הנה לכם פרדוקס גלילי: ככל שיישכח מלב הממשלה, על ראשה ושריה, הוא ניטע חזק יותר בלבבות אזרחי ישראל. הגליל והגולן תמיד היו אתרי תיירות-פנים פופולריים, ותושביהם, בין אם הם קוטפים במטע, בוצרים ענבים או הסבו את הלול הישן למתחם צימרים מפנק, היו - בהכללה כמובן - למאמי הלאומי שלנו.
עד למתקפת צה"ל על טילי ומשגרי חיזבאללה, בלילה שבין שבת לראשון, יכלו עוד ישראלים רבים לקנות את הסיפור הרשמי לפיו - הנה גומרים את המלאכה בדרום, שם אנו כידוע "פסע מניצחון", ועוברים להלום בחיזבאללה. לשם כך ברור מדוע צריכים תושבי הצפון לאזור עוד מעט סבלנות, לראות את בתיהם בוערים, מטעיהם חרבים וילדיהם יוצאים מדעתם.
אלא שאם הייתה למישהו אמונה שלמה בגרסה הרשמית הזאת, משותפת לממשלת ישראל וצבאה, הרי שזו קרסה נוכח מתקפת חיל האוויר בלבנון, אפילו אם מאמינים לדברי סמנכ"ל השיווק של הצבא, הידוע גם כדו"צ, לגבי מידת הצלחתה הפנומנלית. והנה צפייה במשדרי החדשות של הערוצים 11-13, מספרת את סיפור היום שאחרי בקרב תושבי הצפון.
מצד אחד, אין לנו אלא להעריץ את הדבקות בחיים שמגלים מי שמשתכשכים במי הים בחופי עכו, מצד שני, אין לנו אלא להנהן בהבנה נוכח החלטת הורים ומורים שלא לפתוח את שנת הלימודים כסדרה, אפילו במקומות שבהם מדינת ישראל, בחוסר אחריות משווע (גנים ובתי ספר אינם ממוגנים, שלא לדבר על רכבי הסעות - העיקר שאושרו עבודות איטום לקראת החורף בווילה פרטית אחת בקיסריה), מתירה לילדים ללמוד לכתוב "שלום כיתה א'" על הלוח - ומיד אחר כך להשתטח כשידיהם הם המגן היחיד בין רסיס של טיל לבין ראשיהם הקטנים.
מהדורות החדשות הוקדשו באופן טבעי לנושא - ונדמה שמכולם בקשת 12 בחרו בקו הניצי יותר, אותו מוביל דני קושמרו. כשמביטים בהגשה שלו, קשה שלא להיזכר בקושמרו של ימי ראשית המלחמה, זה שזעם - ביחד עם הווינג-מן, תמיר סטיינמן - על ההפקרה הנוראית של תושבי העוטף.
את סטיינמן סיפחו לממלכה באמצעות הנחיית טקס הדלקת המשואות, קושמרו, שהיה בטוח (כמו כולנו) שהניצחון בדרך ולאחריו הקמת ועדת חקירה ובחירות, נותר עם התסכול (זו לא האשמה, שכן התחושה הזאת משותפת, על פי מרבית הסקרים, לבערך 70% מאיתנו). הוא תובע עתה את עלבונם, קל וחומר את ביטחונם ורווחתם, של תושבי הדרום.
באישור הכנסייה
ובכל זאת, מעל שטף החדשות, מעל לחששות והתסכול של התושבים, מעל לכותרות והזעם המוצדק של ראשי הרשויות, שמדגימים להנהגה הלאומית כיצד לנהוג אחריות כלפי הציבור, בלטו שני סיפורים "קטנים" שנגעו לכל לב.
הראשון שייך למהדורת החדשות הטובה ביותר שרובנו לא רואים, זו של כאן 11. משהו בלוק אנד פיל של המהדורה הזאת לא עובד לגמרי, אבל הכתבות מהשטח - ללקק את האצבעות. כיאה לערוץ שבו צמח גדול מספרי הסיפורים הטלוויזיוניים של מדינת ישראל, מוטי קירשנבאום המנוח, הרי שכתבי התאגיד יוצאים לשטח ונותנים למצלמה ולגיבורי הכתבות לדבר, במקום להידחף לפרונט. כך זכו צופי כאן 11 להיחשף לסיפור המרתק של מיכאיל סמארה, בן כפר יאסיף, שהביא ערן זינגר.
מיכאיל היה דוקטורנט לכימיה שלמד בסלובקיה והגיע ארצה לבקר את משפחתו וחבריו. הוא נפגע במכוניתו, ליד נהריה, מרסיס של מיירט - ולמרות מאמצי הרופאים להצילו, מת מפצעיו כחלוף שלושה ימים. במרכז הכתבה עמדה החלטת משפחתו לתרום את אבריו. האב נסראת והאם ינקה הם נוצרים מאמינים, בעיקר האם, שבעודה מתפללת לנס עבור בנה, שהיה כבר במצב של מוות מוחי, פנתה לעצה מאנשי הכמורה. אלה ישבו על המדוכה והחליטו שהאיברים יכולים להיתרם, בתנאי שלא ייתרמו לעבריינים.
