"מי מפחד מסנטה?" ועוד: ארבעה סרטים שכדאי לראות עכשיו (ואחד שלא)

איזה קטע: לסרט האמריקאי הזה קראו במקור "Violent Night". דווקא אצלנו, לא מדינה נוצרית כזכור, העניקו לו שם נוצרי יותר - "מי מפחד מסנטה?". זו עוד דוגמה לכך שהמפיצים שלנו אוהבים כותרים עם שמות ילדותיים, גנריים ודבילים, אבל גם המחשה לנורמליזציה של חג הכריסמס בתרבות המקומית. בצד ההדתה היהודית, יש גם תופעה הפוכה - דרך הטלוויזיה האמריקאית, התרבות הנוצרית הפכה לחלק בלתי נפרד מן התרבות הישראלית.

בכל מקרה, הסרט הזה יצא לפני כשנה ושלושת-רבעי, וזכה להצלחה נאה בקופות ברחבי העולם וגם אצלנו. עכשיו, הוא הצטרף לקטלוג הישראלי של נטפליקס, אז אם פספסתם אותו בקולנוע תוכלו להשלים פערים.

הסרט עוסק בחבורת פושעים המגיעה בחג המולד לאחוזה של משפחה עשירה כדי לגנוב ממנה שלושים מיליון דולר. התוכנית שלהם מדוקדקת לפרטי פרטים, אבל יש דבר אחד שהם לא לקחו בחשבון - סנטה בסביבה, והפעם הוא לא סבא חביב עם זקן, אלא כוח שלא כדאי להתעסק איתו, והוא קורע לפושעים את הצורה.

את הסרט ביים טומי וירקולה, קולנוען נורבגי שמחלק את זמנו בין מולדתו והוליווד, ויודע לעשות קולנוע ממזרי שלא גולש למחוזות הטראש. "מי מפחד מסנטה" לא מקורי במיוחד, ולמעשה מעתיק מלא פחות משני להיטי כריסמס קלאסיים - "מת לחיות" ו"שכחו אותי", אך גם חיקויים צריך לדעת לעשות, והתוצאה מהנה להפליא.

יותר מכל, הסרט מוכיח את הקלישאה שהכל תמיד מתחיל בדמויות, ועיצוב הדמויות פה מצוין: הרעים כל כך רעים שאתה באמת רוצה שיאונה להם רע, והטובים כל כך טובים שבא לך שיהיה להם טוב.

מה שכן, חשוב להדגיש: מדובר ביצירה אלימה ביותר. לכן, ההחלטה לא לתרגם אותה מילולית כ"לילה אלים" אלא לקרוא לה "מי מפחד מסנטה" כל כך מטעה. זה לא סרט אימה, והוא לא מפחיד בכלל. מדובר בקומדיית פעולה ברוטלית, עם כמה סצינות אכזריות. למשל, הרגע שבו אחת הדמויות משתמשת במפצח אגוזית כדי לפצח לאחת מן הדמויות האחרות את האגוזים שלהם. אתם מבינים למה הכוונה, נכון?

ועם זאת, למרות כל האלימות, יש כאן גם מסר מתוק, אופטימי ורוחני לגבי המשמעות של אמונה והמשמעות של חג המולד - תזכורת עד כמה מגוחך שיהודים בישראל מתעלמים מן האספקטים הדתיים שלו וחוגגים אותו אחרי שלמדו עליו בפרק של "חברים" וזה נראה להם מגניב.

"רצח ממבט ראשון" ("Strange Darling") עלה אצלנו לאקרנים לפני שבוע. זה סרט דל תקציב ודל כוכבים, ובכל זאת הוא הצליח להפוך לאחד מן הסרטים המדוברים של שלהי הקיץ. הביקורות המצוינות די מוצדקות, אבל מסע השיווק הישראלי קצת מפמפם אותו יתר על המידה, כולל מודעות שמצטטות מליצי יושר כמו סטיבן קינג ומציגות אותו כהברקה שכמותה לא ראינו. משונה גם שהפרסומים לגביו מפצירים במי שצפה בו לא לגלות שום פרטי עלילה מתוכו. מה מיוחד פה? ממתי כן מותר לעשות ספוילרים? זה נכון שיש כאן כמה טוויסטים, אבל הם לא יוצאי דופן ולא מהפכניים. זה לא "פסיכו" ואין שום סיבה להפוך את הסרט הזה להיסטוריה קולנועית. זה סתם יוצר ציפיות שאין להן סיכוי להתממש.

