נתחיל מגילוי נאות: אני מעריץ של שי גולדשטיין. כן כן, הביביסט מערוץ 14. אציין שאני מעריץ אותו בדיוק כפי שאני מעריץ את הצייר והפסל אדגר דגה, את המלחין ריכרד ואגנר וכמובן את רוג'ר ווטרס. זאת אומרת, אני לא מעריץ את האנשים (באופן כללי אני מעריץ רק את אמא שלי ואת זוגתי) אלא את הכישרון שלהם. דגה הוא אחד האמנים האהובים עליי, אבל היה חלאה אנטישמית. ואגנר כתב את האופרות הכי יפות ששמעתי בחיי, אבל שנא יהודים יותר משאהב הרמוניות. ווטרס הוא בנאדם בלתי נסבל עוד לפני שהוא אנטישמי, אבל את המוזיקה שהוא יצר עם פינק פלויד אי אפשר לקחת ממנו. היו לילות שלמים בשמירה בבסיסים צבאיים ששרתי מההתחלה ועד הסוף את כל האלבום "Wish You Were Here" כדי לא להירדם או לקפוא מקור. מעניין מה הוא יחשוב אם הוא יגלה שהוא עזר לחייל אחד בצבא הכיבוש, בעוד לילה של הגנה על מדינת היהודים.
וכך, גם את היצירה של שי גולדשטיין אני מעריץ. אני לא יכול להגיד שהוא לא איש מצחיק, כי עובדתית הוא איש מצחיק. אם הוא לא היה מצחיק כל שיחות הטלפון המפתיעות שהוא ערך עם דרור רפאל ולאה לב היו הרבה פחות משעשעות והרבה יותר מטרידות. אני מעדיף לא להגיד מה דעתי על רמת ההומור בתכנית הנוכחית שלו עם נועם פתחי בערוץ 14, כי אני מבין שאני פשוט לא קהל היעד.
טסתי פעם עד לבירמינגהאם כדי לראות הופעה של הסטנדאפיסט הגאון ריקי ג'רוויס. כן, גם אותו אני מעריץ (בונוס: הוא לא אנטישמי). ג'רוויס, יוצר "המשרד" בין השאר, אמר משהו שאני נוהג לצטט רבות: אי אפשר להגיד שקומיקאי לא מצחיק, אפשר להגיד שהוא לא מצחיק אותי. כמה פשוט, ככה נכון. הומור זה עניין אינדיבידואלי, ולכן אני מרגיש בנוח להגיד ששי גולדשטיין לא מצחיק אותי כבר תקופה. אני יכול להגיד שהתכנית שלו לא מצחיקה אותי, אבל זה לא אומר שגולדשטיין עצמו לא קומיקאי מוכשר ומצחיק כשלעצמו. החיים מורכבים.
אני מתחבט עם הרצון לכתוב ביקורת על שי גולדשטיין בערך מהתכנית הראשונה שהוא שלח את נטלי דדון "לירות" בשקמה ברסלר, ולא מצליח למצוא את המילים. בעיקרון הביקורת כותבת את עצמה: אני אספר על איש שהצחיק אותי מאוד כשהייתי חייל, והייתי שומע אותו כל בוקר ברדיו בזמן הגלח"צ. הייתי כותב את האמת על איך שהייתי מקליט את התכניות של "זו ארצנו" וצופה בהם בלופים. הייתי מציין שהריאיון של שי ודרור עם שמוליק אומני זה אחד מרגעי התרבות המצחיקים בתולדות עם ישראל. ואז היה מגיע הטוויסט שהוא הפך לביביסט ומאז הוא פשוט לא מצחיקיסט. אבל זה קל מדי, וגם די מגוחך. דעות פוליטיות לא אמורות להפוך אדם לפחות מצחיק. הבעיה היא כנראה בי, שפחות נהנה מהחומרים החדשים שלו.
