המטוטלת שבין התקווה והייאוש השנה היא קשה במיוחד. צריך להיאחז בכל נקודת אור בתוך חושך גדול, ובכל זאת לזכור כל הזמן כמה עוד עמוקה התהום.
כך גם היה אתמול, ביום עם בשורה משמחת נדירה: השחרור של פרחאן אל-קאדי מהשבי ברצועה אחרי כמעט 11 חודשים. ההתרגשות אדירה. כמו שאמר הגרי: כל חטוף שניצל הוא עולם ומלואו, ולצד זאת, אי אפשר לשכוח: 108 עולמות עדיין אבודים במנהרות של עזה. וכך מתמזגים להם שלושה רגשות: שמחה, כאב - ומבוכה, כי בכל זאת, מדובר כאן בתקשורת הישראלית, שאיכשהו מצליחה להפוך כל דבר לקרקס.
ראשית לתקווה: הסרטון הראשון שמופיע על המסך הוא המרגש מכולם. עוד לפני שיש כל תיעוד דבר אחר, אנחנו רואים אנשים רצים ורצים ורצים ברחבי בית החולים בדרך לאהובם שחזר. זה הרי העניין כולו: כמה הם חיכו, כמה מחכים כולם, לחזרה ולאיחוד. אין דבר גדול מזה ואין רגע גדול מזה. לתחושה הזאת שותף כל ישראלי שיש לו לב.
גם עודד בן עמי, ב"שש עם", חושב כך. "באמת שאין שמחה גדולה יותר משמחת פדיון השבויים, מיציאה של שבוי מן החושך אל החופש וחזרתו הביתה אל משפחתו, אל רעייתו, אל ילדיו. אין שמחה גדולה מזו. אושר גדול", הוא אומר במונולוג הפתיחה שלו.
"אבל אסור לנו לשכוח לרגע, חובה לזכור היטב שעדיין נותרו מאחור 108 חטופים, מקצתם חיים ואחרים מתים, שמשפחותיהם ממתינות להם, מתגעגעות אליהם עד קצה גבול היכולת ומבינות שזמנם אוזל, אולי אזל. שהם בתחושה שניתן לעשות עוד, ללכת עוד צעד אחד או שניים כדי לשחרר סוף סוף גם את יקיריהם שלהם ולסיים את הסבל המסויט של כולם, החטופים, בני משפחותיהם, המעגלים הרחבים שסביבם. לא יהיה ניתן לחלץ בהחלט את כל השאר במבצעים. הגיע זמן חופש", הוא אומר וצודק. אלה מילים חשובות, אבל השאלה היא, כתמיד, אם מישהו בכלל מקשיב. עוד נגיע לזה.
בינתיים, התקשורת הישראלית, שרגילה להתעניין בבדואים רק לעתים רחוקות, מנסה לקחת חלק בשמחה האדירה של תושבי רהט. הניסיון הזה מלא רצון טוב שחייבים להאמין לו - והוא גם מגושם וסטריאוטיפי, שלא לומר מכווץ ממבוכה. יש באמת משהו פתטי כשאברי גלעד פותח מגש של כנאפה (ועוד מתפייט על הניסיון להיות רגיש), או כשכתב כאן 11 איציק זוארץ שואל את חאתם, אחיו של החטוף, אם תהיה חפלה גדולה עם המון כבשים, בעוד האיש המופתע עונה לו משהו אחר לגמרי. "כבשים זה הדבר האחרון. אנחנו מקווים שהחפלה הגדולה הזאת והשמחה הזאת תהיה לא רק במשפחה שלו אלא אצל כל החטופים, אצל כל המשפחות של החטופים. שזה יגיע היום לפני מחר, שתהיה עסקה כבר וכל החטופים יצאו וכל השמחה והרגשות שאנחנו מרגישים - שכל ההורים והמשפחות של החטופים ירגישו את ההרגשה הזאת", הוא השיב.
התשובה היפה הזאת מצילה לא רק את הכתב ברגע התמוה הזה, אלא את החברה הישראלית המקוטבת כולה. התקומה היחידה מהמצב העלוב שנקלענו אליו הוא סולידריות חוצה מגזרים, אמפתיה אמיתית וחיבור מתוך שותפות גורל. זאת הדרך היחידה לדלג מעל המחסומים, החשדנות והדעות הקדומות. זה שיעור לתקשורת שמחפשת את המפריד אבל גם לכולנו.
אבל בעוד האזרחים מגלים גדלות נפש, האפסות של המנהיגים נראית למרחוק. כי הרגעים העצובים של היום הגיעו בשיחה של נתניהו והחטוף, שהזכיר לו "אבו יאיר, יש עוד אנשים שמחכים", או בתחינה להרצוג: "תדאגו לאנשים שנשארו. אנשים סובלים כל שניה. אתה לא יודע. תעשו את הכול כדי להחזיר את האנשים הביתה. 24 שעות לא לישון בשביל להחזיר את האנשים. אנשים סובלים סובלים סובלים, אתה לא יכול לתאר במילים". מה משיב נשיא המדינה? "עברת גיהנום נכון? נורא קשה" וכמובן הסכים. תודה באמת. וכך שוב, ההתרגשות, הגבורה והרגישות התנפצו מול המבוכה שהיא הנהגת ישראל.