אז מה הפרופורציות הנכונות, רק לדעתי כמובן? "רצח ממבט ראשון" אינו יצירת מופת מדהימה, אבל בהחלט יש לנו עסק עם יצירה מלאת כישרון וקולנועית להפליא. במסורת של סרטי אימה כמו "הבית האחרון משמאל", היא יפה כפי שהיא אלימה, פואטית כפי שהיא ברוטלית.

זה הסרט ההוליוודי השלישי בשבועות האחרונים שעוסק באלימות נגד נשים. קדמו לו "איתנו זה נגמר" ו"צאי מזה". הראשון בקלות היה יכול להשתלב בהולמרק והאת השני אפשר היה בכיף להשליך למרתפים של שירות סטרימינג נידח. בניגוד להם, הסרט הזה קולנועי להפליא ובזכות איכות עשייה גבוהה מוציא את המיטב מן המסך הגדול.

ראשית כל: הבמאי ג'יי.טי מולנר והצלם שלו, השחקן ג'ובאני ריביסי שזו עבודת הצילום הראשונה פרי עטו, השתמשו במצלמת 35 מ"מ. כלומר, במקום צילום דיגיטלי כמו רוב הסרטים בימינו, צילום בפילם, עם קלאסה מחוספסת כמו בתור הזהב של הקולנוע. התוצאה מרהיבה ויפהפייה, רק חבל ש"רצח ממבט ראשון" טורח כבר בתחילתו להטיח בפרצופנו את הכתובית "כל הסרט צולם ב-35 מ"מ!". ממתי יוצאים בהצהרות כאלה? זה מאוד לא קול, כאילו שהבריסטה בקפה יגיש לכם את המאצ'ה ויצהיר "ואגב, אני שומע מוזיקה רק בפטיפון". עדיף היה פשוט לתת לנו להיווכח בעצמנו ולא לנפנף בצילום בכזה חוסר פאסון, מה עוד שזה ממש לא הסרט העכשווי הראשון שמצולם ככה.

ונעבור לעיקר. בעצם לא. הרי אסרו עלינו לספר מה קורה. אז נגיד רק כך: "רצח ממבט ראשון" מתרחש באיזור כפרי באורגון שבמערב ארצות הברית, ומתאר בצורה לא לינארית את שרשרת האירועים הרצחנית שמתפתחת אחרי שבחורה יוצאת לדייט עם גבר שאינה מכירה. האם הוא הצייד והיא הניצודה, או שאולי להיפך? לא נגלה כמובן. נאמר רק שהתסריט עוסק במאזן הכוחות בין המינים ובנושאים אחרים, ונספר גם כי מדובר באחד הסרטים האלימים והפרועים שראינו לאחרונה על המסכים. יש בו אלימות, סקס וסקס אלים, שובל ארוך של גופות, הרבה סטיות ולא מעט דם.

בניגוד לרוב מותחני האימה בימינו, למשל "צאי מזה" המגוחך והטראשי, "רצח ממבט ראשון" מציג את כל זה בצורה שמזכירה יותר קולנוע אמנותי. זאת הודות לצילום ב-35 מ"מ, לשימוש בנופים הכפריים, למבנה העלילתי שמערבב בין הזמנים, לקצב האיטי למדי, לרפרור לקלאסיקות של הז'אנר וגם למשחק האקספרסיבי בתפקיד הראשי של ווילה פיצ'גרלד, שחקנית שלמדה פסיכולוגיה במשך כמה שנים ואז עשתה תואר באוניברסיטת ייל, והאינטליגנציה שלה ניכרת כאן.

