ארבעה סרטים חדשים ושווים שכדאי לראות
1. "רצח ממבט ראשון": שירה קולנועית מדממת
רגע לפני שמסתיים הקיץ ושבוע לפני ש"ביטלג'וס ביטלג'וס" יתחיל את עונת הלהיטים של הסתיו, עולה לאקרנים סרט דל תקציב ונטול כוכבים שמקווה להתגלות כלהיט האחרון והמפתיע ביותר של החמסין החולף. מדובר ב"רצח ממבט ראשון" ("Strange Darling"), מותחן אימה אמריקאי שמגיע אלינו כשהוא נישא על גבי ביקורות מצוינות. מסע השיווק הישראלי קצת מפמפם אותו יתר על המידה, כולל מודעות שמצטטות מליצי יושר כמו סטיבן קינג ומציגות אותו כהברקה שכמותה לא ראינו. משונה גם שהפרסומים לגביו מפצירים במי שצפה בו לא לגלות שום פרטי עלילה מתוכו. מה מיוחד פה? ממתי כן מותר לעשות ספוילרים? זה נכון שיש כאן כמה טוויסטים, אבל הם לא יוצאי דופן ולא מהפכניים. זה לא "פסיכו" ואין שום סיבה להפוך את הסרט הזה להיסטוריה קולנועית. זה סתם יוצר ציפיות שאין להן סיכוי להתממש.
אז מה הפרופורציות הנכונות, רק לדעתי כמובן? "רצח ממבט ראשון" אינו יצירת מופת מדהימה, אבל בהחלט יש לנו עסק עם יצירה מלאת כישרון וקולנועית להפליא. במסורת של סרטי אימה כמו "הבית האחרון משמאל", היא יפה כפי שהיא אלימה, פואטית כפי שהיא ברוטלית.
זה הסרט ההוליוודי השלישי בשבועות האחרונים שעוסק באלימות נגד נשים. קדמו לו "איתנו זה נגמר" ו"צאי מזה". הראשון בקלות היה יכול להשתלב בהולמרק והאת השני אפשר היה בכיף להשליך למרתפים של שירות סטרימינג נידח. בניגוד להם, הסרט הזה קולנועי להפליא ובזכות איכות עשייה גבוהה מוציא את המיטב מן המסך הגדול.
ראשית כל: הבמאי ג'יי.טי מולנר והצלם שלו, השחקן ג'ובאני ריביסי שזו עבודת הצילום הראשונה פרי עטו, השתמשו במצלמת 35 מ"מ. כלומר, במקום צילום דיגיטלי כמו רוב הסרטים בימינו, צילום בפילם, עם קלאסה מחוספסת כמו בתור הזהב של הקולנוע. התוצאה מרהיבה ויפהפייה, רק חבל ש"רצח ממבט ראשון" טורח כבר בתחילתו להטיח בפרצופנו את הכתובית "כל הסרט צולם ב-35 מ"מ!". ממתי יוצאים בהצהרות כאלה? זה מאוד לא קול, כאילו שהבריסטה בקפה יגיש לכם את המאצ'ה ויצהיר "ואגב, אני שומע מוזיקה רק בפטיפון". עדיף היה פשוט לתת לנו להיווכח בעצמנו ולא לנפנף בצילום בכזה חוסר פאסון, מה עוד שזה ממש לא הסרט העכשווי הראשון שמצולם ככה.
ונעבור לעיקר. בעצם לא. הרי אסרו עלינו לספר מה קורה. אז נגיד רק כך: "רצח ממבט ראשון" מתרחש באיזור כפרי באורגון שבמערב ארצות הברית, ומתאר בצורה לא לינארית את שרשרת האירועים הרצחנית שמתפתחת אחרי שבחורה יוצאת לדייט עם גבר שאינה מכירה. האם הוא הצייד והיא הניצודה, או שאולי להיפך? לא נגלה כמובן. נאמר רק שהתסריט עוסק במאזן הכוחות בין המינים ובנושאים אחרים, ונספר גם כי מדובר באחד הסרטים האלימים והפרועים שראינו לאחרונה על המסכים. יש בו אלימות, סקס וסקס אלים, שובל ארוך של גופות, הרבה סטיות ולא מעט דם.
