"זרים מעבר לדלת": בימים של חרדה מוחשית לבית, אפשר למצוא פה נחמה

פתאום באמצע הלילה מבזיקה אצלך מחשבה מבעיתה: הבית בסכנה.

לא "הבית" המטאפורי, הכללי או הלאומי, אלא פשוט הבית הקונקרטי שלך. אתה נחרד ונדרך פתאום ממה שנשמע כמו חבטה עמומה בדלת. כמו החבטה שהייתה מסמנת פעם מזמן את הגעתו של העיתון היומי, והחרדה הזאת לא שוככת ולא נרגעת גם כשאתה שב ובודק את ידית הדלת ומוודא ששום גורם חשוד לא מסתובב חלילה מעברה השני.

ואז, במחזה התעתועים שפוקד אותך כשאתה צונח חזרה לתוך השינה: מחזה חלום ליצני שבו מככבים משום שני מנהלי תיאטרון חשובים, אחד שכבר מת, ואחת שעדיין בחיים, אתה נזכר שגם בספרים שקראת לאחרונה שבה ומתגנבת החרדה הזאת לגורל הבית - ארבעת הקירות שאתה מדמה בנפשך שביניהם אתה יכול אולי להרגיש בטוח לרגע קצר.

זה מתחיל ב"ביוטופ", הספר של אורלי קסטל בלום שיצא לאור לפני שנתיים כמעט, ובו הגיבור, מר ז'וזף שימל, הוא מורה שפוטר מעבודתו כמרצה מן החוץ בחוג לתרבות צרפת באוניברסיטה, והולך ומסתגר בהישג הנדל"ני שלו - דירה במרכז ההמולה התל אביבית, בלב פקק תנועה נצחי. דירה שבה הוא מוגן היטב בין חפציו ושכיות-החמדה שלו, עד שבמהרה פולשת לחייו ומתנחלת בהם דרמה יוצאת-דופן של נוכלים ומעשי נוכלות, שהולכת ומפקיעה ממנו את נכסיו ומותירה אותו כמי שכבר אינו מסוגל להתחבר לעצמו. ואחריו אפילו אריק, המנכ"ל הכל־יכול של חברת התשתית אטלנטיס בספרה של כנרת רוזנבלום, "בני טובים", שמושלך או משליך את עצמו מהווילה המפוארת של המשפחה לטובת מגורים בסירה קטנה בנמל של תל אביב.

והנה עכשיו אליהו, גיבור ספרו החדש של אילן עמית־פרוינד, "זרים מעבר לדלת", שמושלך אף הוא מאשתו ומדירתו הבורגנית ברמת גן ומעבודתו כמהנדס. החיים מתחילים לבעור ממש מתחת לסוליות נעליו והוא מוכרח לצאת למלחמת חורמה חזיתית כדי להשיב לעצמו משהו מהאחיזה בחייו וכדי להישאר עומד איכשהו על ריקוע הפח המחורר הנקרא "עולם".

ופתאום אתה נוטה לחשוב שאיזו רוח פרצים של ה"מציאות" הלכה וחלחלה פה בלי תיאום מראש לתוך שלושה ספרים שונים (אני בטוח שיש עוד) של שלושה יוצרים מעולים (שתי נשים וגבר - מה שמוכיח שהחרדה מפני אובדן הבית חוצה בקלות מחיצה מגדרית), משל היו כולם מעין צאצאיו המוזרים של "מאויב לאוהב", הסיפור הקצר והידוע של עגנון על אודות הרוח שקמה ומשתוללת ומאיימת לעקור את המספר מביתו. 76 שנות עצמאות ועדיין התחושה הזאת של היעדר בית ואחיזה יציבה מחלחלת כל כך עמוק וחזק.

גיבורה של הנובלה המוצלחת של עמית־פרוינד, הוא איש בשם אליהו (מצחיק כמובן ואירוני לקרוא לדמות בספר על שם אותו גיבור מיתולוגי שחולל כל כך הרבה ניסים ולבואו מייחלים ומצפים כל חג פסח) - מהנדס שהגה רעיון מהפכני, לעשות שימוש באנרגית מי הים כדי לייצר חשמל, אבל שנייה לפני ההצלחה הגדולה והמסחררת מגלה שמישהו הקדים אותו ורשם פטנט על הרעיון באוסטרליה הרחוקה. וככך יורדים לטמיון מיליון שקלים, שהוציא בלי ידיעת אשתו מחשבון החיסכון שלהם, והעביר כהלוואת בעלים לחברה שהקים.