ואולי זה בדיוק להפך. אולי קשה לי לכתוב עליו דווקא בגלל שנותרה בי הערצה לאותם מערכונים ישנים של שי ודרור, בהם בין השאר הוא מראיין את ראש ממשלת ישראל אביב גפן ושואל אותו (בשנת 2001!) לגבי אפשרות של סירוב פקודה מטעמים אידיאולוגיים או פוליטיים בצה"ל. לפני עשרים ומשהו שנה זה עוד נשמע מצחיק, ולא קונספירטיבי. אולי קשה לי להודות בזה שהאיש המצחיק הזה, אפעס, כבר פשוט לא מצחיק. ובכל מקרה, ניסיתי כמה פעמים לכתוב על התכנית של גולדשטיין ופתחי, ופשוט נכנעתי באמצע. אם אני לא מצליח להפריד בין האדם לבין היצירה שלו, זה יהיה לא מקצועי מצדי לבקר את התוכן שלו.
והנה השבוע גולדשטיין גלש לו להנאתו בוואלה תרבות כשכותרת מעניינת צדה את עיניו. כך נכתב בה: "דיווח: אחרי בניה ברבי, גם ישי ריבו, חנן בן ארי ונינט סירבו לטקס של מירי רגב". גולדשטיין, שבעברו היה סאטיריקן שידע לכתוש את השלטון בעוקצנות גאונית, ממש נעלב מכך שאמנים (ימניים!) בחרו לא לשתף פעולה עם טקס של השלטון. אף אחד מהם לא תקף את נתניהו או מירי רגב, הם פשוט אמרו "לא". ישי ריבו הסביר שמדובר בכלל באילוצי לו"ז. ובכל זאת, עצם הסירוב הקפיץ את שי גולדשטיין שהחליט לצאת ב-230 קמ"ש נגד האמנים הפופולריים.
רגע לפני שנעבור למה שהוא כתב אבקש ממך גולשת נחמדה, או גולש חביב, לעשות ניסוי פשוט: היכנסו למנוע החיפוש הקרוב לביתכם (גוגל נחשב למנוע די מוצלח) והכניסו את מילות החיפוש הבאות: "שי גולדשטיין נגד". לביטוי המדויק יש 819 תוצאות, אבל אל תאמינו לי. תבדקו בעצמכם. בין השאר תמצאו שם את הכותרות: "שי גולדשטיין נגד ליאור שליין, נגד עידן אלתרמן, נגד רננה רז, נגד נועה קירל (בכמה פעמים שונות), נגד השמאל, נגד המחאה, נגד קרוב המשפחה של החטופה כרמל גת, נגד אביבית בר זוהר, נגד דויד גרוסמן, נגד עלמה זק, נגד רענן שקד, נגד דורון מדלי ונגד דני קושמרו. גם החיפוש "שי גולדשטיין תוקף" כולל מאות תוצאות כמו שי גולדשטיין תוקף את נפתלי בנט, את המפגינים, את כתבת הארץ נעה לנדאו, את אופירה אסייג, את ראשי המחאה וכן, שוב את דני קושמרו.
אז השבוע שי גולדשטיין שוב תקף, הפעם את אותם אמנים שאמרו למירי רגב "לא". באתר ערוץ 14 שפרסם כתבה על הטאלנט של הערוץ נכתב כך (העברית הרהוטה במקור): "איש התקשורת שי גולשטיין ומגיש התוכנית פתחי את שי בערוץ 14 תוקף היום בחריפות את סירובם של האומנים שסירבו להופיע בטקס הלאומי לזכר הנספים של השבעה באוקטובר שיתקיים באופקים: 'רק בישראל אומנים נותנים יד לפילוג והפחדה פשיסטית'".
