בסיפור הקצר "התמרון הקטן" מהספר "מפליגים" של חגי ליניק - שאני חוזר וקורא בו מדי פעם - הגיבור, אולי בן דמותו של הסופר עצמו, צופה בטלוויזיה בסדרה "האסיר", ורואה שם כדור ענק בגודל חדר מתגלגל לאורך הרחוב בעקבות שחקן הנס על נפשו. התמונה האקספרסיבית מאוד הזאת ליוותה אותי כשקראתי את "ספר הריצות", ספרו החדש של הסופר, הארכיטקט והמוציא לאור יפתח אלוני.
גם כאן, כמו אצל ליניק, ה"הטבעה" של פיסות המציאות ורישומן על נפש הדובר או הכותב עומדת בבסיס הספר. יפתח אלוני רץ ורץ ורץ. רץ "...בלי לדעת למה. פשוט לרוץ הלאה דרך השדות שהשתרעו לאופק הנצחי או אל בתרונות הוואדי..." או כמו אצל אלתרמן בהקשר אחר (השיר על אליפלט): "בלי מדוע ובלי כיצד / בלי היכן ובלי איך ולמה, / בלי לאן ומאיזה צד, / בלי מתי ובלי אן וכמה..."
הוא רץ ובורח מפני הזיכרונות שהולכים וסוגרים עליו. זיכרונות מהקיבוץ (אלוני הוא בן קיבוץ גבולות שבנגב המערבי והוריו היו ממייסדיו), זיכרונות מחברת הילדים שהלכו והתרחקו ממנו. "הריצות הראשונות שלי היו של בריחה", הוא כותב. "מבית הילדים לחדר של הוריי בקיבוץ. המחשבות הראשונות על הריצה היו: אני רץ כדי לשוב הביתה. אבל היום כשאני רץ, הריצה היא העולם. והמחשבה מוצאת בגוף בית".
הספר הכמעט איקוני של הרצים בשנים האחרונות הוא "נולדנו לרוץ" של כריסטופר מקדוגל, ומעניין לעשות השוואה קצרה בין שני הספרים. רב־המכר העולמי "נולדנו לרוץ" יצא בארצות הברית בשנת 2009, ומאז תורגם לעשרות שפות וכבש מיליוני קוראים ברחבי תבל. גיבורי ספרו של כריסטופר מקדוגל - בנֵי שבט הטראוּמארה ומייקה טרוּ ("קַבָּיוֹ בְּלַנקוֹ") - הפכו בעקבותיו לדמויות מוכרות לא רק בקרב רצים וטריאתלטים חובבים ומקצועיים אלא גם בקרב אנשים רבים שלא אוהבים לרוץ וחוששים מפעילות ספורטיבית. עבור אלה האחרונים, כך כתוב בין השאר בפמפלט השיווקי: "נולדנו לרוץ" "פותח צוהר לעולם מופלא של חוויות גופניות ותובנות רוחניות בלתי נשכחות." לא פחות. במילים אחרות - ספרו של מקדוגל הוא עוד כרטיס כניסה נוצץ לחלום האמריקאי הגדול על חיים בריאים וטובים. "עולם מופלא" ו"חוויות גופניות" מלהיבות מחכים למי שרק ינעל את נעלי הריצה ויצא לדרך.
"ספר הריצות" של אלוני, כמו שאולי כבר ניחשתם, הוא כמעט תמונת ראי לרב־המכר המפורסם. לא שאין בו מדי פעם דברי שבח לתענוג הגדול שגורמת הריצה, אבל בחלקים גדולים ממנו "מככבים" דווקא הייסורים וכאבי הגוף והנפש של הרצים. הנה דוגמא קצרה בערך מאמצע הספר, אחרי שהרץ בשדות נופל לתוך מחילה של דורבן: "אתה גורס את מנת החול שנכנסה לפיך. במדורי ייעוץ חצי פסיכולוגיים אומרים לנו שאנו נופלים כדי לקום, שהנפילה היא לקח, אלא שכאן על פני האדמה לא לומדים מאום. אינך מרגיש חלק מהקוסמוס הגדול, אלא את הפה מלא בחול, מרגיש שהכתף זועקת הצילו והעצמות מקרקשות 'הזדקנת'".