בניגוד לרוב מותחני האימה בימינו, למשל "צאי מזה" המגוחך והטראשי, "רצח ממבט ראשון" מציג את כל זה בצורה שמזכירה יותר קולנוע אמנותי. זאת הודות לצילום ב-35 מ"מ, לשימוש בנופים הכפריים, למבנה העלילתי שמערבב בין הזמנים, לקצב האיטי למדי, לרפרור לקלאסיקות של הז'אנר וגם למשחק האקספרסיבי בתפקיד הראשי של ווילה פיצ'גרלד, שחקנית שלמדה פסיכולוגיה במשך כמה שנים ואז עשתה תואר באוניברסיטת ייל, והאינטליגנציה שלה ניכרת כאן.
קיצ'לס ושביט על "נקמה יהודית 6: עזה במוקד", "מחר יום חדש", "צאי מזה" ועוד
מעל הכל, מולנר מבקש להשתעשע פה עם הקלישאה של ה-Final Girl, אותה ראינו באינספור סרטי אימה מאז שנות השבעים: הדמות של הנערה התמימה והבתולה, שבזכות בתוליה זוכה להיות הניצולה היחידה של מסע רציחות. רק שלמרות היומרות של "רצח ממבט ראשון", הוא ממש לא הסרט הראשון שמשחק עם הקונבנציה הזו, והוא גם לא עושה את זה בצורה עמוקה או מורכבת במיוחד. יש למשל סצינה שמעמתת בין הגיבורה לשוטר שלא מרחם עליה ולשוטרת שחסה עליה בגלל שהיא אישה, והתסריט היה יכול לפתח את הדינמיקה הזו בצורה מעניינת הרבה יותר, אבל זה לא קורה.
אז לא, "רצח ממבט ראשון" הוא לא סרט האימה הטוב של הקיץ - התואר הזה שמור ל"Oddity" ול"I Saw The TV Glow" שלא הופצו בארץ, אבל הוא בהחלט ראוי עד מאוד. לא צריך לרוץ לקולנוע בשבילו, אבל בהחלט אפשר ללכת.
2. "אדוני השופט": סרט צרפתי שליבו במקום הנכון
לפני כעשור, כשעוד היתה בת 18, הזמרת-שחקנית הצרפתייה הידועה בשם הבמה לואן אמרה עשתה את הופעת הבכורה הקולנועית שלה. זה היה בלהיט הענק "משפחת בלייה", שריסק את הקופות במולדתו ובמדינות רבות אחרות - כולל אצלנו. הוא גם זכה לעיבוד אמריקאי - "Coda", שזכה באוסקר.
מאז, הכוכבת התמקדה בעיקר בקריירה המוזיקלית המשובחת שלה, מלבד כמה פרויקטים קולנועיים וטלוויזיוניים זניחים למדי שלא זכו אצלנו לחשיפה. עכשיו, היא חוזרת למסכים שלנו ב"אדוני השופט", בו היא מככבת בצד מישל בלאן, מן השחקנים הוותיקים בצרפת.
"אדוני השופט" עלה אצלנו לאקרנים לפני שבוע. לואן מגלמת בו מלצרית קשת יום משכונת עוני בנורמנדי. שמה הוא מרי-לין, ומכאן שמו המקורי של הסרט בצרפתית (Marie-Line et son juge) היא ממלצרת לצעיר שחולם לפתח קריירה קולנועית, ומגלם אותו ויקטור בלמונדו - נכדו של האליל הצרפתי המנוח ז'אן-פול בלמונדו. השניים מתחילים לצאת, מתאהבים, ואפילו מתככנים תוכניות לעתיד, אבל אז הוא זורק אותה בצורה מגעילה כשמתברר שאין לה שום ידע כללי ובעיקר שום ידע קולנועי - היא אפילו לא יודעת מי זה טריפו!