הידיעה מבוססת על ציוץ ארוך של גולדשטיין, ששיתף את כותרת הכתבה בוואלה עם תוספת משלו באדום: "אנשי תרבות בלי תרבות". בהמשך הפוסט גולש גולדשטיין לקונספירציות לפיהן הופעל על האמנים "לחץ מהמילייה השמאלני קפלניסטי" ולכן הם סירבו למירי רגב. בידיעה בערוץ 14 - כזכור, ערוץ הבית של גולדשטיין - סייגו עם נאמנות מפתיעה לאמת את דבריו של גולדשטיין, והבהירו שכל האמנים המדוברים הופיעו בעבר הלא רחוק בטקסים של מירי רגב, בעוד חנן בן ארי בחר לא להשתתף בכלל השנה בטקסים, מסיבותיו שלו.
כלומר, שי גולדשטיין "תוקף" על אוטומט אדם שלאחרונה חשף שהוא מתגרש מאשתו ואם שבעת ילדיו, אדם שבתחילת המלחמה טס לגבול הרצועה כדי לשמח חיילים ואף נכנס לתוך הרצועה כדי לתרום מזמנו וכשרונו למען המורל של הלוחמים. אדם שהלך לעשרות לוויות של חיילים, שביקר עשרות פצועים בבתי חולים, שהופיע בכיכר החטופים ולמשפחות של מפונים. אדם שהותקף משמאל כי שר על לחזור לגוש קטיף ולהקים את חוף נובה בימים שאחרי הטבח, מוצג כיום כקפלניסט לכל דבר בגלל שהחליט לא להשתתף בטקס מסוים. אגב, הוא לא משתתף בשום טקס, אבל את זה כמובן גולדשטיין לא ציין.
זה לא רק בן ארי כמובן. גם ישי ריבו, בניה ברבי ואפילו עידן עמדי הותקפו השבוע ברשתות בגלל שסירבו להשתתף בטקס המחלוקת. גולדשטיין לפחות היה מספיק חכם לא לשרבב את שמו של גיבור המלחמה עמדי לציוץ השנאה שלו. ובכל זאת דמיינו את בן ארי, שבמשך שנים מפסיד הון בגלל הבחירה שלו לא להופיע בבמות בידור ביום העצמאות, ובמקום מופיע בפני חיילים במחיר הפסד, שומע ביקורת על הבחירה האישית שלו לא להופיע במקום כלשהו, ובכך "נותן יד לפילוג והפחדה פשיסטית", לא פחות.
גולדשטיין ניצל את ההזדמנות כדי לקרוא לאמנים שלא מופיעים אצל מירי רגב "פחדנים קטנים", ואז הוסיף גם שאף אחד מהם לא מוזיקאי גדול. "נשבע לכם שאני לא מכיר אף שיר של נינט ולא של ישי ריבו ולא של חנן בן ארי, מבניה ברבי שמעתי איזה משהו קיטשי עם קרן שמש". מעבר לזה שאני מסרב להאמין שאף ישראלי, ובטח שדרן רדיו, לא נחשף לאף שיר של נינט, ישי ריבו או חנן בן ארי. ברצינות, לא שמעת את "לא יכולתי לעשות כלום", את "לבחור נכון" או את פאקינג "אלוף העולם"? שלא לדבר על "החיים שלנו תותים".
בהמשך גולדשטיין מוסיף חטא על שקר וכותב: "אף אחד מהם לא היה כוס התה שלי מעולם ועכשיו אני מבין גם למה. אני אוהב אומנים אמיצים". כלומר, לא רק שהוא לא שמע אף שיר שלהם, את השירים שלהם שהוא לא שמע הוא לא אוהב. ולמה הוא לא אוהב? כי הם לא מספיק אמיצים. ובמה מתבטא חוסר האומץ שלהם? בכך שהם אומרים "לא" לאנשי השלטון. קשה להאמין שגולדשטיין מאמין לעצמו, אבל לפי תפיסתו "אומץ" זה לעשות כל מה שהשלטון מבקש, ו"פחד" זה לסרב לשלטון. בקיצור: מלחמה היא שלום. חירות היא עבדות. בערות היא כוח. נו, איך אפשר להגיד ששי גולדשטיין לא מצחיק?