רמי קלינשטיין סיפר פעם שהרגע הכי שמח ביחסיו עם התקשורת הישראלית, היה כאשר מבקר מוזיקה ביקש ללעוג לו וכתב בעיתון על אוסף להיטים שלו, שהוא נער הפוסטר של המוזיקה הישראלית. רגע שמח, כי קלינשטיין, ה"אמריקאי", שהביא לפופ המקומי את ההשפעות הלועזיות (אבבא, בילי ג'ואל, אלטון ג'ון, פופ אייטיז), נחשב בעיני עצמו במשך שנים לאאוטסיידר, למי שלא רוצה להישמע "ישראלי" כמו שלמה ארצי ודויד ברוזה, אבל כאשר החליט "לחתוך" אל תוך הישראליות, אי אז לפני שלושה עשורים, בימי "תפוחים ותמרים", הפך לישראלי שבישראלים.
אמש בהיכל התרבות תל אביב, לעיני אלפי מעריצים, ועל רקע התזמורת הפילהרמונית הישראלית, קלינשטיין עבר עוד רגע כזה, של קבלה מאוחרת, כשניגן סולו בפסנתר את האימפרומטו מספר ארבע של שוברט והפגין טכניקות גבוהות של פסנתרן קלאסי, שסחפו את האולם למחיאות כפיים סוערות בסיום הקטע. לפני כן סיפר איך בימי נעוריו, כשעוד היה מיועד להיות פסנתרן קלאסי, המורה שלו, אנריקה בארנבוים, אביו של דניאל, היה גוער בו ומפסיק אותו בנגינה אחרי תווים בודדים, וטוען שהוא לא מרוכז מספיק. בדיעבד, מזלה של המוזיקה הישראלית שבאותה דלת מסתובבת קלינשטיין לקח ביד את מעמד ה"מוזיקאי מצטיין" שהשיג לו בארנבוים, ו"חתך" מהקלאסית לפופ.
ארבעים שנה עברו מאז, ואמש קלינשטיין הגשים, לדבריו, חלום בן אותן ארבעים שנה - להופיע עם הפילהרמונית. עם העיבודים והתזמורים של יונתן קרת והניצוח של ערן ראמי, הפכה התזמורת את לחני הפופ של קלינשטיין למעין מיוזיקל הוליוודי, מורכב מלהיטים מתוך סרטים דמיוניים, אפיים, רחבי מסך ועלילה, בכיכובו. סופר-בלדות כמו "על הגשר הישן", "נוצה ברוח", "עד שתעזוב", "צעיר לנצח" ו"שיר אהובת הספן", שרק חיכו לתזמורת מצוינת שתגדיל אותן לממדים גדולים מהחיים, מרחיבי לב, שאי אפשר שלא להימס מהם. מי שלא מתרגש משיר כמו "על הגשר הישן" הוא אדם חסר לב.
בגזרת הקצב נמנו "כל מה שתרצי", שחגג בפלמנקו עם נגיעות של בוסה נובה, "תפוחים ותמרים" בגוונים איטלקי וספרדי, "בוא", שזכה לפתיחה קלאסית "היידנית" שהמשיכה ללוות אותו, "עטוף ברחמים", שפורק והורכב מחדש עם ליווי דרמטי "בטהובני", ועד "עניין של זמן", שנשמע כמו שיר סצנת הסיום החגיגית של אותו סרט הוליוודי, שנוטע בלב תקווה למחר טוב יותר.
מי שצפה במופעים של קלינשטיין לאורך השנים, יודע שהוא מסיים אותם עם "עניין של זמן" (שכתב אהוד מנור ושר במקור גידי גוב), אבל זה מסוג השירים שהעיבוד הקלאסי נותן להם חיים חדשים, יפים הרבה יותר מהמקור. איך אפשר להשוות ביצוע של להקת נגני רוק, טובים ככל שיהיו, לעוצמות, לעומק ולהדר שהעניקה לשיר הזה אמש התזמורת. לו רק היה יכול, קלינשטיין היה מביא איתו את הפילהרמונית לכל הופעה.