מארי-לין כל כך נעלבת מהגוסטינג, שהיא יוצאת להתעמת עם האקס שלה, בצורה שיוצאת משליטה ומידרדרת לאלימות. המקרה מגיע לבית המשפט. היא פוגשת שם שופט בא בימים בגילומו של בלאן, ומסיבות שנגלה רק בסוף הסרט, הוא חומל עליה ולוקח אותה תחת חסותו.
אז, מתברר כי "אדוני השופט" משתייך לתת-ז'אנר נפוץ למדי בקולנוע הצרפתי: סרטים על גברים שלוקחים נשים צעירות מהם ועוזרים להן לגלות את העולם. כזה היה למשל "המילים הפשוטות" שזכה אצלנו להצלחה גדולה לפני כמה שנים.
אם "אדוני השופט" היה להיט אמריקאי, הגבר המנוסה והמקושר היה עוזר למלצרית להשיג כסף ולמצוא עבודה מכניסה, אבל זה סרט צרפתי, אז הוא נותן לה חכה ומעודד אותה ללמוד, לפתח סקרנות, להרחיב את האופקים ולשאול שאלות.
בקו עלילה אחר, שהוא אולי הסיבה לכך שבחרו להפיץ את הסרט הזה בישראל, מתברר כי השופט פוקד את בית הכנסת המקומי. גם זאת מסיבות שיתבררו עם הזמן. מארי-לין הנוצרית מבקרת אותו שם ובגלל חוסר הבקיאות שלה ביהדות, עושה שתי טעויות שמובילות לרגעים המשעשעים ביותר כאן. סביר להניח שהקהל בארץ משתולל מצחוק מולן. מעניין גם לציין כי זה הסרט הצרפתי השני שמוקרן אצלנו כרגע, ומציג יהודים שומרי מצוות: ב"עוד משהו בקטנה", אחד הגיבורים הוא יהודי חובש כיפה.
את הסרט ביים ביים ז'אן פייר אמרי, במאי ותיק אך לא בולט במיוחד. היומרות שלו צנועות, והן מולידות דרמה צנועה וסימפטית, שלבה במקום הנכון. לואן ומישל בלאן מייצגים דורות שונים לחלוטין בקולנוע הצרפתי, ולמרות ואולי דווקא בגלל זה, יש ביניהם כימיה טובה. "אדוני השופט" הוא לא "משפחת בלייה", אבל הוא בהחלט חביב ולא מזיק, ואולי הכי חשוב בימים אלה - אופטימי, נאור, ומלא אמונה במין האנושי. פסק הדין: הוא זכאי!
3. "מבוקש: רוני קלדרון": להיט הדוקו המדובר מגיע למסך הקטן
בזמן שקבוצת הכדורגל של הפועל ת"א מבלה בליגה הלאומית, לאוהדים שלה נותר רק לחלום על העתיד ולהתגעגע לעבר - למשל, לתקופה הקצרה בה כיכב בה רוני קלדרון, שנחשב לאחד הכישרונות הגדולים בתולדות הכדורגל הישראלי, אם לא הגדול שבהם, אבל במקום להפוך לתשובה הישראלית ליוהן קרויף, הפך לגרסה המקומית של פבלו אסקובר.
סרטם התיעודי של הילה מדליה וארז לאופר מתחקה בעקבות המיתוס והתעלומה של רוני קלדרון, שהתחיל על הדשא של בלומפילד, המשיך בכלא הברזילאי ומשם רק אלוהים יודע לאן הגיע. זה סרט מושקע, המתבסס על תחקיר יסודי כדי לשזור יחדיו קטעי ארכיון וראיונות עכשוויים, והוא עשוי להפליא כיאה לרקורד של יוצריו, מן המיומנים שביוצרים המקומיים. לא פלא אם כך שהוא הפך לאחד מן הלהיטים התיעודיים המקומיים הגדולים של השנה. עכשיו, אחרי הקרנת בכורה בדוקאביב וסיבוב בסינמטקים, הוא זמין ב-yes דוקו.
את הביקורת המלאה שלנו על הסרט תמצאו כאן.