מעל הכל, מולנר מבקש להשתעשע פה עם הקלישאה של ה-Final Girl, אותה ראינו באינספור סרטי אימה מאז שנות השבעים: הדמות של הנערה התמימה והבתולה, שבזכות בתוליה זוכה להיות הניצולה היחידה של מסע רציחות. רק שלמרות היומרות של "רצח ממבט ראשון", הוא ממש לא הסרט הראשון שמשחק עם הקונבנציה הזו, והוא גם לא עושה את זה בצורה עמוקה או מורכבת במיוחד. יש למשל סצינה שמעמתת בין הגיבורה לשוטר שלא מרחם עליה ולשוטרת שחסה עליה בגלל שהיא אישה, והתסריט היה יכול לפתח את הדינמיקה הזו בצורה מעניינת הרבה יותר, אבל זה לא קורה.

אז לא, "רצח ממבט ראשון" הוא לא סרט האימה הטוב של הקיץ - התואר הזה שמור ל"Oddity" ול"I Saw The TV Glow" שלא הופצו בארץ, אבל הוא בהחלט ראוי עד מאוד. לא צריך לרוץ לקולנוע בשבילו, אבל בהחלט אפשר ללכת.

לפני כעשור, כשעוד היתה בת 18, הזמרת-שחקנית הצרפתייה הידועה בשם הבמה לואן אמרה עשתה את הופעת הבכורה הקולנועית שלה. זה היה בלהיט הענק "משפחת בלייה", שריסק את הקופות במולדתו ובמדינות רבות אחרות - כולל אצלנו. הוא גם זכה לעיבוד אמריקאי - "Coda", שזכה באוסקר.

מאז, הכוכבת התמקדה בעיקר בקריירה המוזיקלית המשובחת שלה, מלבד כמה פרויקטים קולנועיים וטלוויזיוניים זניחים למדי שלא זכו אצלנו לחשיפה. עכשיו, היא חוזרת למסכים שלנו ב"אדוני השופט", בו היא מככבת בצד מישל בלאן, מן השחקנים הוותיקים בצרפת.

"אדוני השופט" עלה אצלנו לאקרנים לפני שבועיים. לואן מגלמת בו מלצרית קשת יום משכונת עוני בנורמנדי. שמה הוא מרי-לין, ומכאן שמו המקורי של הסרט בצרפתית (Marie-Line et son juge) היא ממלצרת לצעיר שחולם לפתח קריירה קולנועית, ומגלם אותו ויקטור בלמונדו - נכדו של האליל הצרפתי המנוח ז'אן-פול בלמונדו. השניים מתחילים לצאת, מתאהבים, ואפילו מתככנים תוכניות לעתיד, אבל אז הוא זורק אותה בצורה מגעילה כשמתברר שאין לה שום ידע כללי ובעיקר שום ידע קולנועי - היא אפילו לא יודעת מי זה טריפו!

מארי-לין כל כך נעלבת מהגוסטינג, שהיא יוצאת להתעמת עם האקס שלה, בצורה שיוצאת משליטה ומידרדרת לאלימות. המקרה מגיע לבית המשפט. היא פוגשת שם שופט בא בימים בגילומו של בלאן, ומסיבות שנגלה רק בסוף הסרט, הוא חומל עליה ולוקח אותה תחת חסותו.

אז, מתברר כי "אדוני השופט" משתייך לתת-ז'אנר נפוץ למדי בקולנוע הצרפתי: סרטים על גברים שלוקחים נשים צעירות מהם ועוזרים להן לגלות את העולם. כזה היה למשל "המילים הפשוטות" שזכה אצלנו להצלחה גדולה לפני כמה שנים.

אם "אדוני השופט" היה להיט אמריקאי, הגבר המנוסה והמקושר היה עוזר למלצרית להשיג כסף ולמצוא עבודה מכניסה, אבל זה סרט צרפתי, אז הוא נותן לה חכה ומעודד אותה ללמוד, לפתח סקרנות, להרחיב את האופקים ולשאול שאלות.

