה של העונה המקוצרת היא שתהליכים רגשיים מרגישים מחופפים, ויש הרבה קיצורי דרך ושימוש ברכיבים קסומים (מריגולד? דורנגו?), מכונות "מדעיות" מסוג מקגאפין (לרג'ינלד כמובן יש במרתף מכשיר שיכול להחזיר זיכרון אבוד), ומכשירים עלילתיים שההסבר עליהם לא תמיד מניח את הדעת (מי בנה את הרכבת התחתית שמחברת את כל צירי הזמן ולמה הקפיצה של חמש מובילה אותו רק לשם?).
כל הסדרות השוות שעולות החודש בטלוויזיה
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
זה מתחיל להיות מתסכל, אפילו בשביל סדרת מדע בדיוני פנטסטי מומצא שיש בו הכל, מחייזרים ועד כדורי אנרגיה מחריבי עולם. אז הדמויות רצות מסיטואציה לסיטואציה, ואין ממש זמן לדבר על כל מה שקורה. זה נכון שכשיש שמונה-תשע דמויות ראשיות קשה לתת לכל אחת ואחד את הזמן להגיב לכל גילוי מרעיש, אבל הגרעין הרגשי של הסדרה הוא לא משהו שאפשר לחפף בו, כי בלעדיו לא יהיה לנו אכפת מכל מה שקורה. בסופו של דבר אנחנו צופים בסדרות דרמה בשביל הדרמה, לא בשביל הפיצוצים והאפקטים.
וכך דברים פשוט קורים: קלאוס הולך מיד לחפש סמים כשהוא מגלה שהכוחות שלו חזרו, אחרי שלוש שנים של גמילה הוא לא מנסה אפילו להישאר נקי. סיי גרוסמן מבקש מהחבורה לחפש את הבת שלו, ולמרות שהם בכלל לא בקשר והתכנסו לשעות ספורות לצורך יום הולדת, ולמרות שלחלקם יש ילדים, הם מיד מסכימים ונכנסים לוואן לנסיעה של כמה ימים. הדמויות קופצות מהחלטה מסוימת להחלטה הפוכה ללא הסבר מניח את הדעת (קלאוס אומר שאין לו שום כוונה להתאבד, ומיד אחר כך מסכים לתכנית של חמש לתיקון ציר הזמן על ידי הקרבת חייהם). אפילו הדינמיקות הקטנות בין האחרים השתנו כדי להתאים יותר לצרכים של העונה: בין קלאוס ובן, שהיו מאוד קרובים, יש בקושי אינטראקציה בעונה. במקום זה מי שמנסה להציל את בן זה ויקטור, ומי שמנסה לעזור לקלאוס היא אליסון.
אולי הדוגמה הכי גדולה לבעייתיות של הדהירה המהירה לקראת סיום, בלי זמן לעצור ולדבר על דברים טיפה יותר לעומק או לסגור כמו שצריך קצוות פתוחים, היא ההחלטה הסופית לתיקון צירי הזמן המתפצלים. אחרי שחמש מדבר עם גרסאות רבות של עצמו מכל קווי הזמן, הוא מבין שבעצם אין דרך להפסיק ליצור אפוקליפסות. לא משנה כמה תנסה המשפחה להציל את העולם, הם לנצח יגרמו לפרדוקסים בזמן שיחריבו אותו, וזאת בגלל שעצם הקיום שלהם, עצם הלידה הקסומה שלהם באמצעות רכיב ה"מריגולד", שברה את ציר הזמן ה"נכון", ורק אם ישמידו את כל המריגולד, כולל מה שבתוכם, הטירוף יפסיק וציר הזמן יתוקן - בלעדיהם. החבורה מתלבטת כדקה וחצי (אין זמן, הסדרה נגמרת) ומחליטה ללכת על זה, להשמיד את עצמם כדי להציל את העולם.
בעיקרון יוצרי הסדרה לקחו פה החלטה אמיצה, שסוגרת את הסיפור בצורה סופית אבל מוצדקת, שגם יכולה לספק לגיבורים סיום הירואי הראוי להם וגם הגיונית לרוח הסדרה והעלילה. המשפחה מתה מאוחדת, בהיפוך גמור לדרך שבה התחילו את הסדרה, וציר הזמן שלא כלל אותם מעולם - משוחזר, מה שאיכשהו אומר שכל הדמויות שפגשנו ואהבנו במהלך הסדרה נמצאות כולן בפארק באותו הזמן, נהנות מיום 8 באוגוסט 2024 נורמלי לחלוטין (היום שבו שוחררה העונה לצפייה).
הסוף הזה מעניין ויכול לספק גם תיאוריות רבות עבור מעריצים (הוא סגור, אבל גם השאיר פתח קטן לתקווה, עם 8 פרחי מרגנית - מריגולד - שנראה שנושאים את הרכיב הקסום). הבעיה היא שכדי שהסוף הזה יקרה, והחבורה תסכים למחוק את הקיום שלה מהזמן, היו צריכים פשוט להתעלם מחור עלילתי ענק - שאלת הילדים. מה עושים עם הילדים?
הרי אם דייגו, ליילה ואליסון מעולם לא התקיימו, הילדים שלהם גם כן לא קיימים. ליילה זה עתה בילתה שבע שנים בניסיון לחזור לילדים, ואליסון פעם בגדה בכל המשפחה שלה ורצחה את אבא שלה כדי להחזיר ציר זמן שכולל את הבת שלה. ואילו עכשיו הם… פשוט שמים את הילדים על הרכבת התחתית, שמן הסתם גם היא לא תתקיים אם ציר הזמן המקורי יחזור לכנו, כי לא יהיו מיליוני צירי זמן חלופיים ביניהם היא נועדה לנסוע. אז כל הקשקוש הזה נזרק עלינו מהר מהר ועם מוזיקה מרגשת ודמעות, כדי שלא נשים לב שזה לא יכול להיות בכלל, רק כדי שנקבל סוף אפי של משפחה מאוחדת שמקריבה את עצמה, כמו גיבורי-על אמיתיים.
כל הפערים האלה בין התהליכים שאנחנו זקוקים להם לבין מה שקיבלנו מפאת חוסר הזמן, גורמת לעונה ארבע להיות החלשה מכל העונות. לא שהיא גרועה. היא עדיין רכבת הרים של בלאגן כיפי כמו שמשפחת הרגרייבס יודעת לספק. אבל אין בה את השלמות המספקת שיש למשל בעונה הראשונה, שבה כל הכאוס הרנדומלי מקבל איזושהי תשובה.
ועם זאת, בעונה הזאת יש כמה פנינים אמיתיות, כמו למשל כל הפרק של השנים האבודות שבהם חמש וליילה תקועים ברכבת התחתית, מנסים למצוא את ציר הזמן המקורי שלהם ולבסוף מוצאים שלווה ואהבה. דווקא היחסים ביניהם, שיכלו להיות קרינג'יים ומעצבנים ובאים-משום-מקום, הפכו פתאום להיילייט של העונה. גם בגלל שהשחקנים נפלאים והכימיה ביניהם נהדרת, אבל בעיקר כי קיבלו זמן להבשיל ולהתפתח בצורה נכונה, עד שהרגישו אמיתיים ומוצדקים גם עבור הצופים - מה שרק מדגיש את החוסרים במקומות האחרים.
"אקדמיית המטרייה" זמינה במלואה בנטפליקס.