"העורב" הוא לא הלהיט הכי גדול שיצא משנת 1994. הוא גם לא האיקוני ביותר או תופעת הקאלט הכי מרשימה. זאת לא אשמתו: 1994 פשוט הייתה שנה די מגניבה בקולנוע, עם סרטים כמו "פורסט גאמפ", "חומות של תקווה", "מלך האריות", "ספרות זולה", "מוכרים בלבד", "ראיון עם ערפד", "ספיד", "רוצחים מלידה" ושלושה מהסרטים הכי גדולים של ג'ים קארי. תואר אחד בכל זאת שמור לו - סיפור הרקע הכי טרגי של אותה שנה, ואולי הטראגי ביותר בקולנוע עד צאת "האביר האפל" חצי שנה אחרי מותו של הית' לדג'ר.
ברנדון לי, כוכב הסרט ובנו של אגדת הקולנוע והקונג פו ברוס לי, נורה למוות במהלך הצילומים. הסצנות הנותרות הושלמו בהיעדרו, עם קצת עזרה מזוויות צילום אסטרטגיות וכפיל פעלולים. הטרגדיה הזו משתלבת כמעט בטבעיות בסרט, עיבוד לקומיקס של ג'יימס או'באר - מעשייה מסויטת המתרחשת בדטרויט חשוכה וגשומה תמידית ומתמקדת כולה באבל ובמוות אלים. לי מגלם כוכב רוק שנרצח לצד ארוסתו יום לפני חתונתם (שתוכננה להתקיים בליל כל הקדושים, אם זה לא מספיק גות'י ואפל בשבילכם). שנה אחרי האירוע עורב נוחת על מצבתו ומקים אותו לתחייה, כשהוא חסין לפגיעות ונחוש לנקום.
30 שנה לאחר מכן מגיעה לאקרנים גרסה חדשה של הסיפור, גם היא לכאורה עיבוד ישיר לקומיקס. הקשר העלילתי בין שני הסרטים פלוס-מינוס מסתיים בתיאור "גבר חוזר מהמתים לכסח את מי שהרגו אותו ואת אהובתו, ויש גם עורב". בעת כתיבת שורות אלה, ערך הוויקיפדיה של הסרט מעדכן שמדובר ב-A god awful unfaithful reboot, ובתרגום חופשי לעברית לא תקנית - עיבוד לא נאמן אחושילינג. זו כנראה החלטה חכמה. "העורב" זכה להצלחה מכובדת בעת יציאתו וגם היו לו כמה המשכונים אהובים פחות. בעשורים שחלפו הוא זכה למעמד פולחני, בפרט בקהילות אלטרנטיביות שהתאהבו ברעיון של גיבור-על נוקם בבגדי עור וצבעי פנים (והוא אפילו מנגן בגיטרה!). כל זה בשילוב הטרגדיה על הסט העניק ל"העורב" מורשת שקשה מאוד להתחרות בה - מה שעשוי להסביר למה לקח יותר מ-15 שנה בין ההכרזה הראשונית על רימייק לעלייתו לאקרנים.
אז איך מתמודדים עם כל המורשת הזאת? מוותרים מראש, כנראה. המושכות הגיעו בסופו של דבר לידיו של הבמאי רופרט סנדרס, לא בדיוק איש חזון אלא יותר ביצועיסט שביים קודם לכן שני סרטים די זניחים. את "שלגיה והצייד" אנשים זוכרים בעיקר בגלל הרומן בין הבמאי לכוכבת קירסטן סטיוארט, ואת הרימייק לאנימה "הרוח במעטפת" זוכרים בגלל הליהוק השערורייתי של סקרלט ג'והנסון והשמועות על ניסיונות להשתמש באפקטים מיוחדים כדי לגרום לה להיראות "אסייתית יותר". הפעם הליהוק לא הסלים לרמת השערורייה, אבל כן גרר תגובות זועמות ברשת - לנעליו הגדולות של לי נכנס ביל סקארסגארד, שבלי איפור הליצן מ"זה" נראה כאן בעיקר כמו גרסה (יותר) מקועקעת של ג'סטין ביבר.
הפעם הגיבור אריק הוא צעיר אומלל ומיוסר מאוד מסיבות לא לגמרי מוסברות, משהו עם סוס מת ומשפחה מפורקת. את אהובתו שלי (המוזיקאית FKA טוויגז) הוא פוגש במתחם סגור כלשהו שלא לגמרי ברור אם הוא כלא, מכון גמילה או מוסד סגור. הם נמלטים יחד מהמקום כיוון ששלי נרדפת על ידי אנשים מסוכנים מעברה, שהולך ומתברר לאורך הסרט. השניים חיים באושר עד שאותם אנשים מסוכנים - בהובלתו של דני יוסטון ("אקס מן המקור: וולברין") - מצליחים למצוא ולחסל אותם. אך בהגיעו אל העולם הבא מגלה אריק שהסיפור שלו היה כל כך טראגי שהוחלט להעניק לו הזדמנות שנייה - בלימבו בין גן העדן והגיהנום הוא מקבל הזדמנות לחזור לעולם החיים כדי "לתקן את מה שלא בסדר", כלומר, לעצור דמות מיסטית שעושה בלאגן בחוקי החיים והמוות. אם יצליח במשימה, הוא ואהובתו יזכו לחזור לחיים.