בקו עלילה אחר, שהוא אולי הסיבה לכך שבחרו להפיץ את הסרט הזה בישראל, מתברר כי השופט פוקד את בית הכנסת המקומי. גם זאת מסיבות שיתבררו עם הזמן. מארי-לין הנוצרית מבקרת אותו שם ובגלל חוסר הבקיאות שלה ביהדות, עושה שתי טעויות שמובילות לרגעים המשעשעים ביותר כאן. סביר להניח שהקהל בארץ משתולל מצחוק מולן. מעניין גם לציין כי זה הסרט הצרפתי השני שמוקרן אצלנו כרגע, ומציג יהודים שומרי מצוות: ב"עוד משהו בקטנה", אחד הגיבורים הוא יהודי חובש כיפה.

את הסרט ביים ביים ז'אן פייר אמרי, במאי ותיק אך לא בולט במיוחד. היומרות שלו צנועות, והן מולידות דרמה צנועה וסימפטית, שלבה במקום הנכון. לואן ומישל בלאן מייצגים דורות שונים לחלוטין בקולנוע הצרפתי, ולמרות ואולי דווקא בגלל זה, יש ביניהם כימיה טובה. "אדוני השופט" הוא לא "משפחת בלייה", אבל הוא בהחלט חביב ולא מזיק, ואולי הכי חשוב בימים אלה - אופטימי, נאור, ומלא אמונה במין האנושי. פסק הדין: הוא זכאי!

סרט האינדי הזה עלה לאקרנים לפני כמה חודשים ונעלם במהרה בלי להותיר חותם, למרות שיש בו צוות שחקנים מרשים, כולל רוברט דה-נירו. עכשיו, הוא עולה ל-VOD ואפשר לתת לו הזדמנות.

"עולם משלו" נקרא במקור "Ezra" ומשלב בין שני סוגי עשייה שנהיו פופולריים בשנים האחרונות: סרטים על סטנדאפיסטים וסרטים על דמויות עם אוטיזם. גיבורו הוא קומיקאי גרוש, החוטף את בנו האוטיסט לאחר ויכוח עם גרושתו על דרך הטיפול בו, ויוצא איתו למסע מחוף לחוף בארצות הברית אחרי שהוזמן להתארח בתוכנית של ג'ימי קימל.

בובי קנאבלי מגלם את הגיבור. רוברט דה-נירו את אביו ורוז ביירן את גרושתו. וויליאם א. פיצג'רלד, שבעצמו נמצא על הספקטרום, מגלם את בנו (שנקרא עזרא, ומכאן שם הסרט באנגלית). גם וופי גולדברג מגיחה בתפקיד קטן, ובסצינת הפוסט-קרדיטים מחכה אורח מפתיע.

בצד כל אלה משחק טוני גולדווין, שגם ביים. מדובר בשחקן ותיק ופורה שלעתים גם חוטא בעבודת בימוי, ובדרך כלל לא מצטיין במיוחד. גם "עולם משלו" קצת חורק. הטון שלו לא ברור: לפעמים הוא אפל, בצורה לא נעימה ואף תמוהה, ולפעמים הוא סנכריני להחריד. השילוב בין הקצוות הללו לא מוצלח.

ובכל זאת, יש לסרט מעלות. ברור שהלב שלו במקום הנכון. לא קראתי כלום לפני הצפייה, אבל במהלכה היתה לי תחושה שהתסריט הזה מבוסס על חוויות אישיות. ואכן, מתברר כי התסריטאי טוני ספירידקיס הוא אב לילד על הספקטרום, ודה-נירו נרתם לפרויקט בגלל שאחד מבניו אוטיסט. ניכר כי הכוונות של "עולם משלו" טובות, ויש בו נשמה. הביצוע לא מבריק, אבל מרגש פה ושם.

