זה לא היה יום קל עבור ניר דבורי. סביר להניח שהוא לא ישן דקה בלילה לקראת מתקפת המנע של צה"ל בלבנון. הוא עצמו החל בדיווחים סדירים כבר משעות לפנות בוקר והמשיך עד השעות הקטנות של הלילה לעלות בכל מבזק ומהדורה לתת עדכונים שוטפים - כל זה בזמן שהוא צריך לדבר עם מקורות, לאשר ידיעות עם הצנזורה, לעבור על סוכנויות זרות, לקבל תדריכים מקצינים בכירים - בין לבין גם הספיק לקרוא ביקורות לא נעימות על עצמו, להגיב להן, ולהיקלע למיני-סערת רשת מיותרת. בסוף, גם הוא בן אדם. נשוי ואבא לשלושה ילדים.
בריאיון מלפני שנה וחצי סיפרה אשתו שגית כי להתחתן עם ניר דבורי זה כמו להתחתן עם ביטחון המדינה. "הכל תמיד מוטל בספק", סיפרה שגית, "שום דבר אצלנו בבית לא מוחלט, כל החיים מופקעים ממך". במציאות הזאת, קל להבין איך ביקורת טלוויזיה קטנה יכולה להוציא את דבורי משלוותו המוכרת. המאמר הזה לא הולך להיות כתב הגנה על ניר דבורי, ספק אם הוא צריך את זה, אבל בסופו הוא יקבל פרגון אמיתי.
הסערה הקטנה סביב דבורי, עיתונאי שעלה לאחרונה גם על הכוונת שלי, הזכירה לי סערה הרבה פחות מתוקשרת. זה היה מתישהו בסוף שנות ה-90. ישבתי בתור אצל רופא שיניים במרכז שוסטר בצפון תל אביב, כשלפתע נכנס למרפאה גבר עם פרצוף מאוד מוכר. הוא הסתכל לכל הכיוונים, ואז פנתה אליו פקידת הקבלה וביקשה ממנו לצאת מהמרפאה. הגבר נעלב ואמר שהוא רק מחפש מישהו. הפקידה התעקשה, והצביעה לגבר על כף היד, שאחזה בסיגריה בוערת. הגבר יצא החוצה במבט זועף. לא עברו שתי דקות והאיש חזר למרפאה, וביקש סליחה בצורה לבבית מהפקידה וגם מכל יושבי המרפאה (אני) על חוסר הנעימות. הוא הסביר שהוא כל כך רגיל להחזיק סיגריה ביד, שלפעמים הוא שוכח שהוא מחזיק אחת. לגבר עם הפנים המוכרות קראו רוני דניאל.
יש בוודאי אנקדוטות טובות יותר שמתארות את דמותו של רוני דניאל המנוח, גם מבחינה אישית ובטח מבחינה עיתונאית. ובכל זאת, אולי בגלל שזכיתי לצפות בזה בלייב, הרגע הקטן הזה של האיש שיודע להתנצל על משהו כל כך קז'ואלי, ומוחל על כבודו מול החולשה הפיזית של חייו, נחקק לי בזיכרון. גם כשנכנס לקרב צעקות מול פרשנים אחרים באולפן שישי, לא שכחתי את ההתנצלות הנבוכה אך אותנטית שלו במשרד הרופא. גם כשנתן נאומים חוצבי להבות באולפן בקריאה לתקיפות צבאיות אגרסיביות, זיהיתי את המענטש שמאחורי הפרסונה הטלוויזיונית.
רוני דניאל הפך לאחד הסמלים הכי מזוהים עם חדשות ערוץ 2, לימים חדשות 12, בגלל הקוליות שלו. החברות עם אריק איינשטיין. הסיגריה התמידית ביד - ובעיקר, האבהיות. זו לא תכונה שאפשר ללמוד. זה בא לידי ביטוי בדרך שהוא דיבר עם העיתונאים האחרים באולפן. בדרך שנזף לפעמים בגנרלים (בעיקר לשעברים). מעטים שמצליחים לשלב בין אבהיות לקוליות, אולי זה היה סוד הקסם של דניאל. האיש שרצינו לראות באולפן בזמן שאוטובוסים מתפוצצים ברחובות, בזמן שיורים עלינו טילים, ובזמן שהילדים שלנו יוצאים למלחמה. רצינו שהוא ירגיע אותנו, אבל גם ידענו לסמוך עליו שלא יבלשט אותנו.
יש סיבה שערוץ 12 הפך לברירת מחדל של כל כך הרבה ישראלים, בטח בשעת מלחמה. זה הטעם המוכר, גם אם לא האהוב, שמחזיר אותנו לאולפן של יונית. זה גם הזיכרון של עיתונאים כמו רוני דניאל, שהפכו לחלק בלתי נפרד מהזיכרון הקולקטיבי של כל מבצע צבאי או פיגוע ב-30 השנים האחרונות. אתמול בשעת בוקר מוקדמת, כששמעתי את ניר דבורי נוזף במקבלי ההחלטות, הוא הזכיר לי את רוני דניאל. יכול להיות שזו מחמאה, יכול להיות גם שלא. אף אחד לא מושלם.
ובכל מקרה, הבטחתי לסיים בפרגון וזו בהחלט הזדמנות. בשנה האחרונה היו לא מעט מקרים בהם כל תושבי ישראל רצו למסכי הטלוויזיה כדי להתעדכן במה שקורה בזמן אמת. במקרים כאלה, כמו אתמול לפנות בוקר, כשאנחנו מחפשים להתעדכן במה שבאמת קורה, אפשר לראות את הצלילה ברייטינג של ערוצי נישה אידיאולוגיים כמו ערוץ 14 של מעריצי נתניהו. שנאת השמאלנים יכולה לחכות. כשאנחנו רוצים להתעדכן בתקיפה אפשרית של חיזבאללה, אנחנו מעבירים לאחד מערוצי "התבהלה". מה לעשות ששם עדיין יש עיתונאים שעושים חדשות.
וכן, דבורי לא רק "נכנס לנעליו של דניאל" כפי שאומרת הקלישאה, הוא גם נותן עבודה. במובן הטהור של המילה - הוא פשוט עובד בלי הפסקה, וזה ניכר. הוא היה הראשון לדווח לנו על מה שקורה בבוקר של ה-7 באוקטובר, ונראה שמאז הוא לא עצר לרגע. יש שרי קבינט שעשו חופשות אקזוטיות בזמן הזה. יש כתבים צבאיים שיצאו לירח דבש. דבורי מגויס ב-100% למלחמה הזאת, עם מחויבות אמיתית לציבור. לפעמים הוא טועה - ביקרתי אותו אישית על זה - אבל כולנו טועים. גם על חלקו בקונספציה שקדמה לטבח הוא עוד יצטרך מתישהו לערוך חשבון נפש, לפחות עם עצמו. ובינתיים, מותר לפרגן לפחות לעבודה הקשה, שמגיעה בוודאי עם הקרבה אישית, למידה וצמיחה. בקצב הזה, יכול להיות שיום אחד תהיה מלחמה - ורוני דניאל לא יחסר לי על המסך.