זהו ספר של פרגמנטים. הרהורים שעולים אצל אלוני כשהוא רץ בכל רחבי העולם: באחד הקטעים הוא מתאר מפגש עם רץ אחר בפארק גדול בבלגרד. אותו רץ לחם בצבא הסרבי בבוסניה. יום אחד הגיעו מטוסים של חיל האוויר הסרבי להפציץ את צבא בוסניה, ופתאום, מן הסתם בטעות, אחד המטוסים צלל לעברם ומפצצת הנפלאם שהטיל נשרפו והתפחמו פניו של אותו רץ.
בפעם אחרת מגיע אלוני לטאוטיווקאן, העיר האצטקית שמוכרת בזכות מקדש "פירמידת השמש", אחד האתרים המתוירים במקסיקו. הוא בוחר להסתייע בשירותיו של מדריך טיולים מקומי בשם אלונסו, ויחד הם דוהרים במעלה 200 מטרים - בערך כמו גורד שחקים בן 70 קומות - עד שהם מגיעים לראש הפירמידה. "חרחרת, פלטת נשיפות של כלב, שאפת עוד ועוד אוויר," הוא כותב, "ופעימות הדם הפכו לחבטות, וזוג מלחציים החל לפחוס את גולגולתך..."
אם יש לי בכל זאת הערה אחת על הספר היפה הזה, היא נוגעת לפרגמנט האחרון, שנקרא "רוץ לעזה", שבו מספר אלוני על נכדו, שצייר אותו עם רגליים קצוצות. כשהוא מסיים לצייר הוא מתבונן באלוני מבעד למראה שבארון, ואומר לאלוני שאין לו רגליים ושהוא (הסבא) לא יכול לרוץ יותר. ואחר כך הנכד המקסים שואל: "אתה עצוב סבא? אתה רוצה שאחזיר לך את הרגליים?"
זהו קטע נפלא, משום שהוא מכיל בתמציתיות ובעדינות כל כך הרבה דברים: קודם כל את יכולתו של האמן או הצייר (הנכד, במקרה הזה) לברוא עולם - להוסיף או להחסיר רגליים. הדבר הנוסף שמתגנב שם הוא כמובן חרדת המוות או חרדת הסירוס של הדובר.
הבעיה היא שמיד אחרי זה טורח אלוני לציין שהאינסידנט הזה עם הנכד התרחש בשישה באוקטובר 2023... עכשיו, אני בטוח שזהו תיאור מהימן. כלומר אותו אירוע אכן התרחש בתאריך הזה. אלוני, מן הבחינה הזאת נאמן למציאות, אך אולי מחבל מעט (אוף, המילים האלה בעברית שנושאות איתן תמיד כל כך הרבה קונוטציות...) בעניין הספרותי.
אנסה להסביר: הצימוד שאלוני עושה בין הסיפור היפה על הציור של הנכד לבין אירועי השבת הנוראה בשבעה באוקטובר, גם אם התרחש במציאות, מקטין ומצמצם בעיני את כוחו של הסיפור. דווקא הרחקה או השארה של הפרגמנט הקצר, בלי להצמיד לו מיד "מושא מדגים", הייתה מעצימה הרבה יותר את כוחם של הקטע ושל האימה הגלומה בו.
אני מודה שלתחושתי, בכל פעם שמשתרבבים ליצירות ספרות שנכתבות עכשיו שבבים מאותה מכה איומה שניחתה על ראש כולנו לפני עשרה חודשים, משהו תמיד קצת חורק. נדמה שעדיין חסרים המרחב והפרספקטיבה שמאפשרים לתקופה הזאת לקבל טיפול אמנותי מורכב ובשל. או שאולי אני הוא זה שמבקש לנוס עכשיו מפני המראות הקשים האלה, שמתדפקים שוב ושוב על כותלי התודעה. לנוס מהרעד שהם מעוררים בך - עד לקצה העולם או עד למקום שבו נעלמת מתחתיך הדרך.
"ספר הריצות" / יפתח אלוני. הוצאת אפיק. 160 עמודים.