4. "עולם משלו": רוברט דה-נירו במחווה לבנו האוטיסט
סרט האינדי הזה עלה לאקרנים לפני כמה חודשים ונעלם במהרה בלי להותיר חותם, למרות שיש בו צוות שחקנים מרשים, כולל רוברט דה-נירו. עכשיו, הוא עולה ל-VOD ואפשר לתת לו הזדמנות.
"עולם משלו" נקרא במקור "Ezra" ומשלב בין שני סוגי עשייה שנהיו פופולריים בשנים האחרונות: סרטים על סטנדאפיסטים וסרטים על דמויות עם אוטיזם. גיבורו הוא קומיקאי גרוש, החוטף את בנו האוטיסט לאחר ויכוח עם גרושתו על דרך הטיפול בו, ויוצא איתו למסע מחוף לחוף בארצות הברית אחרי שהוזמן להתארח בתוכנית של ג'ימי קימל.
בובי קנאבלי מגלם את הגיבור. רוברט דה-נירו את אביו ורוז ביירן את גרושתו. וויליאם א. פיצג'רלד, שבעצמו נמצא על הספקטרום, מגלם את בנו (שנקרא עזרא, ומכאן שם הסרט באנגלית). גם וופי גולדברג מגיחה בתפקיד קטן, ובסצינת הפוסט-קרדיטים מחכה אורח מפתיע.
בצד כל אלה משחק טוני גולדווין, שגם ביים. מדובר בשחקן ותיק ופורה שלעתים גם חוטא בעבודת בימוי, ובדרך כלל לא מצטיין במיוחד. גם "עולם משלו" קצת חורק. הטון שלו לא ברור: לפעמים הוא אפל, בצורה לא נעימה ואף תמוהה, ולפעמים הוא סנכריני להחריד. השילוב בין הקצוות הללו לא מוצלח.
ובכל זאת, יש לסרט מעלות. ברור שהלב שלו במקום הנכון. לא קראתי כלום לפני הצפייה, אבל במהלכה היתה לי תחושה שהתסריט הזה מבוסס על חוויות אישיות. ואכן, מתברר כי התסריטאי טוני ספירידקיס הוא אב לילד על הספקטרום, ודה-נירו נרתם לפרויקט בגלל שאחד מבניו אוטיסט. ניכר כי הכוונות של "עולם משלו" טובות, ויש בו נשמה. הביצוע לא מבריק, אבל מרגש פה ושם.
עוד מעלה: הצילום של דניאל מודר, שידוע בעיקר כבן זוגה של ג'וליה רוברטס, אך הוא בעל מלאכה לא מוערך דיו. לפני שלוש שנים היה חתום על "חיים במנוסה" היפהפה של שון פן, וגם כאן העבודה שלו מוסיפה לסרט חיים ועוצמה.
סרטים שממש לא בוער לראות
"המושב האחורי": תמוה גם בסטנדרטים של שון פן
זה הקיץ הגדול של כריסטי הול: היא כתבה את התסריט של להיט הענק "איתנו זה נגמר", וגם כתבה וביימה את "המושב האחורי" (Daddio), הסרט העלילתי הארוך הראשון שלה כבמאית. היא הצליחה לגייס אליו כוכבים כמו שון פן ודקוטה ג'ונסון, ולהתקבל לאחד מאירועי הקולנוע החשובים באמריקה - פסטיבל טלורייד. עכשיו, הדרמה הזו עולה גם אלינו, וצפייה בה גרמה לנו לגרד בפדחת: מה גרם לשחקנים האלה לרצות להופיע בה, ולפסטיבל היוקרתי לרצות להקרין אותה?
מה קורה בסרט? לא הרבה, תודה ששאלתם. דקוטה ג'ונסון היא נוסעת שעולה למונית. שון פן הוא הנהג שלה, והשניים נוסעים ומקשקשים. אין ברעיון הזה כל פסול. יש רשימה ארוכה של סרטים שהפיקו זהב מסיטואציה דומה - "טקסי" ו"עשר" האיראנים, "מונית לילה" של ג'ים ג'רמוש, "איה" הישראלי ועוד. הצרה היא שכאן הדיאלוגים משמימים להפליא, מתישים ומעיקים, והתוצאה כולה איומה ותמוהה. להתרחק!