אם יורשה לי לשלוף מהבוידעם עלבון ששימש אותי בעיקר בתקופת התיכון, "העורב" 2024 הוא סרט לפוזרים. יש בו איזשהו ניסיון לשחזר את הקסם הגות'י-קשוח-אפל בעזרת בחירות פסקול (יותר אווירת דארק אייטיז מאשר הגראנג' של המקור) או איפיוני הדמויות, אבל לא מתוך אהבה לעולמות התוכן או לאסתטיקה המסוימת הזו, אלא כי זה מה שהיה קודם. זה לא ש"העורב" המקורי היה שיא האותנטיות, אבל הוא כן נוצר בזמן מסוים שבו רוק היו טרנדי ותרבויות שוליים שיגשגו ועוררו עניין. "העורב" החדש לא מנסה לבדוק מה המקבילה העכשווית לכל אלה, הוא פשוט מקיף את עצמו בסמלים שאומרים "ילדי אימו בשוליי החברה" - קעקועים, אייליינר, ציורים עצובים בדיו שחור, שירים של ג'וי דיוויז'ן. כמו דוד שמנסה לנחש מה האחיין המתבגר שלו אוהב לעשות בחיים - לבכות, לחשוב מחשבות עאלק עמוקות ולהביט אל האופק בצער.
צריך כישרון מיוחד כדי ליצור רימייק שגם לוקח את הדברים שהתיישנו הכי גרוע מהמקור וגם לא מוסיף שום דבר חדש בעל ערך. כך, למשל, "העורב" 2024 משאיל את הציטוטים הכי צ'יזיים של קודמו אבל מוותר על הקלילות וההומור שאיזנו אותם. הוא בונה את כל כולו על בסיס משפטים כמו "אהבה אמיתית לא מתה", ובהתאם הוא משוחק כמו טרגדיה יוונית ולוקח את הסיפור המאוד מקושקש שלו ברצינות תהומית. אין בו מקבילה לשרה, הילדה שאריק ושלי חצי-אימצו ושהייתה הלב הרגשי של הסיפור במקור, אבל יש לו קו עלילה חדש ומיותר לגמרי על נסיבות הרצח, שבכלל נראה כמו רימייק של "דרקולה".
עוד הישג מדהים הוא שהסרט מצליח להיות בו זמנית יותר אלים ופחות אפל. הסצנות האלימות מציגות אנשים נחנקים בעזרת שקית או את הלסת של מישהו מפורקת לחתיכות, אבל האימה מיסטית יותר ולכן גם עדינה ואלגנטית. זו לא תוצאה של הזנחה ממשלתית שהובילה כנופיות אלימות וסוחרי סמים להשליט טרור על עיר שלמה, פשוט יש טיפוס אחד רשע שהורס את החיים לילדים, רק צריך לחסל אותו. עדיין יש קצת סמים בסרט, אבל הם לא מגיעים במזרק ומפרקים קהילות, זה רק כדור צבעוני וחמוד, עוד סעיף ברשימת הסמלים שמסמנים לנו שהגיבורים חיים בשולי החברה.
במחשבה שנייה, יכול להיות שהסרט נראה כמו איך שמבוגרים ידמיינו את הסרט האהוב על ילד בן 13 כי קהל היעד הוא ילדים בני 13. זה בהחלט יסביר את העיסוק התמוה של הסרט באהבה "טהורה" כמקור הכוח של הגיבור, עם משפטים בעומק שלולית כמו "ההפך מאהבה איננו שנאה, אלא ספק". הסצינות אלימות בדיוק בצורה שנערים בתחילת גיל ההתבגרות היו רוצים לראות, כלומר גרפיות במפתיע ומדממות מאוד. רק חסר ליהוק של יפיוף נקי, שרירי ועם חולצה פתוחה, שמדי פעם אפילו נוגע בבת (או מצייר בת בלי חולצה, גוועלד).
לעיתים קרובות הסרט מצטט משפטי מחץ מגרסת 1994, אז רק ראוי לסיים את הביקורת הזו בנאום שדווקא איננו מצוטט בו. במקור כל זה נאמר על ידי ארכי-נבל שמתלונן שההמונים הפכו את הרעיון הרצחני שלו למיינסטרים (מאוד ניינטיז, אני יודעת). הוא מתאים כמעט באותה המידה להחייאה מיותרת של סרט אהוב מהעבר בלי שום תשוקה או עניין בחומר עצמו. זה הולך ככה: "לאדם יש רעיון. הרעיון מושך אחרים, עם רעיונות דומים. הרעיון מתרחב. הרעיון הופך למוסד. מה היה הרעיון? אתם רואים, זה מה שמטריד אותי. כשהייתי חושב על הרעיון עצמו היה עולה לי חיוך על הפנים. אבל אתם מבינים, תאוות בצע היא לחובבנים".