רמי קלינשטיין הגיע אל הערב הזה כדי להגשים חלומות ולבלות. הוא הפגין בו יכולות גבוהות של מוזיקאי אדיר, כמלחין וכפסנתרן, ואנטרטיינר סוחף, שנהנה לתת לקהל את השואו. בתוך המיוזיקל ההוליוודי-ישראלי שנבנה סביבו הוא לא ניסה להיות פרנק סינטרה או טוני בנט, אבל הוא כן היה שואו-מן שמחבר מסורות אמריקניות להווייה הישראלית. הוא רקד, הוא חיבק, הוא ריחף, הוא משך את הקהל לשיר איתו.
לפעמים הוא קצת הגזים, כמו ב"מתנות קטנות", מועמד לשיר הכי קיטשי שנכתב בישראל בעשור האחרון, שבו החגיגה של קלינשטיין, שהתבססה על המעמד הלהיטי של השיר, היתה יותר מדי. מצד שני, הוא בידר עם ההומור המיוחד שלו, למשל כשהתחיל את "I Will Survive" של גלוריה גיינור אחרי שהתזמורת ניגנה את ההקדמה של "תפוחים ותמרים", או כשהסביר לקהל ברצינות שהוא מבצע את "הניחי לי", רק הוא והפסנתר, לפי דרישה של אשתו, אלכס, שהיא גם המנהלת האישית שלו ושותפתו לדרך.
והוא גם בא כדי לסגור מעגלים. המעגל הקלאסי עם בארנבוים ועם עצמו, וכמובן מעגל הישראליות. הערב הזה סיפר, בשני צירים, את סיפור קבלתו לישראליות ובמקביל את ההתפתחות שלו כמוזיקאי וכפרפורמר. המסע הישראלי התחיל ב"דווקא עכשיו" והמילים של צרויה להב: "מה יקרה עוד רגע, מה יהיה מחר, אני שומר על היקרים לי, ועושה מה שאפשר", המשיך ב"עוד לא תמו כל פלאיך" המרגש, עם "את לי את, המעט שנותר", שבוודאי גרם ליורם טהרלב ז"ל לחייך מלמעלה, המשיך ב"תפוחים ותמרים", השיר שהפך אותו לפני 28 שנה לשם שמוכר בכל בית, "ביום של הפצצה", לזכר מחבר המילים דן תורן ז"ל, שקלינשטיין התפלל שיהפוך ל"ביום של העסקה", והגיע עד "מתנות קטנות", הלהיט הענק מלפני עשור, שבישר בזמנו את תחיית הגל האמוני בפופ המקומי.
מוזיקלית, זו היתה חוויה נהדרת. בלחנים ובהרמוניות של קלינשטיין יש מלכתחילה את הבסיס שעליו התלבש הליווי התזמורתי, שנשמע קסום כמו שתזמורת מצוינת נשמעת מקסימה כשהיא פוגשת לחנים של מלחין פופ מבריק כמו קלינשטיין. למשל, "שיר אהובת הספן", שהמלודיה האבבאית שלו סוף סוף קיבלה כאן, עם הביצוע של התזמורת, את הנפח שהיא ראויה לו, כולל אפקט חי של רוח מנשבת. או את הציטוט הקטן מ-"Fly Me to The Moon" בעיבוד של "עד שתעזוב".
קלינשטיין היה יכול בקלות לנפק לערב הזה עוד כמה וכמה לחנים מהרפרטואר המפואר שלו - "קרוב אל ליבך", "רוצי קטנה", "אש", "אני חיה לי מיום ליום", "ימי התום", "אהביני", "בוא הביתה", "את שרה ברדיו" - לו רק הזמן היה מותיר.
בקהל, מפרגנת, ישבה ריטה, המוזה שעבורה הולחנו לא מעט מהלחנים האלה, שהפכו לקלאסיקה במוזיקה הישראלית, ושירים שהם שלה במקור. הרגע שבו קלינשטיין הציג אותה בפני הקהל, והיא קמה למחוא לו כפיים וזכתה לתשואות, היה רגע יפה בפני עצמו. אולי בפעם הבאה היא גם תעלה לבמה לשיר איתו את "רגע פרטי".