עוד מעלה: הצילום של דניאל מודר, שידוע בעיקר כבן זוגה של ג'וליה רוברטס, אך הוא בעל מלאכה לא מוערך דיו. לפני שלוש שנים היה חתום על "חיים במנוסה" היפהפה של שון פן, וגם כאן העבודה שלו מוסיפה לסרט חיים ועוצמה.

שפכנו את חמתנו על הסרט הזה כשהוקרן בקולנוע לפני כמה שבועות, ועכשיו נעשה זאת שוב לכבוד עלייתו בדיסני פלוס.

מדובר בסרטו החדש של יורגוס לנתימוס. הקולנוען ולד וגדל ביוון, ולאט-לאט עשה לעצמו שם בינלאומי עם סרטים דוברי יוונית כמו "שיני כלב". ב-2015 התחיל לביים באנגלית, ועם להיטים כמו "הלובסטר" ו"המועדפת" הפך למטאור בשמי הקולנוע האמנותי, כזה שעובד עם הכוכבים הכי גדולים, וכל סרט חדש שלו מציג במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן או ונציה, מקבל ביקורות משתפכות ומועמד לאוסקרים. השיא הגיע לפני כמה חודשים עם "מסכנים שכאלה", שזיכה את אמה סטון באוסקר והיה מן הסרטים המדוברים של החורף האחרון, וכבר עכשיו הוא חזר עם סרט נוסף.

כיאה למעמדו של לנתימוס, גם הסרט הזה הוקרן במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן, וכוכבו ג'סי פלמונס זכה בפרס השחקן הראשי. בצידו, מככבים עוד כמה שמות לוהטים - לא רק אמה סטון, שמאז "המועדפת" הפכה לשותפה קבועה של הבמאי היווני, אלא גם מרגרט קוואלי, ווילם דפו, הונג צ'או, ג'ון אלווין וגם האנטר שפר בתפקיד קטן, כי כל להיט בימינו צריך שחקן או שחקנית שהיו ב"אופוריה".

"סוג של חסד" הוא סרט מאתגר ומנכר שנמשך כמעט שלוש שעות, ויש בו סצינות מין ואלימות בוטות. סביר להניח שבנסיבות אחרות הוא היה מציג בסינמטקים בלבד, אבל בזכות השם של לנתימוס הוא הוקרן במולטיפלקסים ועכשיו הגיע לשירות סטרימינג גדול.

"המועדפת" ו"מסכנים שכאלה" היו סרטים תקופתיים, ועד כמה שהיו שונים מן התוצר ההוליוודי הרגיל, הם היו יחסית קלים לעיכול. בסרטו החדש, לנתימוס חוזר לסגנון שאפיין את עבודותיו הראשונות - הטרלות פרובוקטיביות ומיזנתרופיות.

"סוג של חסד" עושה זאת בסגנון של סרט אנתולוגיה, ובו שלושה פרקים. כולם קשורים תמטית, ועוסקים בשליטה -ברוח "Sweet Dreams" של יוריתמיקס, השיר שמלווה את העלילה, לנתימוס דן ברצון של אחרים לשלוט בנו, בנכונות או אולי אפילו התשוקה שלנו שישלטו בנו, ובשאלה עד כמה רחוק כל אחד מן הצדדים יסכים ללכת.

בניגוד לרוב סרטי האנתולוגיה, כאן אותם שחקנים מופיעים בכל אחד משלושת הפרקים. בסיפור הראשון, פלמונס מגלם גבר שהבוס שלו מטיל עליו משימות שונות ומשונות; בסיפור השני, הוא מגלם אדם שבעצמו מציב שורה של מבחנים לזוגתו, בגילומה של אמה סטון; ובשלישי הוא וסטון מגלמים חברים בכת. כל אחד מן הסרטים כולל קטעים שמטרתם לזעזע: פורנו ביתי, סדיזם וסאדו-מזוכיזם, כריתת אצבעות אדם, פציעת כלב ועוד דימויים שמיהרתי להדחיק. למרות הפרובוקציות, כל אחד משלושת הסרטים משעמם להפליא, נפוח להחריד ומסתיים באנטי-קליימקס. הכל ביחד מסתכם בממבו-ג'מבו אחד גדול.