מכאן הולכת ומתגלגלת עלילת "falling down", בפרפראזה על הסרט הזכור לטוב עם מייקל דאגלס - כל הקלפים של אליהו הולכים ונטרפים.

תחילה אשתו, שאחרי שהיא מגלה שלקח כספים מהחשבון המשותף מגרשת אותו מביתם; אחר כך היחסים שהולכים ומדרדרים עם בתו, ולקינוח האירוע שפותח את הספר: אביו מת, ומסתבר שהוא מוריש לו דירה קטנה ליד התחנה המרכזית בתל אביב - משהו שכביכול עשוי לגאול אותו מכל צרותיו, אבל מסתבר שהוא מגלגל לפתחו צרה חדשה (עמית-פרוינד משחק יפה לאורך הספר עם הטכניקה הזאת של פתרונות שמתגלים כמקסם שווא). מסתבר שבדירה שירש מאביו מתגוררים ישיש ערירי והפיליפינית שלו, ועל פי ההסכם שנחתם עם אביו, אסור לפנותם עד יום מותו של הישיש. גם שכר הדירה שנקבע זעום במיוחד ואף הוא לא משולם במלואו.

אל הישיש הערירי והפיליפינית שלו מצטרפים זוג נוכלים צבעונים (לאחד מהם קוראים ישראל - עוד קריצה מרירה־מצחיקה של הסופר מאחורי גבו או מאחורי גבנו), והעוזרת הצעירה והחיננית שלהם בת-אל (קריצה מספר שתיים). ואלה, ממש כמו בנובלה של אורלי קסטל בלום, מאיימים לנשל את אליהו, בעל הבית החוקי, מנכסיו.

עמית־פרוינד מבצע פה במיומנות רבה מעין היפוך - מי בעל הבית ה"אמיתי" ומי הם הזרים שנדחקים מאחורי או לפני הדלת. והחילוף הזה שהוא מבצע תדיר בעמדות התצפית הוא מרענן מאוד ומקורי.

זהו ספר סוחף, רב עלילות ותהפוכות, ולמרות הנושא הקודר הוא מהנה מאוד לקריאה. בלי לעשות ספוילר לסופו של הספר ולמאבקים השונים שהגיבור אליהו מנהל במקביל, ניתן לומר שבסופו של דבר, למרות כמה מעמדים מחרידים ונוגעים ללב ממש, עמית־פרוינד בוחר בז'אנר של קומדיה. כלומר (סליחה מראש על ה"גילוי"): הספר לא מסתיים בקריסתו של הגיבור - מהלך ששמור בדרך כלל למבנים ספרותיים בעלי צביון טראגי - והגיבור מצליח בסופו של דבר להשיב מלחמה וכמו מתאגרף, אמנם חרוך וחבול ומוכה, להישאר עומד על רגליו. אבל אני מודה שמעבר למחשבה על יופיו של הספר ועל ההנאה הנגרמת מקריאתו, עלתה בי מחשבה נוספת "מטא ספרותית".

לאורך השנים בהן אני כותב את הטור הזה, יצא לי להיתקל בשורה של סופרות וסופרים מוצלחים מאוד. הנה רשימה ממש חלקית, וסליחה מראש אם שם כלשהו נשמט כרגע מזיכרוני: מירי שחם, נעמה דעי, רמי מארק, בועז יזרעאלי, כנרת רוזנבלום, שי אספריל ועכשיו אילן עמית־פרוינד, שאת שמו לבושתי הרבה לא הכרתי קודם, ונדמה לי שאיכשהו ה"שיטה" והשפע הרב (אולי רב מדי...) של כותרים, לא מאפשרים להם לקנות "בית" או אחיזה בתודעה של הקורא הישראלי, שלא לדבר על "נכס" ממשי שאולי היו זוכים בו בארצות אחרות ורחוקות בתמורה לכישרונם. את ה"שיטה" כנראה אי־אפשר לשנות, אבל לפחות לכמה שעות, בימים אלו של חרדה אמיתית לגורלו של הבית - הפעם במובן הרחב והלאומי של המילה - אפשר להתנחם במחיצת הספר הזה.

זרים מעבר לדלת. הוצאת עם עובד. 286 עמודים