בעקבות ההחלטה זכו שישה בני אדם לחיים חדשים - בזכות הלב, הכליות, הכבד ועוד של מיכאיל. זה לא היה סיפור עם כותרות, אלא סיפור ארוך ושקט, כזה שחושף את הצופה לסיפור אחר, של מגזר פחות מוכר ושל מנהגי אבלות שונים - ולמרבה הצער, גם של החלטות דתיות נאורות יותר מאלה המוכרות לנו ממקומותינו.
לפחות עד לסיפא, זה היה גם סיפור שקט, כזה שלא גורר פרצי בכי אלא ממלא את העיניים בדמעות, עד שאחת מהן מתגלגלת במורד הלחי. למה עד לסיפא? כי אז נראה טקס האשכבה שנערך למיכאיל. נוכחים בו פרנסי הקהילה, נוכחים בו נציגי הכנסייה, נוכחים בו נציגים רשמיים של ממשלת סלובקיה, אבל אפילו לא נציג רשמי אחד של מדינת ישראל. לא שר, לא ח"כ - אף אחד מהם אינו מזיל דמעה על מיכאיל. הנה כי כן, לפחות במותם התקיים שוויון בין כלל תושבי הצפון: ממשלת ישראל מתעלמת מהם באופן שווה.
החלום ושברו
אחרי שמוחים את הדמעות, אפשר לחזור לחללית האם של הטלוויזיה הישראלית, ערוץ 12, בדיוק בזמן לכתבתו של גיא ורון על תעשיות הפוד-טק והאגרו-טק, שהחלו ללבלב בצפון ומאז הן גוססות, כל הדרך אל מותם של מיזמים שהיו עד לפני פחות משנה אבן שואבת לגיוס משקיעים.
כאן לא מדובר על מוות של בני אדם, אבל גם האבל של מותם של חלומות הוא לעיתים מוחשי לא פחות: יזמים צעירים, רובם מהפרופיל שהרשויות המקומיות בגליל כה מתאמצות למשוך להתגורר בשטחן, אנשים שכישרונותיהם מבוקשים לא רק בין חברות באזור המרכז, אלא גם בחו"ל, עלו לגליל עם משפחותיהם, העתיקו אליו את מרכז חייהם - ולמדו אף הם שממשלת ישראל לא סופרת אותם.
לא מדובר בסטרט-אפים ששווים מיליארדים (אם כי אחדים מהם בהחלט גילו פוטנציאל), אלא במיזמים קטנים עם חלומות גדולים. במקום אחד בכפר סאלד, מגדלים חלבון מן החי על עלי חסה, במקום אחר הוקמה חממת יזמות (פרש-סטרט), בשיתוף גופים כמכללת תל חי ומשקיעים מוכרים כמו אראל מרגלית - וכך הלאה. התעשייה הזאת גייסה כ-80 מיליון דולר, בערך מיליון לכל אחת מהחברות שפעילותן התפרסה על פני חמישה אזורי תעשייה והביאה בשורה של ממש לחבל ארץ שהיה מזוהה בעיקר עם חקלאות, תיירות ומפעלים קיבוציים.
לא כל התעשייה חוסלה, חלק מצא מחסה במרכז הארץ, חלק נמצא באי בהירות כלפי עתידו, חלק אחר נאחז בציפורניים, מצליח לעבוד איכשהו בין אזעקה אחת למטח הבא, אבל יודע שלא לעולם חוסן.
בסיפור הזה אין דמעות, אין אבל, אבל יש מחנק, יש מועקה גדולה שהולכת ומתגברת לאורכו. חבל ארץ שהיה פורח נפרד אט אט מתושביו, מחלומותיו, מופקר לחסדי האויב באופן מודע על ידי ממשלה משותקת, שבתחילת המלחמה עוד הבטיחה הבטחות (כמה פעמים כבר שמעתם את ראש הממשלה ושר האוצר על המיליארדים שבדרך, בעוד אלה עושים דרכם אל מוסדות החינוך החרדיים, משורותיהם לא יצמח אף מדען, או אל משרד ההתיישבות של אורית סטרוק, ממנו עוד תצמח, בעזרת השם, המלחמה הבאה?).
ממ"ד לנשמה
בתוך כל המחנק הזה, אי אפשר לסיים מבלי להודות ליוצרות התכנית הכי מפתיעה בטלוויזיה, כמעט חצי שעה של אסקפיזם מופלא, שכמוהו כאוויר מזגנים ביום קיץ לח במיוחד. הכוונה היא לארבע המופלאות של "מי זאת?" (כאן 11): מגי אזרזר, ג'וי ריגר, אושרית סרוסי ונעמה אמית.
לתוכנית אמנם הוקדשה ביקורת משלה רק בשבוע שעבר, אבל מאחר שתכניות שכאלה נמדדות לא רק על פי פרק הבכורה שלהן, הרי שבינתיים הן ממשיכות להוכיח שאפשר לנוע בתזזיתיות בין הומור מתוחכם לשיא הוולגריות בלי לדפוק חשבון, וליצור תכנית שמצד אחד כולה הומור נשי, ומצד שני מצליחה להיות רלוונטית לכל מי שמבקש לצאת מדיכאון, ללא הבדל מגדרי - ולו אף לכמה דקות.