מבקרים רבים הסכימו עם כל החולשות הללו ובכל זאת היללו את הסרט. לצורך כך הם השתמשו בלוליינות מילולית כה מרשימה, עד שהם יכולים להיחשב כפייבוריטים לזכייה במדליה אולימפית. לנתימוס הוא המותג הכי אופנתי כרגע והסרטים שלו הם הטרנד הכי לוהט - מבחינת הפסטיבלים שרוצים להקרין אותם, המפיצים שרוצים להפיץ אותם, הכוכבים שרוצים להשתתף בהם והמבקרים שרוצים לנפנף בהם.

להסביר איך זה קרה זה כמו להסביר למה כולם לבשו סגול בקיץ מסוים - אלה מסוג הדברים שפשוט קורים לפעמים. אפשר לנסות לספק הסברים רציונליים יותר: תגידו מה שתגידו, לנתימוס משתמש במבע הקולנועי בצורה משוכללת ומיומנת, גם אם הוא לא עושה עם זה כלום; הוא מאפשר לקהל להתענג על עירום ואלימות במסווה של חוויה אינטלקטואלית; ואולי הכי חשוב - הוא מספיק מופשט כדי להשאיר מקום לכולם. אפשר לרטון: כמה חבל שקולנוען מקבל כל כך הרבה אשראי וכזו במה רחבה, ולא מנצל אותה כדי להגיד משהו בעל ערך ומשמעות, אבל זה בדיוק העניין. תארו לעצמכם שהסרטים של לנתימוס היו מנסחים אמירה אקטואלית ורלוונטית בתקופה כה טעונה פוליטית. נראה לכם שאנשים היו עומדים בתור לפופקורן בשבילם? כמה נוח לו שהוא לא גדל בישראל, אלא במרחק שעה טיסה ממנה.

גילוי נאות. לנתימוס הוא מקרה נדיר מבחינתי - במאי שצפיתי בכל סרטיו ולא אהבתי אף אחד מהם. "סוג של חסד" הוא לדעתי מהגרועים בהם, ובכל זאת יש לי כמה דברים טובים להגיד. איכשהו, הוא עובר די מהר. יש בו תצוגות משחק נהדרות והאמת שיש בו גם שניים-שלושה רגעים נפלאים, למשל הריקוד של אמה סטון שמופיע כבר בטריילר, אבל הם טובעים בכמעט שלוש שעות של יומרה חסרת הצדקה. הסרט נכשל במבחן הכי חשוב - מבחן בוזגלו, או במקרה היווני, מבחן בוזגלוס. אני משוכנע שלו קולנוען אחר היה חתום על הסרט הזה, אין סיכוי שהוא היה מקבל כאלה ביקורות, ובעצם מלכתחילה אין סיכוי שהיו מקרינים אותו, או אפילו מפיקים אותו.

התקשורת בימינו נוטה לסגוד לסדיזם ולמיזנתרופיה, ובהמשך לכך היא נוטה גם להחמיא לבמאי היווני על הרשעות שלו. אז הרשו לי לסיים בהימור מרושע. כמו בכל תחום, גם בעולם הקולנוע האמנותי טרנדים באים וחולפים. ראינו כבר לא מעט במאים אירופאים שהיו יפים ונכונים למשך תקופה מסוימת, עד שהעולם המשיך הלאה והפנה להם עורף: זה קרה למשל לאמיר קוסטוריצה, ואולי זה יקרה גם לסופר-סטאר היווני, שבעוד עשר שנים יביים סרט כמו "סוג של חסד" ויגלה להפתעתו שפתאום כולם אדישים אליו. אם וכאשר זה יקרה, אני מבטיח להיות היחיד שיכתוב עליו ביקורת חיובית. מה יש, גם לי מותר להטריל.